לכאורה, דבר אינו באמת משתנה. בכל יום ולילה שבהם אתה מסתובב ברחובותיה של עיר גדולה אתה מתחולל נטול מחשבות גדולות על העתיד. אתה אוסף רגעים קטנים, מביט בזוגות מזדקנים האוחזים ידיים; בילדים הרודפים אחרי דבר מה שאינו נראה לעין; בהורים צעירים העמלים על אושר חדש; בסטודנטים חדשים המחייכים ללא יכולת להבין אם יש דבר מה ראוי לחייך בשמו; במנקי רחובות ערבים שנעלמים לתוך סמטאות בעודם מכוסים בעשרות מעילים; ובבחור עייף המתיישב הפוך על ספסל עקום ומתנשף. מול כל אלה ניגר קצף סמיך ואפור של ספונג'ה בשעה שבה כל מי שאתה אוהב ישן כבר, ומוזיקת חלומות מתרסקת ברקע. ואז מישהו צץ ומבקש שתנמיך את כל זה, שתהיה בן אדם, שתדע להאמין, שתדע לשכוח, שלא תחיה עוד שום פנטזיה, כי באמת שאין טעם. אתה מביט בו, תוהה מדוע הוא אומר את שהוא אומר, אתה נועל את הדלת חמש פעמים, נופל, ומגביר את הצלילים יותר משחשבת שניתן. אתה מגביר את עצמך, ויודע שהשנה הזו שחלפה הייתה כמו סלע שהגיעה השעה לעשות הכל כדי לרסקו ולקחת ממנה רק את השעות הנכונות.

אך הבחור עודנו ישוב על הספסל. מתנשף. כי זו 2014, הכלבה.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2014 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

כל 30 השירים להורדה

המשך »

בכל פעם שבה נשמעת הצפירה החלושה, העיר שלי מזדקקת אל תוך דומיה צרודה של נצח. ותמיד, בדקות שאחרי ניצחון השקט – כל רגש קיים מתחדד, מוסר עצמו לידי השגחה עליונה כלשהי אשר מעצימה את פני הכל. כך, אותה בדידות של הדקות הקודמות לצפירה המבשרת את בוא ×”×—×’ או השבת, הופכת לשגרה פשוטה של שעת אחר צהריים שנתקעת במקומה ל-24 שעות בערך. באותו האופן, שמחת חיים מבוססת אלכוהול של הרגעים הקודמים לצפירה המבשרת את בוא ×”×—×’ או השבת, עשויה בקלות להפוך לבסיסו של אושר גדול אך זמני. וזהו אינו עניין קטן וחסר משמעות. גם אם כל התחושות הללו מדומיינות, הרי שהן מדומיינות מכורח שאיפה רומנטית למצוא משמעות בכל הדממה, בכל דממה.

הערב רוקנה הצפירה את כל מעטפת הבתים שמסביב לבועה שלי. אני מביט מסביב ורואה אפלה. איש אינו נמצא בבית הכנסת, בגינה הציבורית או ברחוב, ואינני יודע לאן כולם נעלמו. אולי הם עלו לגגות, אולי ירדו למרתפים, אולי נסעו הרחק מכאן, לחיפה, לטבריה או לבריסל. בלילו של ×—×’ שני מצאתי את עצמי לבד, ×”×›×™ לבד שניתן לדמיין – ובכל זאת, לא רע לי. מרבית המאורות הגדולים כבויים, ורק החלשים – האירופאים באופיים – פועמים באור צהוב, משוועים לקור ומשליטים סדר והרמוניה בצלילים המעולים שנבחרו עבורם לשם שבירת השקט.

כבר זמן מה שבכל פעם שאני זקוק לשלווה, זו שאבדה לי מעט בעת האחרונה, אני משגיח על עצמי מלמעלה – ודוחף בכוח את האלבום השני של השלישייה הרב-תרבותית Fenster. כפי ששמם הגרמני מרמז הם שליש ברלינאים, אך גם שליש פריזאים ושליש ניו-יורקים. דרמטיים ואפלים כמו שצריך בימים שבהם החורף כבר קבור מתחת לערימות אבק, חולמניים כמו שנדרש בלילות שבהם אין דבר ממשי שמושך את הלב בחוץ, ומדכאים כמו שמתבקש בימים שבהם רק פרפרים חומים מבקרים בחדר שלך באופן קבוע. מאז Broadcast, כך חשבתי ערב אחד השבוע, לא נכבשתי כך על ידי זמרת רצינית ומרוחקת כמו JJ Weihl הסולנית (לפרקים) של פנסטר הללו. ואני יודע שהיא עושה זאת במודע, כובשת את הדממות. האלבום ×”×–×”, The Pink Caves, הוא מסוג האלבומים שאני יודע שעומדים לשנות צורה מולי כל כך הרבה פעמים בחודשים הקרובים. ביחד נצנח, נצמח, נצרח – כבדים ומאושרים בין כניסות חגים להתרוקנויות חגיגיות.

Fenster :: Hit and Run

Fenster :: Sunday Owls

Fenster :: In the Walls

האלבום המלא והמעולה להורדה

צעדתי כעת חצי שיכור ברחובותיה השקטים של השכונה שבה אני מתגורר. מעט דתיים צעדו מולי ומאחוריי בדרכם אל בית הכנסת או לארוחת שבת כלשהי, אין לדעת. מרביתם היו אלגנטיים כמו שלא אהיה לעולם, כמה מהם פשוט צעדו – אינני יודע לאן. פסעתי לי בשקט, ניגנתי מנגינות בראשי, וניסיתי להבין מדוע אני אוהב את הרחובות השקטים הללו כשהם אינם בשיאם, כלומר בשבת. לרגע נחרדתי מן המחשבה שכך אני אוהב את העיר הזו. ×›×™ הרי אין ×–×” הגיוני לחבב עיר שקטה. אלא שאז הבנתי: אני אוהב את השבת הירושלמית, ×›×™ היא זו אשר מאפשרת לי תמיד ליהנות מהמוזיקה שלי, ובמיוחד כאשר קר. ופה אצלנו קר כמו שאצלכם לא ×™×”×™×” קר לעולם. עם כל המטען החורפי ×”×–×” אני מסיים את 2013, אחת השנים המשונות שחוויתי, השנה שבה לא הומצא דבר, השנה שבה כולם פשוט עשו מוזיקה מבלי להגדירה מחדש. ועם זאת, היו לי את הרגעים שלי עם המוזיקה שלי בשנה הזו. לא בטוח שאתגעגע אליה, אך לבטח אתגעגע אל חלומותיי המוזיקליים מן השעות הללו, שעות השקיעה בעיר הבירה, שבהן הייתי מכור לחלוטין לאהבותיי – הישנות והחדשות. כל אותן אהבות שלמענן שווה לי לקום בבוקר. אז כן, כמה אהבות גדולות יש לי פה בעיר שהייתה לי לבית מוזר – וכולן נוצקו והתבססו ב-2013, ועל כן טוב לי. בין אלו יש גם כמה שירים, כמה עשרות. ×”× ×” הם פה.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2013 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

אפשר לצפות בכל קליפ של כל אחד משישים השירים שברשימה, ואפשר גם להוריד את כל השירים במכה אחת בזכות שני הקבצים שכאן:
מקומות 60-31, והנה עוד לינק
מקומות 30-1, והנה עוד לינק

המשך »

הפעם הראשונה שבה תקלטתי את המוזיקה שאני אוהב במסיבה אמתית היתה ב-2003. ביחד עם כמה מחבריי הנצחיים, בלישה, רעותה ודנושה, הגשמתי חלום אינהרנטי, כשבדאנס-בר קטן בעיר התחתית בחיפה ארגנו לראשונה מסיבת "מנדט" שכל כולה היתה אנחנו, מלאה במוזיקה בריטית, מרעננת, כזו שעוד לא נשמעה בחיפה אז. ×”×›×™ הרמנו, את כל ההמון הקטן שהגיע, אבל בעיקר את עצמנו. כמה לילות לפני כן ישבתי שיכור עם טימי ×”×’'×™× ×’'×™, וניסיתי להסביר לו מה אנו עומדים לעשות, מדוע אנו עושים את המסיבה הזו, ומדוע בעצם – בעיקר לאור היותנו חיפאים כאלה – לממש את הדחף הבסיסי ×”×–×”, לחלוק עם אחרים את השירים שאנו אוהבים, את השירים שהפכו אותנו למי שאנחנו, את השירים שחיברו בינינו והפכו אותנו לחברים כאלה, ×–×” הדבר הגדול ביותר שעלינו לעשות בחיים. אז עשינו את ×–×”.

ומאז חלפו עשר שנים שבהן השתנו המון דברים גדולים בחיים. צמחו לי קצת שערות על הידיים, עברתי בין דירות, בין ערים ובין מדינות, למדתי לחלוק את החיים גם עם אחרים ואפילו מצאתי לעצמי כל מיני נתיבי הנאה אחרים. ובכל זאת, שני דברים נותרו יציבים, יציבים מדי, כל המוזיקה הזו וכל החברים ההם, האלה. השבוע כל אחד מאתנו התפזר לחלוטין בתפוצות, כדי לחגוג במדויק את אהבתנו המוזיקלית. בלישה רקד בהופעה של Beach Fossils בקופנהגן, אוהד ושי מתרגשים להם בפסטיבל פרימוורה, רעותה עפה לפריז כדי לגעת בספארקס ובכריס כהן, ניצניה השתחלה לשורה הראשונה בהופעה של ביונסה בברלין, דנושה מסוחררת מכל מה שקורה בבלוק בסופ"ש ורק על עמר חירבן עטלף ברחובות ניו-יורק (אני מציין זאת, כי זה הצד המוזיקלי שאליו הוא התחבר השבוע). לכאורה, אני לא עשיתי דבר מיוחד בכל הנוגע לבמות והופעות, אבל זה סתם עיוות של פרספקטיבה.

אמש, בערך בשתיים בלילה, השמעתי מוזיקה בפעם המי יודע כמה בפאב התקליט בירושלים. מאז שעברתי לבירה לראשונה לפני שש שנים (פאק, שוב, ×–×” מלא זמן), השמעתי שם מוזיקה עשרות פעמים, היכרתי אנשים נפלאים שבאו במיוחד כדי לרקוד את המוזיקה הספציפית שאני אוהב, והתאהבתי בחושך היחסי של הרחבה הקטנה הזו שלמדתי להכיר כל כך טוב עם הזמן. ובכל זאת, משהו אחר קרה אמש, דווקא כשהחלפנו את הצלילים ולא כולם רצו ליהנות אתנו עוד. בין סוזי והבנשיז ל-Gang of Four, נתקעתי עם חבורה יפים ויפות בנפשם ששרו בקולי קולות כמה פיסות סמיתס, ואיכשהו אותה שנייה ×›×” שגרתית הפכה לממיסה, למלכדת, לדתית. כל מה שאי פעם עשיתי, אהבתי, שנאתי, רציתי – התנקז אל תוך הזמן ההוא. כל כך הרבה זיכרונות דגדגו לי את העין ואת האוזן, עד ×›×™ שבעתי. עשר שנים אחרי הפעם הראשונה שניסיתי להשמיע מוזיקה לאנשים, הרגשתי שלם.

הלכתי לישון בחמש והתעוררתי בשבע, יצאתי למסע קטן ברחובות רחביה, חזרתי הביתה, רקדתי עם דמעות בעיניים לבד עם עצמי על השטיח המלוכלך, חשבתי על העלמה שאני אוהב, על החברים שאוהב לנצח, על השירים שהכי אהבתי ועוד אוהב תמיד – ובצורה הנדושה ביותר, התמוטטתי. יש בי כנראה יותר מדי רגש בכדי להבין את עצמי כמו שצריך. כדי להירגע, כדי לנסות ולא להרגיש דבר לרגע, עצרתי הכל, הפעלתי את האלבום החדש של These New Puritans ושתקתי. אני חייב ללמוד לשתוק יותר.

These New Puritans :: Fragment Two

These New Puritans :: Organ Eternal

These New Puritans :: Dream

האלבום המלא, הקשה והמייסר והיפה והמצמרר

קולות נפץ קטנים של אווירת ×—×’ בבתים של אחרים הם לעתים פסקולו המדויק של לילה, במיוחד כשאינך חוגג דבר. שוב שוכב במיטה עם מאמר, אוכל זיתים מקופסת שימורים, שבע מזיתי קופסת השימורים, ומתעורר מוקדם בבוקר לנעימתו של רעם. רעם באמצע שבועות הוא חורבן של כל מה שהתייצב בעולם בשנות חייך, ובכל זאת אתה מבין שאין לך דבר לומר לו מלבד לקבלו בברכה. ×›×™ תמיד יש להקל ראש בשבריריותה של השגרה, ולו רק כדי לא להצטער על עשרות השגרות שעוד נראו באופק ונמוגו. ואם סופה של שגרה אחת הוא בהכרח תחילתה של שגרה חדשה, הרי שגם ×›×›×” אין לכל ×–×” משמעות. תקום בחושך, תתעורר באור, תירדם בשקיעה, תחיה בזריחה – אבל בעיקר תסתכל על השעון ותזכור מתי כל פרט ×›×–×” אמור להתממש – ותממש. מדי פעם תחתוך את הרגע ותתבונן על עשרות הגלויות שעל הקיר, תנסה להיזכר איזו מהן חשבת פעם שאתה אוהב יותר מכל, ואז תגלה שאינך זוכר, ×›×™ אחת לתקופה גלויה אחרת מרגשת אותך יותר מן האחרות. כשתבין את ×–×”, תעצור את כל יתר הפעולות, תבהה לרגע בשטיח ופתאום תראה מאות אנשים יושבים עליו, על השטיח שלך, משוחחים ביניהם, חלקם צוחקים, חלקם עגומים, חלקם מתמוגגים, אחדים מתפוגגים וכמה מהם מזילים דמעה – לא ברור שמא על שום אושר גדול או געגוע. מדי פעם הם יעלמו כולם בשנייה של מצמוץ, אך ישובו ויופיעו בכל פעם שתבקש שיופיעו, ותמיד תמיד הם ישבו בנקודות קבועות, יידחסו בין הפטיפון לכיסא הירוק והבוזוקי. שגרה שכזו.

אני באמת לא יודע מתי ואיך הפכתי למעריץ ×›×–×” של The National, אבל עובדה אחת ברורה לי והיא שאין עוד מוזיקאים שמסוגלים להביע את מחשבותיי שלי במילותיהם שלהם בצורה קונסיסטנטית כזו. כמעט כל שורה שלהם היא סכין קצבים שננעצת לי בכף היד, מחוררת, ממוללת את כלי הדם ומבודדת אותי. המוזיקה שלהם היא הקדושה היצירתית בהתגלמותה, אם כך, לאור יכולתה לחצות ימים גדולים, אוקיינוסים של דעת ורגש, ולהגדיר לך את רגשותיך. אני מפחד מהלהקה הזו. כשהאלבום החדש שלהם, Trouble will Find Me, דלף לפני כשבועיים – חששתי בכלל להתחיל אותו. ידעתי מה יסתתר בו ומה הוא יספר לי על עצמי, ולא טעיתי. יש שיאמרו שזכיתי לחסד גדול, ×›×™ בכל זאת – כמה פעמים חיבור שכזה בין בני אדם רחוקים כל כך מצליח – אבל אני מעדיף לראות בכל ×–×” חולי שגרתי שחבל שבכלל נחשפתי אליו.

The National :: Slipped

The National :: Heavenfaced

The National :: Sea of Love

The National :: I Should Live in Salt

The National :: Don't Swallow the Cap

האלבום המלא והכה מעולה

הכי פשוט לשבת בצד ולחכות שכל הרעש ישוב לקדמותו, שכל שירי האביב יגיחו לצמיתות, ועשרות הנערים והנערות שרצים במסדרונות שבהם גם אתה צועד יוכלו לרקוד כפי שהם אוהבים. באמת שזה הדבר הפשוט ביותר שיכול לקרות לרגע הזה, אבל ככל הנראה זה לא יעשה לי דבר במקרה הטוב, או שיפיל אותי מתחת לשטיח כלשהו במקרה הרע. עם זאת, בינתיים כל זה לא קורה ולכן נדרשת אקטיביות מואצת, כזו שלא הייתי מאחל לעצמי שלשום ועל אחת כמה וכמה לא היום. עדיף לי לחבר לעצמי כנפי משי לא יעילות, להתיישב על אדן חלון של בית ישן שאינו שייך לאיש ולקוות לטוב.

לפחות בין לבין יש לי את החסד המיוחד ×”×–×” של Sin Fang, פרויקט הסולו של סינדרי מאר סיגפוסון, שהוא סולן Seabear האיסלנדיים. כאחד הזמרים המרככים ביותר שידעתי, הוא מטיב להתהלך על נוצות זכוכית קטנות בעדינות הרמונית שמאפשרת לו לשרוד הכל. האלבום החדש שלו, Flowers, ×—×™ כל כך, צבעוני כל כך, נעים כל כך, יפה כל כך. נדמה ×›×™ הוא עושה את כל שהוא עושה ללא מאמץ, ללא כל חשד שדבר מה עומד להתפרק לו מול העיניים, מול הידיים. אני מקנא בו מעט, אך לא יותר מדי – ×›×™ קנאה היא סתם רגש שאינו מסייע בדבר. אבל אני מקנא בו מעט. על היכולת לפזר פרחים בכל גוון אפשרי, בנאיביות נכונה, לא מאולצת ולא הפכפכה. כמו ילד.

Sin Fang :: What's Wrong with Your Eyes

Sin Fang :: Young Boys

Sin Fang :: Feel See

האלבום המלא והמעולה

כך צריכים להתחיל

הנה זה שוב קורה. איכשהו עוד מעט תסתיים שנת 2012, תתחיל זו שאחריה, אני אחליף עשור בחיי והבלוג הזה ייכנס לשנתו השמינית, לא פחות. למעשה, כמו בכל פעם שבה סיכמתי את השנה המוזיקלית שלי, גם הפעם מצאתי את עצמי כותב את כל אלפי המילים הללו ממקום חדש, חדר חדש, שבו לא הייתי בשנה הקודמת. אינני יודע מה כל השינויים הללו מעוללים להעדופתיי המוזיקליות, אבל אני משער שאסור לי להתלונן. טוב, לא אכתוב יותר מדי כפתיח. רק אומר, שכל מה שיש כאן הוא חלק ממני כמו ריסיי השרופים מן השמש.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2012 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

אפשר לצפות בכל קליפ של כל אחד משישים השירים שברשימה, אפשר רק להאזין לו, אפשר רק להורידו למחשב – ואפשר גם להוריד את כל השירים במכה אחת בזכות שני הקבצים שכאן:
מקומות 60-31
מקומות 30-1

המשך »