כולם צועדים בשורות ארוכות כשלידם ענפים מתמוטטים בדממה אך אף פעם לא נוחתים על הקרקע, כך שאיש אינו יודע על סופם או על קיומם. הם, הכל, פוסעים חרישית אל עבר חופי ים לובשי גלים גדולים, סוחטים פירות צבעוניים אל תוך ספלים לוהטים ומאמינים כי כל צינה – משבר היא. הם אינם מכירים בעצם נחיצותן של הנפילות המהודרות, הססגוניות, אל תוך בורות המים שקודמיהם חפרו בשאריות כוחם, הם אינם מכירים את קודמיהם, גם לא שמעו עליהם מעולם, ואף לא דרשו בשמותיהם, והם ממשיכים לפסוע. דורכים במקום. בשעות החשכה הם מתעוררים, רכים לכאורה כנערים וכנערות מכפר אחר, באים לגעת, לדעת, לראות, לשכוח ולהישכח. מעליהם שקיעות מוצללות, לפניהם ההווה, מתחתם העתיד. דבר לא נגדע מעולם, וכל סיפור שסופר למעשה לא סופר מעולם. רגעי הקסם הקטנים, אלו אשר בראו חיוכים המשולבים במגעים צנועים, הושמו לאור נרות ונשכחו בשל הצורך בשיכחה. והם, כולם, ללא יוצא מן הכלל, ממשיכים בצעידתם. הם כולם קדושים.

וקדושתם נוכחת בכל פינה בחדרי. אותו מקום נטול זמן לכאורה אשר בשל צורכי העת נותר בינואר 2015 מרוקן מכל אדם אך עמוס בעשרות אלפי עמודים הצבועים שחור-לבן, בפונטים שונים, המייצגים כולם יחדיו מטרה אחת שאינה נראית בהכרח לעין. לפני שבוע דיברנו על האדם, על מקומו, על חיוניותו, על חששותיו, על צעדיו המושכלים, על בחירותיו. כל אחד מאיתנו העמיד בפני האחר דיוקן טבעי ומריר של רגעיו, וחרף המילים ואור הנרות הצנוע, דממה גדולה ומוארת אחזה ברגע. היתה זו אהבה גדולה, כך נראית אהבה גדולה, כך מרגישה אהבה גדולה, כך מבוססת אהבה גדולה, וכך היא נשמעת: שקטה, כמו חייו של נזיר המסתודד אך ורק עם אלוהיו וגפניו ועם האדמה והשמיים. בשלב מסוים אחד מאתנו פרץ בבכי, אחר הניח לראשו לבעור ממוטות האש הקטנים, אחרת שלחה יד, והנר דלק. כך יחד, ברגע, הפנינו את מבטינו אל הענפים המתמוטטים, חזינו בקריסתם ההגיונית, שמענו את קולות הנפץ, בהינו בשקיעתם למצולות היבשה. וידענו.

ברקע התנגן ה-EP המושלם של ארבעת הדנים המוכשרים Blaue Blume, להקה שהיא העתיד. אניח כמה משיריה פה בצורה מסוימת, כדוגמה קטנה לאופן שבו אנדרטאות פעוטות נולדות ברגע, ללא קמצוץ של מאמץ מיוחד או השקעה גדולה. יום יבוא וכולם ייגנזו, וזה מה שיישמר בארכיון הרגעים הגדולים שבפועל היו לא יותר מאשר גחמת גורל; ממש כמו ערכיהם של תיאולוגים גרמנים נשכחים בני המאה ה-19 באינציקלופדיות ישנות שנזרקות לרחוב, מונחות ליד פחי מחזור, כדי להיברא מחדש כמחברת משבצות שעליה יום יבוא וילד כלשהו יחשב שברים – אך לא יבינם לעולם.