רשימה זו היא כמו יומן פתוח של חיי בשנה האחרונה. היא נעה על הציר שבין דצמבר 2010 ובין דצמבר 2011, מהמבורג ועד לתל אביב. כל השירים פה ראויים היו למלכות, בין אם בממלכה גדולה השולטת בנתחי תבל גדולים ובין אם בנסיכות קטנה באלפים. את כולם, בכל מקרה, אקח איתי אל הנצח.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2011 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש ×›×™ כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

ועוד כמה הערות חשובות: ראשית, לצד כל שם שיר מופיע סימן קטן של פליי. לחצו עליו. שנית, לכל שיר מצורף וידיאו מתאים. שימו לב, "רגעי האמת" המצורפים לכל שיר, נוגעים לגרסאות המוקלטות – ולא לקליפים. שלישית, בסופה של הרשימה תמצאו שני לינקים שיאפשרו לכם להוריד את כל אסופת 50 הגדולים הזו.

המשך »

שבריריות היא מוטיב נהדר לחיים שלמים. כל מי שלומד לחיות עמה ואינו נלחם בקיומה, מרוויח ימי עושר המרופדים בעוני מוצק, נהנה מימי אושר המניחים מרפקיהם על משענות נייר שמאחוריהן בורות מים רותחים. רגע השבירה אינו ייחודי, הוא הרי נופל על כולם בשלב כזה או אחר. אולם ההתהלכות כסדוקים, כמי שיודעים רוב העת כי זרי הפרחים שלפניהם יתייבשו ביום המחר, אינה מנת חלקם של כולם. חלק אחד הרי נופל, אך נוטה להתרומם, לנקות את שברי הזכוכית מן המצח ולרוץ הלאה, כי צריך. חלק שני נותן לזכוכיות להתנקות מעצמן, לפחות לזמן מה. אין כל רע בחלק האחד, אך החלק השני צודק יותר.

למעשה, כל זה עובד לי מאז ומעולם במוזיקה, ברמה הבסיסית ביותר. רוב הזמן אני נתמך על ידי שירים שבריריים, אשר לא היו זוכים לחיים אלמלא מלודיה קטנה שכמעט ופוספסה. השירים הגדולים של חיי היו כל אותם עליזים אך עצובים כל כך, או להפך. כנראה שתמיד אהבתי את כוכבי הרוקנ'רול שלי ביישנים, בוהים בנעליהם או בפינתו של חדר.

כל התיאור שלעיל הנו רק הקדמה פעוטה לגליון אהבתי ל-Beach Fossils. ההרכב הניו-יורקי, שמשקלם הכולל של ארבעת חבריו – להערכתי – אינו עולה על 150 ק"×’, לא עוזב אותי כבר שנתיים. ימי חמסין, ימי עצבות, ימי גשם, ימי חיוך גדול, והם תמיד שם. על כן, החודשיים האחרונים היו נפלאים ליחסינו המיוחדים. הסיבה לכך היא שגם הגיטריסט של הלהקה, זכריה קול סמית', וגם הבסיסט הקטנטן, ×’'ון פנייה, החלו בקריירות סולו מקבילות. חובבי להקת האם יטענו ×›×™ ישנם קווי השקה רבים ביצירה של שניהם ל-Beach Fossils עצמם, אבל ×–×” כל הסיפור. הרווחתי שישה שברים חדשים לחיי, ובחינם. והרי עד שייצא אלבום חדש למאובני החוף – אסתפק בכל ×–×”.

ההרכב החדש של קול סמית' נקרא Dive, ונדמה ×›×™ מדובר בסיפור די רציני – כולל אלבום מלא וסיבוב הופעות עתידי. הבחור ×”×–×” לקח לו את ניו אורדר וערבב אותם עם רוברט סמית' וילד שני סינגלים נהדרים. חברו פנייה, פועל תחת שם ×”-Twee הקלאסי Heavenly Beat, וגם הוא משתעשע בעולם אסוציאציות אנגלי אייטיזי מוקדם – אך אקזוטי ופשוט יותר. בכל מקרה, הוא חתום על שורת השבוע החולף שכנראה אומרת הכל ולא כלום גם יחד: "אם אני נופל, אז לפחות אני נופל". אז אם.

 Dive :: Sometime
 Dive :: Human
 Dive :: Corvalis
========
 Heavenly Beat :: Faithless
 Heavenly Beat :: Desire
 Heavenly Beat :: Suday

אנשים בעלי ראיה שלילית בוודאי ייראו בפוסט הזה מעין נפנוף ילדותי בכך שאני נוסע לחו"ל לפסטיבל ואתם לא. ובכן, יש משהו בדבריכם. אני מבין אתכם ועם זאת מאחל לכם שתתגברו.

אין מה להגיד – הסתדר לנו ממש טוב, ובסוף השבוע הקרוב תצא הנהגת האייפוד רעב על פמלייתה לטיול שנתי מיוחד במינו בפריז, צרפת. מעבר לכך שפריז היא כנראה אחת הערים האהובות עלי בעולם, בין קרואסון חמאה אחד למשנהו × ×–×›×” להיות גם בפסטיבל פיצ'פורק הפריזאי. אם הייתי יכול להרכיב בעצמי ליין-אפ לפסטיבל אני לא חושב שהייתי עושה הרבה דברים אחרת: אנחנו הולכים לראות את בון אייבר המצוין, את חברנו הסקנדינבי משכבר הימים ינס לקמן, את ליקה לי המעולה, את קאט קופי שהעיפו לנו את הגרביים מהרגליים כשהנעליים עוד עליהן מספר דו ספרתי של פעמים, את וושד אאוט, את פור טט, ועוד ועוד. מקווה שלא נתפקע משמחה בטעות.

נהוג לעשות סוג של מחקר מקדים לפסטיבלים מסוג זה, בו משיגים דוגמיות מוסיקה של אמנים שונים שאני עדיין לא מכיר ואולי כדאי לי להכיר לפני שאני רואה אותם בהופעה חיה כדי לדעת באיזה קצב לנפנף במצית בשירים האיטיים.

המחקר נכשל הפעם. הורדתי כמה אלבומים, אבל מאז שהורדתי את האלבום הטרי של Real Estate המצוינים נתקעתי ואני פשוט לא מצליח להתקדם הלאה לדברים האחרים. ריפיט שכזה לא עשיתי כבר הרבה שנים, ואני מופתע מאוד ונהנה מכל רגע. לאלבום קוראים Days והוא קולע בול לאיזשהו חלל קטן שהיה בין כמה דברים אחרים שאני תמיד שמח לשמוע – אוירת שוגייז לא איטית מאוד, הפקה פשוטה סטייל דובי הגריזלי, ושירים טובים אחד אחד. בקיצור, כל הסיבות הנכונות לכך שכבר סיכמתי עם בן-דודי הפריזאי שאנחנו בשורה הראשונה גם בהופעה הזאת.

 Real Estate – It's real
 Real Estate – Green Aisles
האלבום המלא.

אם יש שירים שאני אוהב יותר מאשר שירי כוח, אלו הם השירים שיודעים לעצור אותי במקום. אלו הם תמיד השירים האלה שנחים אחרי הקטעים נטולי המילים באלבום, או אלה הממוקמים אחרי תרדמת מסוימת המהווה תעתוע. תעתוע שכל מטרתו להשכיח את קיומה של השאיפה. כל שאיפה.

ברוב המקרים אני מזהה את שירי הדום מיד כאשר הם מתחילים, וכאשר הם מסתיימים – אני נאלץ להשמיעם לעצמי שוב. היופי שבהם הוא שבעקבותיהם משתנה תמיד הפרספקטיבה, על הערב או על היום כולו, אך לפעמים גם על האמן שאחראי להם. הופכי המגמות הללו הם הצמיגים הבוערים של ספריות המוזיקה באשר הן. אינני מדבר כאן על מקרים של להיטים באלבום שכולו שממה. אני מדבר על אלבומים אשר נולדים מתוך הרצועה השמינית בהם. שגם היא כולה נוצרה בעצירה. להלן דוגמה.

בשבועיים האחרונים אני מסתובב הלוך וחזור סביב Forever, אלבום הבכורה של Sleep ∞ Over, היא סטפני פרנצ'יוטי שחברה גם ב-Boy Friend – שעליהן כתבתי פה בתחילת השנה. הצלילים שלה ענפים ומרוחים, נמתחים כמו תעלות מים בלב אירופה, וכזה הוא גם אלבומה. הוא מתפתל באיטיות רכה אל עבר השיא שאינו מגיע, לרגע, ואז מגיע – בעצירה: Stickers, השיר השמיני שבו, ×”×™×” יכול להיות בקלות שיר השנה שלי אם הייתי מתגורר במקום שבו אין זריחות לעולם. בינתיים, אני כאן, ועל כן אעצור. אני עוצר בכל פעם. ומשמיע לעצמי אותו שוב.

 Sleep ∞ Over :: Stickers
 Sleep ∞ Over :: Romantic Streams
 Sleep ∞ Over :: Casual Diamond
האלבום המלא והיפהפה

על חול דק גילגלתי מקלות רזים ויצרתי מאות מעגלים כדי להקיף מחשבות בודדות על קתדרלות במדבר, על מהפכות שותקות ועל חניקות ארוכות של על סף. מדי פעם, בין הקימורים נטולי השלמות והבקעות הרזות פגשתי באבן. נתקעתי בדממה בתוך שבר זמן, ומיד המשכתי הלאה. או כך לפחות סברתי בלי דעת. המשכתי לסובב ידי אחרים מעל לקרקע, מבלי לתת מבט ארוך בנקודה אחת אפילו. בכל פעם שהגיע ענן רזה – נמהרתי, בכל פעם שברח ענן רזה – התנערתי, אך נעוריי לא שבו. מבלי להרגיש, ואולי מבלי לחוש את המחשבה, דרכתי על מפתנו של מעגל שלם מדי ורמסתי בפזיזות את חלומותיו. את המקלות הרזים נאלצתי להמיר ביתדות דביקות לשם איסוף העולם לנקודה אחת, במעגלים, יצירות המוארות בעיניים בלבד. כשהחשיך פתאום לא הייתי לבד, והחול אבד. התגלגלתי מן ההר הנמוך שעליו גדלתי הישר לידי הבגרות חסרת הבשלות שביסוד היום, כל יום, בכל יום. תלשתי דפים, ספרים שלמים, וניסיתי לערום את כולם בסדר לא סביר, ללא מראה מקום, ללא עיצוב וללא כוונה, אף על פי שלא לכך הוכשרתי – וחיכיתי שתבוא. היא לא באה, היא כבר לא באה אל העולם, לעולם. העמוד האחרון נעמד לפני כזרקור עצל המאיר בשיא הצהריים, ומילותיו פוזרו כרסס: "כל צל הלא הוא ילדו של האור, ורק מי שיודע אור וחושך, מלחמה ושלום, עלייה וירידה, ×—×™ חיים אמיתיים". שתקתי, פסעתי הלאה.

Memoryhouse אהוביי הוציאו באחרונה EP לא חדש ובו בעיקר שירים ישנים בעריכה מחודשת. זה אולי לא הכי נחוץ כעת, אבל זה מעודן. למעלה הוא מושמע ומצולם כולו. כאן הוא ניתן להורדה.

לא מזמן ניהלנו אוהד ואני שיחה מסוימת, שאותה – אני מודה – כבר הספקתי לשחזר מספר פעמים גם עם אחרים, אבל דעותיי טרם השתנו. טענתי בפניו שבעיני, בעידן הנוכחי מוזיקאים חייבים כל העת להקליט, לשחרר דברים לרשת ולחנויות, ×›×™ אחרת לא יישאר מהם דבר. אם פעם ידעת שהלהקה האהובה עליך מוציאה אלבום ואז עליה לקחת שלוש שנים לסיבוב הופעות, מנוחה, כתיבה, הקלטה, סיבוב הופעות נוסף ואז עוד מנוחה בטרם יציאתו של אלבום חדש – הרי שכל ×–×” לא יכול עוד לאפשר לה שמירה על מקום בתודעה. לא בעידן ×”-Bandcamp, ×”-Vimeo ו-100 האלבומים המודלפים לרשת על בסיס יומי. מי שייקח לעצמו זמן לנוח, להתבגר, לחשוב ולהנציח – יסיים את דרכו כמו ×”-Klaxons.

בפועל, המודל לחיקוי לכל מוזיקאי בעשור העשרה של המאה ×”-21 צריך להיות הסמית'ס, נדוש ככל שזה יישמע. כמעט כל שנה אלבום, ושורה ארוכה של סינגלים ושירים. לא חייבים להגיע לרמה של מוריסי ושות', אבל כן – צריכים להישאר בעולם, במיוחד אם באמת רוצים קהל מרוענן. מי שלמדו דבר או שניים מהמודל המנצ'סטרי המוצלח ההוא הם The Drums. פחות משנתיים מאז ×”-EP הראשון שלהם, קצת יותר משנה מאז אלבום הבכורה – והנה השבוע ×”×’×™×¢ האלבום החדש, Portamento. נשבע לכם שהייתי בטוח שזו עומדת להיות נפילה, הייתי מוכן לרע מכל.

אבל אני סתם אפס. האלבום החדש של ג'ונתן פירס וחבריו הוא פנטסטי, מעורר, תמציתי ואחיד כל כך. מקשה אחת גדולה של פופ המאלץ אותך להסיר ממך חוליים, כאבים וטרדות ולהתחיל להניע את הידיים מצד לצד, בתנועה הקבועה הזו שמלווה את כל שירי הלהקה. היצירה הנוכחית שלהם כוללת פחות גיטרות, הרבה יותר בס מלודי ואותו מינון של קולות רועדים. איכשהו, כל זה מרגיש כמו מוזיקת של גולשים שהגיעו לים ביום בלי שמש וגלים, וחזרו הביתה לבכות על כך. התוצאה היא אלבום טוב עוד יותר מזה שבו זרחה החמה. הלוואי ואזכה לרקוד גם אותו בהופעה צפופה עם מאות זרים.

 The Drums :: I Don't Know How to Love
 The Drums :: Money
 The Drums :: I Need a Doctor
 The Drums :: Please Don't Leave
האלבום המלא והמעולה

בערים האחרות שבהן כבר התגוררתי הייתי יכול, בלילות שבהם הייתי צריך, לעשות סיבובים ארוכים ברחובות נטושים. לכל עיר היה את צדה הנשכח, זה שלא ידע כיצד לבנות את סיפורו העירוני בשילוב עם המונים. בחיפה זה תמיד היה קל, במיוחד בחורף האחרון, כשמספר פעמים מיד אחרי גשם של לילה ירדתי לרחוב, והאזנתי לעצים. בירושלים אהבתי תמיד את השקיעה אל השומקום בצעידות הביתה, כשלא היה איש בסמטה זולת מאבטח הקונסוליה. בהמבורג היו הרחובות הקפואים כמעט תמיד ריקים בשעות שאהבתי, אפלים כמנהגם של הצפון אירופאים, טעונים בערימות קטנות או גדולות של שלג או קרח. אפילו במקומות שבהם התגוררתי חודשיים בלבד מצאתי את אותה שוטטות כמנחמת. אף שבפרייבורג אותן פסיעות בלילות קיץ, שתוי מיינות לבנים, היתה מסתיימת לעתים במועקה גדולה יותר.

אלא שבעירי הנוכחית אינני משוטט. אין לי רחובות ריקים בלילה, ולרוב פשוט אין לי מה לראות. לכן כאשר אני צריך בכל זאת לצאת למסע שקט שכזה, כמו בעריי האחרות, אין לי ברירות רבות לבד ממציאת נחמה חלופית, מוזיקלית לרוב. למזלי הרב, בדיוק אמש נתבקשתי על ידי עצמי להסתובב מעט, ובדיוק השבוע נמצא לי שותף חדש. Yes Know שמו. כן, יודע, כן, שלג, כן, לא.

זהו פרויקט של איש אחד, סנדי גילפילאן מקליפורניה, שנולד עומד על גבעה קטנה מול ים, מחולל בגיטרה בודדת עם הד גדול וקצב כלשהו את צעדת הנפש הלילית. אלבום הבכורה שלו, Place, משמש לי כסימניה קטנה לכל המקומות שבהם חשתי את השקט שביקשתי. זוהי ריצה, יד ביד, אל כל הרחובות הריקים שאהבתי ולנצח אוהב. סנדי זה אינו חתום בשום מקום, כמנהג הזמן, ובינתיים הוא מסתובב בעצמו באמריקה ומופיע מעט. הלוואי ויגיע למקום טוב כלשהו.

 Yes Know :: Drinks
 Yes Know :: Here
 Yes Know :: Dynamics
האלבום המלא