כמו שניצל של אמא, הלחנים והעיבודים של סטיוארט מבל אנד סבסטיאן, הם טעימים להפליא, ובו זמנית צפויים להחריד. בדומה לאותו שניצל, יש דברים ששומרים על טעמם לאורך שנים, הכמיהה אליהם לא משתנה.

הפרוייקט החדש של סטיוארט הוא אסופת שירים שמערבבת בין קאברים לבל אנד סבסטיאן (Act of the Apostle, Funny Little Frog), דואט על ניל האנון מהדיווין קומדי, מלודיות מתקתקות בהובלת סטיוארט ושותפותיו (שוודאי נראות נפלא וודאי יש להן דעות שובות לב על אומנות ופוליטיקה, שומעים את זה). אגב, האלבום הזה הוא בכלל פסקול לסרט שייצא מתישהו ב-2010. אם H&M לא יטרפו גם את קולנוע לב ועדיין נוכל לראות סרטים בעשור הבא, יש לי תחושה שגם הסרט הולך להיות מעניין.

בתמונה, קת'רין איירטון, הזמרת המובילה במרבית השירים באלבום ותגלית משמעותית בפני עצמה (זאת אומרת, גם ללא כלי הקשת של סטיוארט).

God Help The Girl – Musicians, Please Take Heed
האלבום

אתמול הרווחתי ביושר איזו הפסקה בת שעתיים מהלימודים, אז החלטתי לנצלה היטב והמראתי לפסטיבל גלסטנברי בבריטניה. טוב, נו, לא באמת, אבל לפחות ניצלתי את המחשבים החדשים בספרייה, הצמודים למסכי ענק דקים, כדי לצפות במיטב הקליפים שיש ליו-טיוב להציע מן הפסטיבל האחרון שהתקיים בסוף השבוע. כיאה לשנה מוזיקלית מופלאה כמו 2008, אומרים שהיה זה אחד האיבנטים המופלאים בתולדות גלסטנברי זה.
כבר בשבת האחרונה התעדכנתי בכל חדשות החגיגה הזו דרך אתר ה-NME, ממש כמו בימיי הטובים. ומה גיליתי? שנואל גלאגר לכלך על ג'יי זי וטען כי אין לו סיכוי להצליח כמופע המרכזי של הפסטיבל, ואף קרא למנוע את כניסת ההיפ-הופ להיכל הרוקנ'רול הבוצי הזה. הראפר המהולל פתח, לפיכך, את הופעתו בקליפ משעשע שעסק בדברי הדינוזאור ממנצ'סטר ואף ביצע קאבר הזוי לחומת הפלאים של להקת נווה מדבר. במקביל, הכניסה איימי ויינהאוס אגרוף לאחד החברים בקהל, שעכשיו כצפוי מנסה לקחת לה כמה פאונדים בבית המשפט. חגיגה.
חוץ מזה שקעתי בחזות הכמעט קפוצ'ינית של בט' דיטו מה-Gossip ובשלל הסלבס שצפו בה מן הטריבונה שמעל לבמה, ראיתי את ה-Foals מזייפים קלות בקסיוס ומנסים לטפס על ברזלים בשיר אחר ואהוב לא פחות, וגם צפיתי בראיון בריטי הזוי לגמרי עם הקריבס (רק אנגלים יכולים להיות שיכורים ובו זמנית להשתמש ב-Approximately בנינוחות). בנוסף, שקעתי בהזיות קלות מול הוט צ'יפ הגיקים להחריד ונער בית הספר שלהם, השתעשעתי מן העובדה שחברי Vampire Weekend לא מוותרים על החולצות של רלף לורן גם כשהם נועלים ערדליים, חזיתי ב-Lykke Li מנגנת ליד המדורה, ואפילו חלמתי שוב על פריז עם ה-Friendly Fires.

בחייאת. הסרתי אוזניות, וצפיתי במסכה של שכנתי בטרקטור ההוא הופך את האוטובוס. באמת שבירושלים סוער הרבה יותר. ניסיתי לומר זאת ללחוצים מהחוג לכלכלה, אך הם לא היו שם איתי באותה הספרה.

בינתיים, תהנו ממה שעינג אותי:

הסרטון על נואל:

וונדרוול:

הוט צ'יפ:

קאסיוס:

סוף השבוע של הערפדים:

ליקה לי בגינה:

קריסטל קאסאלס (לעזאזל, גם אני רוצה):

הגוסיפ וברני הדינוזאור. אלוהים:

אגב, אוהד, שוב אתה: הסימפול של מחיאות הכפיים אצל הגוסיפ לא מזכיר לך משהו? :)

כמה נחמד שיש את האייפוד הרעב. תמיד אפשר למצוא מוסיקה טובה. לא צריך לקרוא ביקורות זועמות על כל מיני דברים שממילא לא היינו שומעים, אלא ישר מגיעים לדברים הטובים באמת.

אם הייתי רואה סרטים באותה כמות שאני שומע מוסיקה כנראה הייתי פותח עוד בלוג – על סרטים, סדרות, כל דבר שאפשר לצפות בו. לצערי, יש לי בעיית סבלנות וריכוז קשה שלא מאפשרת לי לצפות בסרטים במלואם. לשמחתי, יש לי חברים שפשוט לא יכולים להתנתק מהמסך – גם הגדול וגם הקטן.

גבירותי ורבותי –

הוידאו גרגרן

http://v.nastypanda.com

כמו האייפוד רעב, רק לא על מוסיקה. קריאה מהנה !

אוהד, יקירי, אני יודע שהבטחתי – אבל אני לא מצליח לעצור את עצמי מלכתוב שוב. על כל פנים, זהו רק חצי פוסט, ×›×™ עסקינן בקליפ. מה גם, שהוא לטעמך.

תקשיבו טוב, האהדה ל-Mystery Jets (אם פספסתם) כבר חצתה את גבולות הבית הזה, ושותפי לכתיבה באתר כבר הכריז במוצאי שבת כי "האלבום שלהם הוא הטוב ביותר שיצא השנה". אני לא מתכוון להתווכח איתו, באמת. אלא מה, מסתבר שלא רק האלבום מצוין, אלא גם הסינגלים שהם מוציאים ממנו, שלא לדבר על הקליפים הכיפיים שצמודים אליהם. אז אחרי Young Love שהם עשו עם לאורה מארלינג וצלל צבעי הקשת, עכשיו מגיע נתח האייטיז העסיסי הזה שמעטר את Two Doors Down. כמה כיף לקום בבוקר, מה?

הקליפ החדש של ג'סטיס יוצא לאויר העולם. לא היינו מצפים שזה יקרה, אחרי הקליפ רווי ההייפ עם החולצות, אבל הרף בהחלט נשמר. אחד הקליפים המוצדקים מבחינה טיפוגרפית, ויש לציין בנוסף שהייתי מאוד שמח לראות אותו על מסך הקולנוע לפחות פעם אחת באיכות יותר טובה מזאת. תהנו.

סיכום שנה הוא עניין סבוך ורציני שאין להקל בו ראש.
עוד בשנה שעברה הבטחתי לאוהד שאסכם עבורו את השנה שחלפה בתחום הקליפים. משהגיעה השעה לשבת ולברור כאלו מאחרים , לא הרגשתי בשל לעמוד במשימה, ולכן הכחשתי את ההבטחה המקורית בתוקף (ועודני מכחיש, מפעם לפעם). גם השנה איני מרגיש בשל לסכם דבר (מצד אחד), ומצד אחר למדי, כבר אין בי עוד האנרגיה להכחיש (ועוד בתוקף? בוודאי שלא).

וכך נוצרה רשימה של קליפים שאהבתי השנה, בצירוף רשימת סייגים. למען היושר המקצועי (של מי? איני בטוח כלל), יש לציין שאילו אלו היו יוצאים לאור לפני שנה, או נאמר- בשנה הבאה, כנראה שהיו אהובים עלי במידה מדוייקת ושווה. אין בהם בכדי להעיד על שנה מוצלחת יותר או פחות, מאכזבת או מעוררת השראה. אין בהם להעיד על דבר, בעצם.

אם כך – איזהו מן מדד מפוקפק ×–×” בכלל? הקורא הנבון (והמפוקפק, יתכן) יסיק את המסקנות עבור עצמו. ובינתיים רק אעזור מעט ואומר – אלו הקליפים שאני אהבתי השנה. הם שלמים בעיני, את כולם ראיתי מספר פעמים, וכמעט כולם (7\6) גרמו לי לשמוע את האלבומים שמאחוריהם.

אם כך:

The Sad Little Stars – Don't Fuck With Love

במאים: Jim Starace, Rachel Mcintosh

קליפ קצרצר ומושלם לשיר קצרצר ויפיפה. חשבתי לצרף גרסה ללא רשימת הקרדיטים האינסופית, אבל היה לי חבל לוותר על גרסת המעליות היפה שמתנגנת ברקע. קוויקטיים

Thom Yorke – HarrowDown Hill

במאי: Chel White

האבולוציה של הקליפ הזה (מבחינתי) עדיין נמשכת. תחת רושם ראשוני הקליפ נראה לי מפוזר וטרחני, ובכלל לא היתה לי סבלנות אליו. אחרי כמה צפיות הוא נראה לי שלם יותר, והקשר בין ההחלקים השונים נראה אסוציאטיבי אבל מוקפד. בצפיות האחרונות בעיקר מטרידה אותי המחשבה שקליפ פוליטי מובהק וקצת מניפולטיבי מצליח לרגש אותי כל כך. קויקטיים

The Rapture – whoo! alright – yeah… uh huh

במאי: Ben Dickinson

ממש כיף. בעולם מוצלח יותר גם בפרסומות של קולה (לא כל כך רחוק מכאן, בעצם) היתה מושקעת כזו כמות של נשמה. אני אפילו חושב שהאנימציה מיותרת. ניסיתי לשכנע את החברים לעשות מסיבה כזו בדיוק, אבל גג בגורג' אליוט הוא לא גג בברוקלין, וכאן אף אחד לא מוכן ללבוש גלימה למסיבה. קויקטיים
(גם הקליפ הקודם של ×”-Rapture מאותו במאי ממש שווה צפייה – קויקטיים)

The Knife – Marble House

במאי: Chris Hopewell

מאיזושהי סיבה הגרסה הזו של הקליפ נגנזה, והוחלפה באחת די מקושקשת עם נוצות של טווסים ועניינים. משהו בקצב המונוטוני של הגרסה הזו ובעדינות שלה ממש סוחט את השיר לחלוטין. קויקטיים

Basement Jaxx – Take Me Back To Your House

במאי: Dougal Wilson

קברט סוביטי עצום עם רקדנים קוזאקים, באללייקות ענק, דובים, וטנק. קויקטיים

Bloc Party – The Prayer

במאי: Walter Stern

כך בדיוק קליפ של בלוק פארטי צריך ×”×™×” להראות, וכך הוא אכן נראה לראשונה – המון רגעים קטנים והמון ניואנסים. האפקטים מוגזמים, העריכה משונה, התפאורה מלאכותית, תנועות המצלמה, הצבעים והתאורה מוזרים. אבל החיפוף ×”×–×” דווקא מתגבש לכדי משהו שלם ועוצמתי. קליפ מוזר ונפלא. קויקטיים

Teddybears – Cobrastyle

במאי: Ace Norton

על פניו הייתי יכול להצהיר כבר מראש שאני לא אוהב את הקליפ הזה (דוקומנטרי? מסיכות דובים? לא לא לא). למעשה, מלבד כמה מחיאות כפיים מיותרות בסוף, מדובר בכלל בקליפ מצוין. קויקטיים, דרך SRO