לכאורה, דבר אינו באמת משתנה. בכל יום ולילה שבהם אתה מסתובב ברחובותיה של עיר גדולה אתה מתחולל נטול מחשבות גדולות על העתיד. אתה אוסף רגעים קטנים, מביט בזוגות מזדקנים האוחזים ידיים; בילדים הרודפים אחרי דבר מה שאינו נראה לעין; בהורים צעירים העמלים על אושר חדש; בסטודנטים חדשים המחייכים ללא יכולת להבין אם יש דבר מה ראוי לחייך בשמו; במנקי רחובות ערבים שנעלמים לתוך סמטאות בעודם מכוסים בעשרות מעילים; ובבחור עייף המתיישב הפוך על ספסל עקום ומתנשף. מול כל אלה ניגר קצף סמיך ואפור של ספונג'ה בשעה שבה כל מי שאתה אוהב ישן כבר, ומוזיקת חלומות מתרסקת ברקע. ואז מישהו צץ ומבקש שתנמיך את כל זה, שתהיה בן אדם, שתדע להאמין, שתדע לשכוח, שלא תחיה עוד שום פנטזיה, כי באמת שאין טעם. אתה מביט בו, תוהה מדוע הוא אומר את שהוא אומר, אתה נועל את הדלת חמש פעמים, נופל, ומגביר את הצלילים יותר משחשבת שניתן. אתה מגביר את עצמך, ויודע שהשנה הזו שחלפה הייתה כמו סלע שהגיעה השעה לעשות הכל כדי לרסקו ולקחת ממנה רק את השעות הנכונות.

אך הבחור עודנו ישוב על הספסל. מתנשף. כי זו 2014, הכלבה.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2014 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

כל 30 השירים להורדה

המשך »

צעדתי כעת חצי שיכור ברחובותיה השקטים של השכונה שבה אני מתגורר. מעט דתיים צעדו מולי ומאחוריי בדרכם אל בית הכנסת או לארוחת שבת כלשהי, אין לדעת. מרביתם היו אלגנטיים כמו שלא אהיה לעולם, כמה מהם פשוט צעדו – אינני יודע לאן. פסעתי לי בשקט, ניגנתי מנגינות בראשי, וניסיתי להבין מדוע אני אוהב את הרחובות השקטים הללו כשהם אינם בשיאם, כלומר בשבת. לרגע נחרדתי מן המחשבה שכך אני אוהב את העיר הזו. ×›×™ הרי אין ×–×” הגיוני לחבב עיר שקטה. אלא שאז הבנתי: אני אוהב את השבת הירושלמית, ×›×™ היא זו אשר מאפשרת לי תמיד ליהנות מהמוזיקה שלי, ובמיוחד כאשר קר. ופה אצלנו קר כמו שאצלכם לא ×™×”×™×” קר לעולם. עם כל המטען החורפי ×”×–×” אני מסיים את 2013, אחת השנים המשונות שחוויתי, השנה שבה לא הומצא דבר, השנה שבה כולם פשוט עשו מוזיקה מבלי להגדירה מחדש. ועם זאת, היו לי את הרגעים שלי עם המוזיקה שלי בשנה הזו. לא בטוח שאתגעגע אליה, אך לבטח אתגעגע אל חלומותיי המוזיקליים מן השעות הללו, שעות השקיעה בעיר הבירה, שבהן הייתי מכור לחלוטין לאהבותיי – הישנות והחדשות. כל אותן אהבות שלמענן שווה לי לקום בבוקר. אז כן, כמה אהבות גדולות יש לי פה בעיר שהייתה לי לבית מוזר – וכולן נוצקו והתבססו ב-2013, ועל כן טוב לי. בין אלו יש גם כמה שירים, כמה עשרות. ×”× ×” הם פה.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2013 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

אפשר לצפות בכל קליפ של כל אחד משישים השירים שברשימה, ואפשר גם להוריד את כל השירים במכה אחת בזכות שני הקבצים שכאן:
מקומות 60-31, והנה עוד לינק
מקומות 30-1, והנה עוד לינק

המשך »

אני חייב להודות שהיה ×–×” רק עניין של זמן באחרונה, עד שאתחיל לחוש שוב בצורך לברוח מפה. אני מביט על הרצפה בחדרי ורואה עשרות ספרים שעליי לקרוא מתישהו, אני פותח את המחשב, עובר בין הספריות השונות ומזהה עשרות מאמרים שעליי לסיים ממש עכשיו, אני מתבונן על האדניות היבשות שזרוקות על הגדר בחוץ ויודע שגורלן נחרץ, ולבי נחמץ. אני פאקינג צריך חופש, לשם החופש, בשם הצורך, ×–×” הטבעי והריטואלי. בא לי לעמוד בצידי כבישים ביוון, להישרף בשמש, לחכות שמכוניות יעצרו לנו בין סלוניקי לחוף כלשהו, להזיע את נשמתי בשורטס קרועים וגזורים, ופשוט לנוח. אני רוצה להשתכר מהבוקר עד הצהריים, לאכול משהו, ואז להשתכר שוב מאחר הצהריים ועד הלילה. כדי לעשות את כל ×–×” אני חייב לסיים פה משהו, ואז אהיה מוכן. עם זאת, החלום – או החלום – הוא כבר מסודר על המדף, רק מחכה לי. עוד רגע.

וכמו תמיד בשלב ×”×–×” של השנה, המוזיקה מתחילה להצטמצם לכדי תמצית מרוכזת של מסיבתיות נטולת סיבתיות, ולבד מבלילות הקצרים – הרעיון הכללי הוא פשוט: אני צריך צבעים, ×›×™ מולי עמודים בשחור-לבן, עשרות אלפי עמודים בשחור-לבן. אז היכן משיגים את הצבע ×”×–×”? נגיד, כאן:

Thumpers הם צמד לונדוני קליל, מחויך, ×”× ×¢ באיחור קל על המסלול המהיר שבין Passion Pit לבין כל מה שאי-פעם אהבתי ב-Chillwave. כלומר, לכאורה מדובר בפסקולים מושלמים לקיץ 2010, אבל איכשהו ×–×” עובד נכון גם היום, וזה מרגיש כמו משהו נפלא כדי להתחיל איתו את החיים. להרכב ×”×–×” עוד אין אלבום, אלא רק כמה שירים, ובאחרונה יצא להם הסינגל שלעיל, ואם הם יהיו זריזים מספיק – נדמה ×›×™ קיץ 2013 יכול להיות שלהם. בינתיים, עד שדבר מן הסוג המיוחד ×”×–×” יקרה, אני תקוע כבר כמה ימים בלופ איתם, מחכה ששיר חדש ×™×’×™×— (מה שלא נראה שיקרה בקרוב), ובעיקר חדור אמונה שבעזרת הצבע שלהם, גם הדפים שלי, על אלפיהם, ייצבעו במשהו. נאמר, בירוק וצהוב.

Thumpers :: Unkinder

Thumpers :: Dancing's Done

Thumpers :: Sound of Screams

להוציא אולי את השנה ההיא שבה גיליתי בפסח את Lights & Music של Cut Copy, החג הזה מעולם לא היה משמח, אהוב או צבעוני מספיק. תמיד זרוע בזרעי אדמה מתייבשת, שיחים מצהיבים ומחשבות על אבדון ארוך טווח, תמיד גדוש תוכניות שלא יוצאות לפועל, וכמעט תמיד רצוף בחוסר החלטיות. למעשה, אפשר לומר שאני שונא את פסח לחלוטין. את כולו, מתחילתו של ליל הסדר, דרך השכרות הכבדה שעושה אותו נסבל, החמסין של חול המועד, ועד לרגע הזה שבו הוא נגמר וכל מה שנותר לך זה לאסוף את שברי התוכניות הגנוזות ולצאת אל הדרך הארוכה שמסתיימת בסוכות ברוחות של תקווה וזה. למעשה, אני מעדיף את יום השואה על פסח, אבל לא את יום הזיכרון. כי זה כבר סוטה מדיי.

ועם זאת, פסח הוא הזמן ×”×–×” בשנה שבו אתה מתעורר מוזיקלית. פתאום יש לך כמה דקות פנויות נוספות, ופתאום כבר לא ×”×›×™ מתחשק לך על כל האמנים העגומים – אלה עם הכינורות, עם המנגינות האבסטרקטיות והמעוננות, אלה שיושבים עם ידיהם על הפנים ורוצים שתעשה כמותם. פסח הוא עת מזויפת של התחדשות וגודש. לראיה, כבר שלושה ימים שאינני מסוגל לשבת שנייה בלי להאזין למשהו חדש, אף שלעתים אני חוטא עם Black Celebration של דפש מוד משום מה. ובכל הסופ"ש ×”×–×” איכשהו אני דבוק רק לבריטים, נותן לכל ילדי הממלכה ההיא צ'אנסים גדולים, מקווה, מקווה ממש אפילו, שמישהו ×™×™×’×¢ בי – ודי מופתע כשזה קורה.

The History of Apple Pie, נגיד, הם דוגמה טובה לזה. הם מגיעים מלונדון, הם הכלאה מוזרה של The Pains of Being Pure at Heart ו-Pale Saints והם עסיסיים כמו שבאביב אמיתי, ×›×–×” עם פרחים ולא עם קוצים, אמורים להישמע. רוב הזמן הם נשמעים כל כך טינאייג'רים שאני כמעט ומרגיש פדופיל, אבל לאור הפער שנפער בין גילי לבין גילם הממוצע של המוזיקאים שלי – כנראה שעליי לספוג את המכה הקלה הזו. בחודש שעבר יצא אלבום הבכורה שלהם – Out of View, ולבד מלומר שאני שמח מאוד עמו, אני יכול גם לציין שגדול הוא לא, אבל מימד הכיפוש נעוץ בו חזק כל כך, שעדיף שאשתוק ולא אצפה לקשר של שנים וכל ×–×” איתו. סתם נרקוד יחד כאילו ש-1992 חזרה. מיד אחריו אשים לי שוב EAST 17. ביוש.

אה, רגע: יש לנו עמוד חדש בפייסבוק שבו נוכל לשמור על קשר כלשהו. בואו ותעשו לו לייק קטן.

The History of Apple Pie :: See You

The History of Apple Pie :: Mallory

The History of Apple Pie :: You're so Cool

האלבום המלא והיפה

כך צריכים להתחיל

הנה זה שוב קורה. איכשהו עוד מעט תסתיים שנת 2012, תתחיל זו שאחריה, אני אחליף עשור בחיי והבלוג הזה ייכנס לשנתו השמינית, לא פחות. למעשה, כמו בכל פעם שבה סיכמתי את השנה המוזיקלית שלי, גם הפעם מצאתי את עצמי כותב את כל אלפי המילים הללו ממקום חדש, חדר חדש, שבו לא הייתי בשנה הקודמת. אינני יודע מה כל השינויים הללו מעוללים להעדופתיי המוזיקליות, אבל אני משער שאסור לי להתלונן. טוב, לא אכתוב יותר מדי כפתיח. רק אומר, שכל מה שיש כאן הוא חלק ממני כמו ריסיי השרופים מן השמש.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2012 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

אפשר לצפות בכל קליפ של כל אחד משישים השירים שברשימה, אפשר רק להאזין לו, אפשר רק להורידו למחשב – ואפשר גם להוריד את כל השירים במכה אחת בזכות שני הקבצים שכאן:
מקומות 60-31
מקומות 30-1

המשך »

אני לא ממש אומן רכיבה על אופניים. אני יודע להזיז את עצמי קדימה, די מהר אפילו, אבל קשה לי לעשות את זה בקו ישר, במיוחד כאשר קר לי באצבעות ובריזה נורדית חודרת לי לרגלים מהרווח שבין הגרביים למכנסיים. עוד יותר קשה לי לעשות את כל זה כשאני שיכור, וזה הופך עוד הרבה יותר מסובך כשמדי פעם סקנדינבים גדולים וחזקים מאוד עוקפים אותי משמאל במהירות-על על נתיב שרוחבו משהו כמו 80 ס"מ.
הקטע הוא שבשבוע שעבר כל ×–×” כלל לא ×”×™×” מאיים, מפחיד או מעלה חששות לבריאות כלשהי – שלי או של הסקנדינבים הגדולים. פשוט בשבוע שעבר במחצית מהפעמים שבהן רכבתי על האופניים השכורים השחורים והיפים שלי בקופנהגן, חברי המוצלח בלישה התגלגל לפניי – גם אם הוא ברח לעתים – וכמעט כל העת שרקתי-שרתי-ניגנתי-לעצמי-בראש את המנגינות של הילד הרע האמיתי שתקף אותנו בחודשים האחרונים – Mac DeMarco.

מק הזה הוא הפרי הטרי ביותר של תאגיד המוזיקה הקטן והכמעט מושלם מברוקלין, Captured Tracks, זה שעל אמניו כתבתי כבר כל כך הרבה שורות פה בשנים האחרונות. אלא שבניגוד לכל השורות הקודמות שכבר ריססתי לכל עבר על הלייבל הזה, הפעם הסיפור הוא קצת שונה. הסיבה היא שמק דמרקו הוא כל השוני.

כסוג של ילד מגודל הוא בכל זאת מצליח באלבום הבכורה שלו, שיוצא ממש השבוע ונקרא איכשהו דווקא 2, להפיק טינופת טהורה של מלודיות קלות ופזמונים לא מכוונים. הכל אצלו מזייף, שום דבר לא אמור להיות מופק כמו שצריך, ובכל זאת – התוצר הסופי הוא פופ הגיטרות הצפון-אמריקאי ×”×›×™ מנוסח של הזמן ×”×–×”. בצורות כאלה ואחרות בכלל, דמרקו הוא אולי אלכס טרנר של הגולשים הקנדים שמעולם לא קפצו לים. היופי האמיתי שלו הוא שגם כשהוא אינו מנסה להתייפייף ולהיראות כמו רומנטיקן מצוי – חצי מהשירים שלו עשויים להיות שירי האהבה הקיטשיים היפים של השנה. ואת כל ×–×” הוא בטח עושה עם חור אחד לפחות בגרביים.

Mac DeMarco :: Freaking Out the Neighborhood

Mac DeMarco :: My Kind of Woman

Mac DeMarco :: Ode to Viceroy

Mac DeMarco :: Annie

האלבום המלא והמעולה

DIIV :: Druun

"×›×™×£ לך שאתה יכול להיות גרופי גם בגיל 29", אמר לי לפני כמה שבועות אוהד בסלון ביתו, בעוד אנו ממתינים לאוכל סיני כדי לצפות ביחד בטרילוגיית Pusher של ניקולס וינדינג רפן. בתחילה, למשמע האמירה הזו חשתי נבוך. חשתי כזקן שאינו מעוניין להישיר את מבטו אל שיערותיו האפורות – וגרוע מכך, כמי שכל מהותו עלולה להיגנז בכל רגע. אלא שאוהד הרגיע אותי ופשוט אמר שזה דבר טוב. במידה מסוימת, ככל הנראה, כל אחד ×”×™×” רוצה להיות נחוש כל כך לאהוב יוצרים כלשהם, כפי שנהגנו להעריץ יוצרים אחרים כשעוד היינו תמימים ונעריים יותר.

DIIV :: Doused

וכן, בחודשים האחרונים שרפתי מחשבות על גבי מחשבות, כאלו של בוקר על אדן החלון וכאלו של לילה במיטה המוגבהת, בניסיון להבין כיצד אני אמור להתמודד עם ההתרגשות הלא מפוענחת שלי מ-DIIV. ההרכב הברוקליני הצעיר, המהווה את פרויקט הצד של גיטריסט Beach Fossils זכארי קול סמית', הגדיר לי מחדש את מקומי הכרונולוגי. ×–×” קרה כאשר מצאתי את עצמי בודק בכל יום לפחות פעמיים האם אלבום הבכורה שלהם Oshin כבר דלף למקום כלשהו. ×–×” בא לידי ביטוי בכך ששכנתי בעבודה מצאה עצמה מזמזמת את אחד משירי ההרכב – מבלי שכלל האזינה לו מעולם, אלא רק לזמזומיי אותו. ×–×” התבטא גם בעובדה שבכל הזדמנות קטנה שהיתה לי להלל את הסינגלים המוקדמים של הלהקה, טרחתי לעשות זאת, תוך הסברים מעמיקים לכאורה על חשיבותם.

DIIV :: Past Lives

ומה חשיבותה של DIIV בעצם? לפני שלושה שבועות, בדרכנו אל חוף נווה ים, ניסינו רינגל ואני לנסח זאת במילים כלשהן. "זו הישיריות, המיידיות של ההקלטה וההפקה", אמרנו. "זה השילוב הראשון בכל הזמנים בין קורט קוביין לבין My Bloody Valentine", זרקנו אז, ואני אוסיף: קול סמית', שאכן הוגדר בכמה מקומות כקורט קוביין של העולם התת-ימי, השיב אל העולם את הרוקנ'רול בגרסה חדשה. אין פה שוב רטרו או צלילים שכבר שמענו בעבר. לראשונה זה שנים ארוכות, יש פה פיצוץ בין-ז'אנרי שבולס בנחת שני עולמות מוזיקליים לא קשורים זה לזה בעליל: גראנג' ושוגייז. ולא, זה לא סתם עניין סמי-אקדמי של מוזיקה להמונים.

DIIV :: Follow

Oshin המעולה של DIIV הוא אולי האלבום הראשון בעידן ×”-DIY המוזיקלי שבו אנו מסתובבים כבר כמה שנים שאינו נוסטלגי בשום מובן שהוא. כל כולו עבר, השפעות של KrautRock גרמני נמצאות שם בפינות רבות, תחושת הריחוף או הגלישה באמת מקורה בבריטניה של תחילת שנות התשעים, והשירה (והשיער) אכן מזכירה את סיאטל – אבל כל ×–×” רק מהווה השראה, לא יותר. ×›×™ DIIV לא רוצים לגרום לך לשלוף מהמדף אצל ההורים אלבום תמונות ישן מהילדות ולנבור בו, הם רוצים שתעמוד מול המראה, תסתכל על עצמך ותחשוב מה אינך או הנך עושה נכון. די דומה למה שה-Strokes הצליחו לעשות באלבום הבכורה שלהם לפני יותר מעשור.

DIIV :: How Long Have you Known

מי שהטיב להסביר את המצב החדש הזה הוא דניאל ג'יימס שלאט, הטכנאי שהיה אחראי על הקלטת האלבום. לדבריו, כפי שאמר בראיון לא מזמן, Oshin הוא אלבום ה-Mid-Fi הראשון: "כזה שבו השתמשו בציוד ובתוכנות מתקדמים ביותר, אבל דחפו את הכל לאזור נטול כל ברק של קידמה". וזהו כנראה הקסם הגדול של הלהקה הזו. Oshin שלה הוא אלבום אצטדיונים צנוע, כזה שנועד להתגלגל לוומבלי, אבל חבריו לעולם לא ירחיקו לכת יותר מאשר אולם ובו מקום לאלף איש. אז מדוע הם היו צריכים את זה? כי הם היו יכולים, וכי הם מוכשרים מספיק. כי לא היתה להם ברירה אלא להתפוצץ כך ולבלום את עצמם בו זמנית.

DIIV :: Sometime

את האזנת הבכורה לאלבום ×”×–×”, החביב עליי עד ×›×” בין כל אלבומי 2012, עשיתי בחברת שניים מהאנשים האהובים עליי בעולם, בדירה קטנה בקופנהגן, בזמן שקיעה בסביבות חצות. ישבתי בפינה עם שני גבעולי כרישה בידיים, רקדתי, עם רגליי באוויר, שמחתי שמחה גדולה. התקשיתי שלא להרגיש כמו ילד – וכנראה שרק לאור ההנאה שבשחזור הילדות הזו, שווה ×”×™×” לי להכיר את DIIV.

האלבום המלא והמעולה