ארכיון הנושא 'מוזיקה של אבא'
חלומות שלא העזת לחלום

כשהייתי בן 16 וחצי העולם כולו הכין את עצמו לקריסת מערכות כוללת בשם באג 2000, אבל אנחנו בחיפה שקענו בתענוגות מוזיקליים. השבועות שקדמו לחגיגות המילניום היו גדושים בסיכומי האלף, המאה, העשור או השנה בכל תחום שאדם יכול היה להעלות על הדעת, אבל סיכום אחד היה חשוב מכולם. אני לא זוכר מתי בדיוק זה קרה, אבל במסגרת התכניות המיוחדות של נדב רביד ב"קצה" בזמנו, הוא הקדיש שעתיים שלמות לז'אנר שבזמנו לא שמעתי על כותרתו מעולם, Shoegaze, וכמעט כמו אתמול אני זוכר איך בחדר החשוך שלי, בעודי שוכב במיטה וגומע כל דקה בסקרנות נעורים חסרת קץ, החל מתנגן אליסון של Slowdive. ישנם הרבה רגעים כאלה בחיים שאותם אני זוכר לפרטי פרטים אך ורק בשל הממד המוזיקלי הזהוב, המזעזע, המהפכני שמוטמן בגרעינם. זה היה אחד החשובים שידעתי.

באותן שנים גידלנו כולנו שיער, התיישבנו על רצפות חמות בכרמל בשעות אחר הצהריים, ואל הגיטרות החשמליות שלנו התחלנו להוסיף אפקטים. ×–×” שהיה אהוב במיוחד על כולנו ×”×™×” הדיליי, ×›×™ איתו היינו יכולים לשחק בפסיכדליה ולייצר מחרוזות ארוכות שהתבססו על אקורד וחצי וזרימות אינסופיות של צלילים מושהים. מה שלא ידענו עדיין בזמנו ×–×” שעם מאריכים עוד קצת את הצליל ומוסיפים עליו קצת דיסטורשן, הזרימה האינסופית הופכת למפלים ארוכים של דיסטורשן, חומות של סאונד. אני לא יודע למה, אבל ברגע ההוא שבו הפציע הפזמון של אליסון, משהו בי התבקע, זהות שלמה התגבשה, והבנתי שאם הייתי הופך לצליל – ×–×” הצליל שהייתי חולם להיות: ארוך, מתרסק באיטיות, רך, מלודי. לא כיוון שכך אני תופס את עצמי, אלא ×›×™ לשם אני חושב שכל צליל אמור לשאוף.

המהפכה הייתה מהירה למדיי במונחי סוף שנות התשעים בכרמל הצרפתי. דנה העבירה לי עותק צרוב של Just for a Day, האלבום הראשון של Slowdive (שעד היום לא ברור לי כיצד היא הצליחה להשיג), וכך נפלתי ונתתי לו להכתיב לי את מצב הרוח. בזמן ההרקדות השנואות בהפסקות בתיכון, וכשלא היה לי חשק לאף אחד מהחבורה, הייתי בורח עם הדיסקמן לפיר המעלית שהיה בבנייה בזמנו, מסתתר בתוכו ובוהה בים התיכון. כך בסתר הייתי יכול להתאהב כל פעם מחדש, ולהאמין כי אין בעולם עוד צליל שיכול להידמות לזה של בוהי הנעליים הללו שהפכו בין לילה כמעט לחצי מעולמי. המחשבה על כך ש-Slowdive, כמו מרבית חבריהם לז'אנר לא זכו להצלחה עולמית משמעותית כי מולם עמדו ענקי הגראנג' האמריקאיים רק הפכה את כל הרומנטיקה הזו למשלהבת עוד יותר. הרי בגיל 16 אין דבר נחמד יותר מאשר לחלום שהאהבות הגדולות ביותר שלך זכו לקהל אוהבים קטן במיוחד. או שכך קל היה להאמין רגע לפני סוף האלף.

מה שהפך את החוויה המוזיקלית המתמשכת הזו למיסטית במובן מסוים ×”×™×” שאף על פי שחלפו שנים בודדות מהרגע ש-Slowdive ועמיתיהם בוהי הנעליים פרשו לחייהם והפסיקו לדרוך על פדלים, סיפורם כבר הפך להיסטוריה. בשיאה של שנת 1999 לא נראה ×”×™×” שיש מי שיקים את הפרויקט הנימוח ×”×–×” לתחייה. כמעט כל הלהקות ההן שאת אלבומיהן מתחילת הניינטיז הורדתי בדרכים עקומות בעזרת נאפסטר ואודיו-גלקסי קבורות היו קבורת חמור תרבותית שלא כדאי ×”×™×” לגעת בה. אם רוצים להבין כמה משונה ×”×™×” המצב בזמנו, די בלספר ×›×™ כשרציתי להדפיס לי תמונה של Slowdive כדי לתלות על הקיר, לא הצלחתי לאתר ברשת אחת כזו שגודלה ×”×™×” גדול מגודלו של בול, כך שלמעשה גם לא ×”×™×” לי שמץ של מושג איך נראים חברי הלהקה. בהתאם, אני לא חושב שהייתי מסוגל לדמיין ש-17 שנה אחרי ההתאהבות ההיא שלי הלהקה הזו תתעורר כפיניקס מוזהב הבוקע מלבה של עיר זהב נסתרת, ותקליט אלבום קאמבק שישתווה באיכויותיו להקלטות המקוריות ועוד יצליח להמם ולשכנע כפי שהוא מצליח. פשוט, לפעמים יש חלומות שעדיף שלא לחלום, ויש תקוות שעדיף שאפילו לא יעמדו לרגע על הפרק – ×›×™ הופעתה של תקווה היא גם רגע לידת האכזבה. ובכל זאת, לפעמים קורים נסים.

האלבום החדש, הרביעי במספר, של Slowdive הוא נס.

לכאורה, דבר אינו באמת משתנה. בכל יום ולילה שבהם אתה מסתובב ברחובותיה של עיר גדולה אתה מתחולל נטול מחשבות גדולות על העתיד. אתה אוסף רגעים קטנים, מביט בזוגות מזדקנים האוחזים ידיים; בילדים הרודפים אחרי דבר מה שאינו נראה לעין; בהורים צעירים העמלים על אושר חדש; בסטודנטים חדשים המחייכים ללא יכולת להבין אם יש דבר מה ראוי לחייך בשמו; במנקי רחובות ערבים שנעלמים לתוך סמטאות בעודם מכוסים בעשרות מעילים; ובבחור עייף המתיישב הפוך על ספסל עקום ומתנשף. מול כל אלה ניגר קצף סמיך ואפור של ספונג'ה בשעה שבה כל מי שאתה אוהב ישן כבר, ומוזיקת חלומות מתרסקת ברקע. ואז מישהו צץ ומבקש שתנמיך את כל זה, שתהיה בן אדם, שתדע להאמין, שתדע לשכוח, שלא תחיה עוד שום פנטזיה, כי באמת שאין טעם. אתה מביט בו, תוהה מדוע הוא אומר את שהוא אומר, אתה נועל את הדלת חמש פעמים, נופל, ומגביר את הצלילים יותר משחשבת שניתן. אתה מגביר את עצמך, ויודע שהשנה הזו שחלפה הייתה כמו סלע שהגיעה השעה לעשות הכל כדי לרסקו ולקחת ממנה רק את השעות הנכונות.

אך הבחור עודנו ישוב על הספסל. מתנשף. כי זו 2014, הכלבה.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2014 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

כל 30 השירים להורדה

המשך »

60 השירים של 2013 שלי

צעדתי כעת חצי שיכור ברחובותיה השקטים של השכונה שבה אני מתגורר. מעט דתיים צעדו מולי ומאחוריי בדרכם אל בית הכנסת או לארוחת שבת כלשהי, אין לדעת. מרביתם היו אלגנטיים כמו שלא אהיה לעולם, כמה מהם פשוט צעדו – אינני יודע לאן. פסעתי לי בשקט, ניגנתי מנגינות בראשי, וניסיתי להבין מדוע אני אוהב את הרחובות השקטים הללו כשהם אינם בשיאם, כלומר בשבת. לרגע נחרדתי מן המחשבה שכך אני אוהב את העיר הזו. ×›×™ הרי אין ×–×” הגיוני לחבב עיר שקטה. אלא שאז הבנתי: אני אוהב את השבת הירושלמית, ×›×™ היא זו אשר מאפשרת לי תמיד ליהנות מהמוזיקה שלי, ובמיוחד כאשר קר. ופה אצלנו קר כמו שאצלכם לא ×™×”×™×” קר לעולם. עם כל המטען החורפי ×”×–×” אני מסיים את 2013, אחת השנים המשונות שחוויתי, השנה שבה לא הומצא דבר, השנה שבה כולם פשוט עשו מוזיקה מבלי להגדירה מחדש. ועם זאת, היו לי את הרגעים שלי עם המוזיקה שלי בשנה הזו. לא בטוח שאתגעגע אליה, אך לבטח אתגעגע אל חלומותיי המוזיקליים מן השעות הללו, שעות השקיעה בעיר הבירה, שבהן הייתי מכור לחלוטין לאהבותיי – הישנות והחדשות. כל אותן אהבות שלמענן שווה לי לקום בבוקר. אז כן, כמה אהבות גדולות יש לי פה בעיר שהייתה לי לבית מוזר – וכולן נוצקו והתבססו ב-2013, ועל כן טוב לי. בין אלו יש גם כמה שירים, כמה עשרות. ×”× ×” הם פה.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2013 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

אפשר לצפות בכל קליפ של כל אחד משישים השירים שברשימה, ואפשר גם להוריד את כל השירים במכה אחת בזכות שני הקבצים שכאן:
מקומות 60-31, והנה עוד לינק
מקומות 30-1, והנה עוד לינק

המשך »

כולם ביחד על השטיח

קולות נפץ קטנים של אווירת ×—×’ בבתים של אחרים הם לעתים פסקולו המדויק של לילה, במיוחד כשאינך חוגג דבר. שוב שוכב במיטה עם מאמר, אוכל זיתים מקופסת שימורים, שבע מזיתי קופסת השימורים, ומתעורר מוקדם בבוקר לנעימתו של רעם. רעם באמצע שבועות הוא חורבן של כל מה שהתייצב בעולם בשנות חייך, ובכל זאת אתה מבין שאין לך דבר לומר לו מלבד לקבלו בברכה. ×›×™ תמיד יש להקל ראש בשבריריותה של השגרה, ולו רק כדי לא להצטער על עשרות השגרות שעוד נראו באופק ונמוגו. ואם סופה של שגרה אחת הוא בהכרח תחילתה של שגרה חדשה, הרי שגם ×›×›×” אין לכל ×–×” משמעות. תקום בחושך, תתעורר באור, תירדם בשקיעה, תחיה בזריחה – אבל בעיקר תסתכל על השעון ותזכור מתי כל פרט ×›×–×” אמור להתממש – ותממש. מדי פעם תחתוך את הרגע ותתבונן על עשרות הגלויות שעל הקיר, תנסה להיזכר איזו מהן חשבת פעם שאתה אוהב יותר מכל, ואז תגלה שאינך זוכר, ×›×™ אחת לתקופה גלויה אחרת מרגשת אותך יותר מן האחרות. כשתבין את ×–×”, תעצור את כל יתר הפעולות, תבהה לרגע בשטיח ופתאום תראה מאות אנשים יושבים עליו, על השטיח שלך, משוחחים ביניהם, חלקם צוחקים, חלקם עגומים, חלקם מתמוגגים, אחדים מתפוגגים וכמה מהם מזילים דמעה – לא ברור שמא על שום אושר גדול או געגוע. מדי פעם הם יעלמו כולם בשנייה של מצמוץ, אך ישובו ויופיעו בכל פעם שתבקש שיופיעו, ותמיד תמיד הם ישבו בנקודות קבועות, יידחסו בין הפטיפון לכיסא הירוק והבוזוקי. שגרה שכזו.

אני באמת לא יודע מתי ואיך הפכתי למעריץ ×›×–×” של The National, אבל עובדה אחת ברורה לי והיא שאין עוד מוזיקאים שמסוגלים להביע את מחשבותיי שלי במילותיהם שלהם בצורה קונסיסטנטית כזו. כמעט כל שורה שלהם היא סכין קצבים שננעצת לי בכף היד, מחוררת, ממוללת את כלי הדם ומבודדת אותי. המוזיקה שלהם היא הקדושה היצירתית בהתגלמותה, אם כך, לאור יכולתה לחצות ימים גדולים, אוקיינוסים של דעת ורגש, ולהגדיר לך את רגשותיך. אני מפחד מהלהקה הזו. כשהאלבום החדש שלהם, Trouble will Find Me, דלף לפני כשבועיים – חששתי בכלל להתחיל אותו. ידעתי מה יסתתר בו ומה הוא יספר לי על עצמי, ולא טעיתי. יש שיאמרו שזכיתי לחסד גדול, ×›×™ בכל זאת – כמה פעמים חיבור שכזה בין בני אדם רחוקים כל כך מצליח – אבל אני מעדיף לראות בכל ×–×” חולי שגרתי שחבל שבכלל נחשפתי אליו.

The National :: Slipped

The National :: Heavenfaced

The National :: Sea of Love

The National :: I Should Live in Salt

The National :: Don't Swallow the Cap

האלבום המלא והכה מעולה

בשנתיים האחרונות לחבריי ולי יש הרגל חיפאי משונה. כמעט בכל פעם שאנו באים אל עיר נעורינו, אנו מזדמנים שלא במקרה לפאב קטן בעיר התחתית שבו נוהגים לשבת לרוב רק גברים בני 50 פלוס, כאלה שעשו כמה שעות מחייהם על מנוף בנמל, או שמא זו רק חזותם הרומנטית בעינינו. בפאב הזה, שאותו אנו נוהגים לכנות "מועדון חברים" בשל שלט המתכת הקטן שדבוק לדלתותיו, משמיעים כמעט ורק מוזיקה מזרחית או יוונית, ומדי פעם מגיע זמר כלשהו ושר בעצמו את השירים לצלילי קלידים שכאלה. בפעמים הראשונות שנכנסנו לשם, הסתכלו עלינו בפרצופים עקומים, היו גם מי שצחקו על האשכנזיות התל-אביבית המתפרצת שלנו, אבל אנו בשלנו המשכנו להיכנס עם הראש בקיר, ואיכשהו עם הזמן (לא שעבר זמן רב או שאנו כאלו משמעותיים למקום) למדו חברי המקום לקבל אותנו, או שבעצם אנחנו למדנו לקבל את הנוכחות שלנו במקום הזה, שכל כולו חיפה כמו שחיפה אמורה היתה להיות.

בשבוע שעבר, בשישי בצהריים, התיישבתי שם לבד על הבר מצויד במצלמה העתיקה החדשה שקנתה לי גל. מזגו לי שלוש בירות קלות, הגישו לי ארבע צלוחיות גדושות בשקדים לחים, בוטנים, זיתים וחמוצים, ועשו לי טוב, אבל ממש, ללא כל כוונה. סביב שולחן ארוך אחד ישבה שרשרת כרסתנים מבוגרים שחגגו יום הולדת 80 ומשהו ליצחק אחד, וזמר צעיר בדיוק חיבר את המיקרופון בדרך למחרוזת שירים יווניים בעברית. לידי התיישב גבר אחד שלא ראיתי מימי, פיטר שמו – ומהר מאוד הבנתי שהוא האיש שעל שמו נקרא הפאב ×”×–×” באופן רשמי "פיטרס". הוא גם ×–×” שניהל את המקום במשך 25 שנה עד לא מזמן. 25 שנה עם הקולות של חיפה שמזכירים את פיראוס.

פיטר סיפר לי שפעם, בסוף שנות השישים, הוא נחשב לגבר ×”×›×™ יפה בחיפה, ×–×” שיצא עם חמש מלכות יופי, דגמן לבתי אופנה בעיר ובתל אביב, ניהל את חנות הבגדים ×”×›×™ לוהטת בהדר, וכן – הוא גם ×”×™×” החבר ×”×›×™ טוב של מייק בראנט. הוא דיבר, הדליק לעצמו סיגריה אחרי סיגריה, לגם מהבירה שלו, וגרם לי לקנא. כל כך קיוויתי שאיכשהו הוא יצליח לגרור אותי איתו לסוף שנות השישים ההן, לזמן שבו משהו באמת קרה בחיפה תחתית, לימים שבהם הייתי יכול להתגלגל ברחובותיה בשישי אחר הצהריים ובאמת לחשוש שמישהו ידרוס אותי. בשלב מסוים בשיחה הוא חשף בפניי תצלום ישן שלו ושל מייק, שוכבים על הבטן בחוף השקט בבת גלים ב-1969, וגילה לי איך הסביר לתחקירנית כלשהי לא מזמן שלא קיים כל סיכוי שבעולם שהחבר ×”×›×™ טוב שלו ×”×™×” הומו ולכן התאבד. שאלתי אותו עשרות שאלות, עד שבשלב מסוים הבנתי שמי שמתרגש משנות השישים-שבעים האלה בחיפה ×–×” בכלל לא הוא, אלא אני. ×–×” ×”×™×” גם השלב שבו לא היתה לי ברירה רפלקסיבית אחרת לבד מלשתוק ולשכוח מכל ×–×”. ×›×™ כל ×–×” לא שלי.

פיטר ומייק לוהטים ב-1969:

וחיפה כבר יותר מדי זמן לא שלי, וגם לעולם לא תשוב ותהיה שלי. עיר החלומות הנימוחה הזו, יתומה מאלפי בניה ובנותיה, מצמיחה עלוות כמו שירושלים מצמיחה אבנים. את הימים שבהם חבריי ואני חלקנו אוזניות והאזנו ל-Stone Roses באי התנועה ברמת התשבי שמתי בצד, כמו גם את הלילה ההוא שבו השמענו Futureheads מדיסק צרוב לבעלים של פאב כלשהו ברחוב הבנקים, ואפילו את ההופעות המטופשות שעשינו על גג החנייה של אוהד והוריו. וזה כואב, כואב כמו שחורבן בית קט יכול להיות. בדיוק כמו הכאב שחש פיטר כשמייק שלו קפץ או "נזרק", כפי שהוא מתעקש, מחלון המלון בפריז.

עוד כמה דקות אארוז תיק סקנדינבי קטן, ושוב נצא אל הצפון, בתקווה שמשהו השתנה ושמישהו כבר טרח להסיר את פרסומת הענק לסרט שעלה לאקרנים לפני שנתיים שתלויה בכניסה לעיר. את כל הדרך הזו אשתדל לעשות עם שירים שנשמעים כמו פעם, תמימים, רעננים, פשוטים. כמו השירים הרבים של This Many Boyfriends. חבורה של צפון-אנגלים שכותבים להיטים על בחורות שנואות שלא אוהבות את The Pastels, ומקפידים על Twee חינני ובהיר שיכול לגרום לי למוטט את עצמי עד אין קץ. בשנה החולפת יצא להם אלבום בכורה מקסים (מילה מחורבנת). לא הייתי משמיע אותו במועדון חברים, אבל לפחות בדרך אליו.

This Many Boyfriends :: (I Should Be A) Communist

This Many Boyfriends :: Young Lovers Go Pop

This Many Boyfriends :: Number One

האלבום המלא והמעולה

בואי אחרי למטה

1. להסתובב בחיפה בחלומותיך

2. להשתכר ב-10 בבוקר מבקבוק של וודקה קרמל שחברך הטוב קנה עבור עצמו

3. להבין שאת שארית שנות העשרים שלך תעביר בישיבה ממושכת בספריה

4. להבין במקביל שנותרו עוד חמישה ימים בלבד לשנות העשרים שלך

5. להאזין למוזיקה כמעט 24 שעות ביממה כאילו ששבת אל ימי התיכון

6. לרצות כל כך לקחת את הגיטרה החשמלית שלך כדי לנגן Gang of Four לעצמך כמו לפני שמונה שנים, אבל לדעת שהיא רחוקה מדי ממך

7. לדמיין חופים ים-תיכוניים שלא היית בהם מעולם כאילו נולדת בהם

8. להתיישב מחדש במרפסת שלך, לחשוב שיש שמש ולרעוד מקור

9. לגלח את כל התלתלים מהראש רק כדי למשוך תשומת לב

10. לגלות שאחרי שלושה שבועות שוב צצים התלתלים. להיאנח

11. לשתות קפה מפחית, להיזכר במישהי שעבדה איתך פעם שהיתה מיוחדת ולא זכית לומר לה זאת מעולם

12. להסתכל איך התצלום האהוב עליך בעולם נופל מהקיר שמולך ולא לעשות עם זה דבר

13. ללגום יין לבן זול, להיזכר בקיץ 2007 בפרייבורג, ולהבין שאלא אם כן מישהו יעשה דבר מה – לעולם לא תצעד עוד שוב ברחובותיה של עיר אירופית קטנה עם בקבוק יין שלם שהוא רק לעצמך

14. לחשוב על היינריך היינה, ואז לדמיין את הידיים היפות שהיו לפרופסור שאהבת יותר מכל פרופסור אחר

15. לנסות ללמוד בעל פה את כל הקודים בספרייה, ואז להפנים שאין קומה שאתה אוהב יותר מאשר את זו הרביעית – שבה מונחים כל הסופרים הגרמניים שלעולם לא ידירו אותך

16. לשלוח הודעות אהבה לכמה מחבריך הטובים ביותר, ולדעת שאין עוד אנשים יפים כמוהם בשומקום

17. להיכנס למיטה בארבע לפנות בוקר, להרים את השמיכה מעל לראש ולחשוב שזה יעשה אותך שלם יותר

18. להניח את 40 הספרים החדשים שלך בערימה לצד ערימה לצד ערימה ולהתעלם מן האבק שנולד למרגלותיהם

19. לארגן לעצמך מסיבת יום הולדת ואז להעלים אותה כלא היתה

20. להכשיל סטודנט במבחן ולדעת שהרסת לאדם צעיר יום שלם, אולי שבוע, אולי יותר – ולשתוק

21. להבטיח לעצמך שלעולם לא תיתן לאיש לגרום לך לחוש מיותר או זקן או אבוד

22. לקוות שהשכנים שלך יבואו להתלונן על המוזיקה הרועשת, להתאכזב ולהבין שהם טובים אליך מדיי

23. להתגעגע

24. לתהות למה בדיוק אתה מתגעגע

25. לחייך לאנשים שאינך מכיר, לבהות בהם מחייכים ואז מעלימים את החיוך מן הפנים אחרי שנייה

26. לדעת שיש משהו שמפריע לך, אבל אינך מסוגל להבין מהו

27. להתגעגע

28. להבין פתאום למה את מתגעגע

29. להדליק נרות נשמה לאור זאת

30. לכתוב עוד פוסט באתר שבו את כותב כבר יותר משבע שנים, ואז להבין שמדובר ביותר משבע שנים, שהתחלת עם ×–×” בגיל ההוא שבו עוד לא היכרת חצי מהאנשים שאתה מכיר. לכתוב עוד פוסט על להקה בריטית שנשמעת כמו שלהקות נשמעו בשנה שבה נולדת, ובכל זאת לעשות את ×–×” טוב. ×›×™ אם יש משהו שעושה לך טוב, כמו שמירי אמרה לך פעם, זו נוסטלגיה – ואין ×–×” משנה כמה פעמים תתכחש לשיט ×”×–×”. וזה שיט. שיט אמיתי. שיטוש.

 

Girls Names :: Occultation

 

Girls Names :: Drawing Lines

 

Girls Names :: Notion

האלבום המלא והמעולה

60 השירים שלי, 2012

כך צריכים להתחיל

הנה זה שוב קורה. איכשהו עוד מעט תסתיים שנת 2012, תתחיל זו שאחריה, אני אחליף עשור בחיי והבלוג הזה ייכנס לשנתו השמינית, לא פחות. למעשה, כמו בכל פעם שבה סיכמתי את השנה המוזיקלית שלי, גם הפעם מצאתי את עצמי כותב את כל אלפי המילים הללו ממקום חדש, חדר חדש, שבו לא הייתי בשנה הקודמת. אינני יודע מה כל השינויים הללו מעוללים להעדופתיי המוזיקליות, אבל אני משער שאסור לי להתלונן. טוב, לא אכתוב יותר מדי כפתיח. רק אומר, שכל מה שיש כאן הוא חלק ממני כמו ריסיי השרופים מן השמש.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2012 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

אפשר לצפות בכל קליפ של כל אחד משישים השירים שברשימה, אפשר רק להאזין לו, אפשר רק להורידו למחשב – ואפשר גם להוריד את כל השירים במכה אחת בזכות שני הקבצים שכאן:
מקומות 60-31
מקומות 30-1

המשך »

העמוד הקודם