לכאורה, דבר אינו באמת משתנה. בכל יום ולילה שבהם אתה מסתובב ברחובותיה של עיר גדולה אתה מתחולל נטול מחשבות גדולות על העתיד. אתה אוסף רגעים קטנים, מביט בזוגות מזדקנים האוחזים ידיים; בילדים הרודפים אחרי דבר מה שאינו נראה לעין; בהורים צעירים העמלים על אושר חדש; בסטודנטים חדשים המחייכים ללא יכולת להבין אם יש דבר מה ראוי לחייך בשמו; במנקי רחובות ערבים שנעלמים לתוך סמטאות בעודם מכוסים בעשרות מעילים; ובבחור עייף המתיישב הפוך על ספסל עקום ומתנשף. מול כל אלה ניגר קצף סמיך ואפור של ספונג'ה בשעה שבה כל מי שאתה אוהב ישן כבר, ומוזיקת חלומות מתרסקת ברקע. ואז מישהו צץ ומבקש שתנמיך את כל זה, שתהיה בן אדם, שתדע להאמין, שתדע לשכוח, שלא תחיה עוד שום פנטזיה, כי באמת שאין טעם. אתה מביט בו, תוהה מדוע הוא אומר את שהוא אומר, אתה נועל את הדלת חמש פעמים, נופל, ומגביר את הצלילים יותר משחשבת שניתן. אתה מגביר את עצמך, ויודע שהשנה הזו שחלפה הייתה כמו סלע שהגיעה השעה לעשות הכל כדי לרסקו ולקחת ממנה רק את השעות הנכונות.

אך הבחור עודנו ישוב על הספסל. מתנשף. כי זו 2014, הכלבה.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2014 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

כל 30 השירים להורדה

המשך »

בכל פעם שבה נשמעת הצפירה החלושה, העיר שלי מזדקקת אל תוך דומיה צרודה של נצח. ותמיד, בדקות שאחרי ניצחון השקט – כל רגש קיים מתחדד, מוסר עצמו לידי השגחה עליונה כלשהי אשר מעצימה את פני הכל. כך, אותה בדידות של הדקות הקודמות לצפירה המבשרת את בוא ×”×—×’ או השבת, הופכת לשגרה פשוטה של שעת אחר צהריים שנתקעת במקומה ל-24 שעות בערך. באותו האופן, שמחת חיים מבוססת אלכוהול של הרגעים הקודמים לצפירה המבשרת את בוא ×”×—×’ או השבת, עשויה בקלות להפוך לבסיסו של אושר גדול אך זמני. וזהו אינו עניין קטן וחסר משמעות. גם אם כל התחושות הללו מדומיינות, הרי שהן מדומיינות מכורח שאיפה רומנטית למצוא משמעות בכל הדממה, בכל דממה.

הערב רוקנה הצפירה את כל מעטפת הבתים שמסביב לבועה שלי. אני מביט מסביב ורואה אפלה. איש אינו נמצא בבית הכנסת, בגינה הציבורית או ברחוב, ואינני יודע לאן כולם נעלמו. אולי הם עלו לגגות, אולי ירדו למרתפים, אולי נסעו הרחק מכאן, לחיפה, לטבריה או לבריסל. בלילו של ×—×’ שני מצאתי את עצמי לבד, ×”×›×™ לבד שניתן לדמיין – ובכל זאת, לא רע לי. מרבית המאורות הגדולים כבויים, ורק החלשים – האירופאים באופיים – פועמים באור צהוב, משוועים לקור ומשליטים סדר והרמוניה בצלילים המעולים שנבחרו עבורם לשם שבירת השקט.

כבר זמן מה שבכל פעם שאני זקוק לשלווה, זו שאבדה לי מעט בעת האחרונה, אני משגיח על עצמי מלמעלה – ודוחף בכוח את האלבום השני של השלישייה הרב-תרבותית Fenster. כפי ששמם הגרמני מרמז הם שליש ברלינאים, אך גם שליש פריזאים ושליש ניו-יורקים. דרמטיים ואפלים כמו שצריך בימים שבהם החורף כבר קבור מתחת לערימות אבק, חולמניים כמו שנדרש בלילות שבהם אין דבר ממשי שמושך את הלב בחוץ, ומדכאים כמו שמתבקש בימים שבהם רק פרפרים חומים מבקרים בחדר שלך באופן קבוע. מאז Broadcast, כך חשבתי ערב אחד השבוע, לא נכבשתי כך על ידי זמרת רצינית ומרוחקת כמו JJ Weihl הסולנית (לפרקים) של פנסטר הללו. ואני יודע שהיא עושה זאת במודע, כובשת את הדממות. האלבום ×”×–×”, The Pink Caves, הוא מסוג האלבומים שאני יודע שעומדים לשנות צורה מולי כל כך הרבה פעמים בחודשים הקרובים. ביחד נצנח, נצמח, נצרח – כבדים ומאושרים בין כניסות חגים להתרוקנויות חגיגיות.

Fenster :: Hit and Run

Fenster :: Sunday Owls

Fenster :: In the Walls

האלבום המלא והמעולה להורדה

ביום הראשון של האביב נפטרתי לראשונה מהגרביים. לבשתי את החולצה החדשה של הסמיתס שהזמנתי בכמה דולרים מאתר שלא היכרתי, אפסנתי ספר לא מאוד מעניין בתיק הבד הדק שלי, והתחלתי לצעוד ללא מטרה ברחובות. צעדתי וצעדתי, כשבמשך חצי שעה בערך שרתי בקול את השורה המתגברת מהפזמון של The Stars of Track and Field של בל וסבסטיאן. כך, פעם אחר פעם, נתתי לעצמי לשלוט בעולם הקטן והמנותק שיצרתי לעצמי באותו רגע. כשנאלצתי לבלום הכל ולהמתין ברמזורים האדומים, מי שעמדו לידי לא הבינו מדוע אני שר, אך באופן מפתיע לא נראה ×”×™×” גם שהם מייחסים לכך חשיבות מיוחדת. המשכתי לשיר את הפזמון בלופ, התחלתי להפנים את העובדה שכמו תמיד אני מזיע מעט בכפות הרגליים, התחלתי להשלים עם הרעיון ששוב אני לבד – ושהיא כבר לא תשוב לעולמי. ביום הראשון של האביב החל הקיץ.

ביום השני של האביב ליטפנו כלבים בשמש ואמרנו שיהיה בסדר. סיפרנו אגדות וחלומות והזיות על היום שבו אחד מאיתנו יחצה את כל ההרים המפרידים בין ארמניה ליוון, איך ניפגש בחלקידיקי שליד סלוניקי, ואיך כל הריקנות תתמלא בשמש ובחירות קטנה של חסד. לצדנו התיישב זוג יפה, צעיר, שלם. לו ×”×™×” זקן מדולל של סלאבי, לה הייתה שמלת אושר עדינה, והיה ברור שהם אוהבים. ×–×” ניכר באופן שבו הוא הסתכל עליה בזמן שהיא דיברה איתנו, וזה ×”×™×” בולט עוד יותר בדרך שבה שניהם צחקו ביחד. ברגע מסוים הסתנוורתי, בהיתי ברצפה, האזנתי לשקט שאחז בספסל בית הקפה שבו ישבנו, וניסיתי לדמיין את הקרעים הקטנים שלכאורה השתלטו על לבי, תהיתי אם הם התרחבו, נמתחו, האם הם בכלל קיימים – ואז הבנתי שכל ×–×” כבר לא באמת משנה. ביום השני של האביב החל הסתיו.

ביום השלישי של האביב אספתי את כל הבגדים ממתלה הכביסה, התחלתי לארגן אותם בערימה, ואז התמוטטתי. הבנתי שכבר שבוע אני שיכור, קורא ספרים עם עצמי בימים, שתוי לגמרי בלילות, מתקשה לרצות להתמודד עם ×—×™×™ החדשים – עם כל התמונות שעדיין מסתובבות בכל מיני מגירות נפש עגומות, עם ההבנה שכל מה שעשיתי בשנה וחצי האחרונות ×”×™×” לצייר לעצמי ציורים צבעוניים שבהם כל גשם מפריח שממה וכל שרב מכין את הקרקע לזריעה. בלישה טוען שזו הבעיה שלנו, שאנו מאמינים בפנטזיות שלתוכן נשפכנו, אלו שבנינו במו ידינו – אך במקביל בונות אותנו. אולי הוא צודק, אמרתי לעצמי, והתיישבתי דומע על השטיח שעליו לרוב אני רוקד עם עצמי. נזכרתי במה שתמיד אומר לי המנחה שלי – "את הדוקטורט כבר סיימת. עכשיו אתה רק צריך לכתוב אותו" – והשתכנעתי עוד יותר; אני לא ×—×™ כאן בכלל. קמתי ושמתי שיר מדכא, לא זוכר איזה בכלל, התלבשתי ויצאתי לשתות בבית מלון יוקרתי. כעבור כמה שעות שבתי הביתה גמור, מרוח באודם של מישהי זרה, מיואש, מעושן. הייתי אפר. ביום השלישי של האביב החל החורף.

ביום הרביעי של האביב הוציאו אותי מהבית, גררו אותי לרחובות, אחזו בי ואמרו לי שנעים בחוץ. כך בפשטות, ניסרו זוג חבריי את כל הסורגים שצבעתי בנחת בשבועיים הקודמים. רוח חמה השתלטה על הבית, השמעתי מחדש את כל התקליטים היווניים הישנים (החדשים) שלי, ואפילו קניתי מלא פלפלים, ים של פלפלים, ועשיתי בהם כשפים, שפטים ונסים. מרד הנעורים החדש שלי החל, כך טענתי, התיישבתי על המדרגות והמתנתי לפרפרים הצבעוניים. "בכל רגע הם עומדים להגיע", התעקשתי, "בכל רגע הם עומדים להגיע", חזרתי, "בכל רגע הם עומדים להגיע". אמנם הם עדיין לא הגיעו, אבל לפחות אני יודע שאין טעם לחכות. כשיתחשק להם, לכשיתחשק לעולם, אני כבר אהיה שם, במכנסי בורגונדי ונעלי זמש חומות, בלי פנאי אך עם חלומות קטנים על פירות יער, על טיפות של שמש, על יקיצות של סערות לב ועל כל האהבה שהייתה ואיננה. אינני יודע אם יום אחד אתאהב במישהי אחרת, אבל ייתכן שכל זה כבר אינו נוגע אליי. ביום הרביעי של האביב החל האביב.

ביום החמישי של האביב הגיע האלבום החדש של The Pains of Being Pure at Heart. זה קרה בזמן המדויק ביותר, כשכבר לא נותרו לי מים בעיניים, כאשר התקדרו מעט שמי ירושלים, וכל פיסה של הווה הייתה לזיכרון בלבד. האהבה המוזיקלית הזו היא פשוטה להפליא; הלו כל צליל וצליל שהלהקה הזו השמיעה או תשמיע יהיה שלי לנצח, כי כך נשמעים החיים אחרי הרעשה קונספטואלית, אחרי שכל מה שלכאורה היה שלך התנדף ברגע. כי גם כאשר אינך אוהב את החיים האלה, אתה בכל זאת אוהב את החיים בכללותם.

The Pains of Being Pure at Heart :: Beautiful You

The Pains of Being Pure at Heart :: Eurydice

The Pains of Being Pure at Heart :: The Asp in My Chest

האלבום המלא והמעולה להורדה

צעדתי כעת חצי שיכור ברחובותיה השקטים של השכונה שבה אני מתגורר. מעט דתיים צעדו מולי ומאחוריי בדרכם אל בית הכנסת או לארוחת שבת כלשהי, אין לדעת. מרביתם היו אלגנטיים כמו שלא אהיה לעולם, כמה מהם פשוט צעדו – אינני יודע לאן. פסעתי לי בשקט, ניגנתי מנגינות בראשי, וניסיתי להבין מדוע אני אוהב את הרחובות השקטים הללו כשהם אינם בשיאם, כלומר בשבת. לרגע נחרדתי מן המחשבה שכך אני אוהב את העיר הזו. ×›×™ הרי אין ×–×” הגיוני לחבב עיר שקטה. אלא שאז הבנתי: אני אוהב את השבת הירושלמית, ×›×™ היא זו אשר מאפשרת לי תמיד ליהנות מהמוזיקה שלי, ובמיוחד כאשר קר. ופה אצלנו קר כמו שאצלכם לא ×™×”×™×” קר לעולם. עם כל המטען החורפי ×”×–×” אני מסיים את 2013, אחת השנים המשונות שחוויתי, השנה שבה לא הומצא דבר, השנה שבה כולם פשוט עשו מוזיקה מבלי להגדירה מחדש. ועם זאת, היו לי את הרגעים שלי עם המוזיקה שלי בשנה הזו. לא בטוח שאתגעגע אליה, אך לבטח אתגעגע אל חלומותיי המוזיקליים מן השעות הללו, שעות השקיעה בעיר הבירה, שבהן הייתי מכור לחלוטין לאהבותיי – הישנות והחדשות. כל אותן אהבות שלמענן שווה לי לקום בבוקר. אז כן, כמה אהבות גדולות יש לי פה בעיר שהייתה לי לבית מוזר – וכולן נוצקו והתבססו ב-2013, ועל כן טוב לי. בין אלו יש גם כמה שירים, כמה עשרות. ×”× ×” הם פה.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2013 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

אפשר לצפות בכל קליפ של כל אחד משישים השירים שברשימה, ואפשר גם להוריד את כל השירים במכה אחת בזכות שני הקבצים שכאן:
מקומות 60-31, והנה עוד לינק
מקומות 30-1, והנה עוד לינק

המשך »

קולות נפץ קטנים של אווירת ×—×’ בבתים של אחרים הם לעתים פסקולו המדויק של לילה, במיוחד כשאינך חוגג דבר. שוב שוכב במיטה עם מאמר, אוכל זיתים מקופסת שימורים, שבע מזיתי קופסת השימורים, ומתעורר מוקדם בבוקר לנעימתו של רעם. רעם באמצע שבועות הוא חורבן של כל מה שהתייצב בעולם בשנות חייך, ובכל זאת אתה מבין שאין לך דבר לומר לו מלבד לקבלו בברכה. ×›×™ תמיד יש להקל ראש בשבריריותה של השגרה, ולו רק כדי לא להצטער על עשרות השגרות שעוד נראו באופק ונמוגו. ואם סופה של שגרה אחת הוא בהכרח תחילתה של שגרה חדשה, הרי שגם ×›×›×” אין לכל ×–×” משמעות. תקום בחושך, תתעורר באור, תירדם בשקיעה, תחיה בזריחה – אבל בעיקר תסתכל על השעון ותזכור מתי כל פרט ×›×–×” אמור להתממש – ותממש. מדי פעם תחתוך את הרגע ותתבונן על עשרות הגלויות שעל הקיר, תנסה להיזכר איזו מהן חשבת פעם שאתה אוהב יותר מכל, ואז תגלה שאינך זוכר, ×›×™ אחת לתקופה גלויה אחרת מרגשת אותך יותר מן האחרות. כשתבין את ×–×”, תעצור את כל יתר הפעולות, תבהה לרגע בשטיח ופתאום תראה מאות אנשים יושבים עליו, על השטיח שלך, משוחחים ביניהם, חלקם צוחקים, חלקם עגומים, חלקם מתמוגגים, אחדים מתפוגגים וכמה מהם מזילים דמעה – לא ברור שמא על שום אושר גדול או געגוע. מדי פעם הם יעלמו כולם בשנייה של מצמוץ, אך ישובו ויופיעו בכל פעם שתבקש שיופיעו, ותמיד תמיד הם ישבו בנקודות קבועות, יידחסו בין הפטיפון לכיסא הירוק והבוזוקי. שגרה שכזו.

אני באמת לא יודע מתי ואיך הפכתי למעריץ ×›×–×” של The National, אבל עובדה אחת ברורה לי והיא שאין עוד מוזיקאים שמסוגלים להביע את מחשבותיי שלי במילותיהם שלהם בצורה קונסיסטנטית כזו. כמעט כל שורה שלהם היא סכין קצבים שננעצת לי בכף היד, מחוררת, ממוללת את כלי הדם ומבודדת אותי. המוזיקה שלהם היא הקדושה היצירתית בהתגלמותה, אם כך, לאור יכולתה לחצות ימים גדולים, אוקיינוסים של דעת ורגש, ולהגדיר לך את רגשותיך. אני מפחד מהלהקה הזו. כשהאלבום החדש שלהם, Trouble will Find Me, דלף לפני כשבועיים – חששתי בכלל להתחיל אותו. ידעתי מה יסתתר בו ומה הוא יספר לי על עצמי, ולא טעיתי. יש שיאמרו שזכיתי לחסד גדול, ×›×™ בכל זאת – כמה פעמים חיבור שכזה בין בני אדם רחוקים כל כך מצליח – אבל אני מעדיף לראות בכל ×–×” חולי שגרתי שחבל שבכלל נחשפתי אליו.

The National :: Slipped

The National :: Heavenfaced

The National :: Sea of Love

The National :: I Should Live in Salt

The National :: Don't Swallow the Cap

האלבום המלא והכה מעולה

×–×” קרה אתמול, אבל משום מה הסרבר לא עבד – אז רק עכשיו ×–×” עולה:

לא ידעתי את נפשי מרוב ______ כשהמבול המפתיע החל להכות בזגוגית. הטיפות הללו היו גדולות מ____, ____, כמו טיפות שמגיעות באמצע שעה לא להן. האוטו עמד במקום באמצע רחוב _____, כמה סטודנטים רצו להסתתר מתחת ל_____ קטן שכנראה נשבר בסופה האחרונה שהיתה פה מזמן; ואני פשוט קיוויתי שהזמן _____. פעם חשבתי שגשם באמצע שומדבר, מבשר על _____. אולם בפעם הזו, היום, הרגשתי ____, ____ במיוחד, עצמתי עיניים, בלעתי עוד בועות רוק מהולות ב_____ והמשכתי הלאה. קיוויתי שעד שאגיע _____ כל זה פשוט _____ או לכל הפחות ______. זה _____ לי. היו מספיק _____ בחיים האלה שבהם _______ כמו ____ זדונית ובעלת ____, כשהיה לי את הכל. היו גם מספיק _____ זדוניים שבהם _____ כמו אדם _____ ונטול _____ כשלא היה לי דבר. את כל מה שיש לי היום לא הייתי מחליף בדבר. הייתי רק לוקח עוד ועוד. כמו ראשון המורעבים.

איכשהו בתוך כל ×–×” ×”-EP החדש של ______ ____ מתפקד על תקן התשובה ×”×›×™ ______. הוא מצפצף על ×”_____ האחרונים שבהם _____ על הצד, הוא מתנגן כשריקה מלודית של ____, _____, _____ צבעוניים – כמו השמש המתפוררת בשבוע האחרון. כבר מרגיש לי ____ לכתוב פה אחת לכמה חודשים על האופן שבו ×’'ק טאטום ____ בי. אך הוא לא ____ רק בי באופן ×”×–×”. לאורך השנים האחרונות פגשתי מספיק מכרים, ידידים וחברים שבחרו לומר לי שהמוזיקה הזו שלו _____ אותם. באחרונה אפילו ×”×’×™×¢×” לשעת הקבלה שלי _______ עם _____ של הלהקה. ×–×” שימח אותי. הלוואי וכל בני האדם, בכל עיר, בכל כפר יחזיקו ב____ גם כן _____ חולצה של ______ ____. או אז, גם כשיגיע גשם מפתיע אני מבטיח ×›×™ ____ __ ___ _____, ובמיוחד את ____ _____.

Wild Nothing :: The Body in Rainfall

Wild Nothing :: A Dancing Shell

Wild Nothing :: Data World

ה-EP היפה כל כך

אני קלישאה מהלכת. קלישאה מהלכת של אהבת חורף, של רדיפת שמיים אפורים, עלי שלכת מיובשים ורוח שורקת בסמטאות שנוצרות בין החלון הפתוח מעט לבין הקיר. כמעט כל מי שבאמת מכיר אותי, וגם אלה אשר אינם באמת מכירים, יודעים שאין דבר שלכאורה אני אוהב יותר מאשר לילה של סופות רעמים, המלווה בברד ובתחזיות המבשרות ×›×™ עוד אין רואים את סוף הסערה. לפני כמה שנים רעותה קנתה לי באמריקה מד טמפרטורה דיגיטלי, ×›×–×” שמודד את המעלות בבית אך גם מחוץ לו, רק בשל כמיהתי לקור לא נגמר. אבל החורף תמיד נגמר, תמיד תמיד נגמר, ואז הוא מרבה לנדוד דרומה ביחד עם שאריות מצב הרוח שלי. החורף ×”×–×”, גם אם הוא אינו מרגיש זאת, הוא אחד מתחביביי החשובים. אני אוהב לראות ולשמוע את שלל בני האדם שסביבי מתלוננים על כך שאפור להם, מייסר להם, מנוכר להם, מדכא להם. אני אוהב לשמוח לאידם – אני מת על ×–×”. אני מת שהקיץ שלהם ימות. או לפחות אהבתי זאת.

בחודשים האחרונים, ככל הנראה בשם האהבה לגל – ×›×™ שם הכל מתחיל ונגמר – אני מוצא את עצמי בדיסוננס לא רגיל: אני חפץ בשמש, אני רוצה שהקיץ יבוא וימיס אותי. אני רוצה לשים על עצמי את כל השורטס שקיימם בעולם, אני רוצה שיהיה לי חם, אני רוצה להזיע. כן, ייתכן שכל ×–×” נובע מהידיעה, מהעובדה בעצם, שאת הקיץ ×”×–×” לא אעביר בערי הלחות הישראליות – ובכל זאת, נדמה לי שמשהו בי נפרץ. אני רוצה את הקיץ ×›×™ אני רוצה לראות את ההמון, אני רוצה להזדעזע מכאבי הקרניים הצהובות על הדשא, אני רוצה שהכל ייחרב, אני רוצה לחיות. ייתכן שאיבדתי משהו בדרך, או שאולי אני סתם שוכח כמה רע כל ×–×” יכול להיות, אבל אני רוצה. ממש רוצה.

כפועל יוצא של התופעה האישית חסרת השליטה הזו, אני בעיקר מחפש באחרונה את פסקול הקיץ שלי. בשבוע האחרון, למשל, ויתרתי על תחנת הרדיו השוויצרית שלי שמסייעת לי להירדם עם סונטות עתיקות, והחלפתי אותה כשהלכתי לישון בפלייליסטים רקידים למדי. שלשום התעוררתי בבוקר עם האלבום החדש של הרכב האלקטרו-פופ הצרפתי Le Femme, ובחיי ששמחתי. עם זאת, כל זה לא הספיק. לא לי ולא לכרית שאותה חיבקתי. למזלי, אמש נפל דבר: האלבום החדש של Small Black דלף.
הרביעייה האמריקאית הזו, שהיתה לאחת ממכתיבות הקצב של ×—×™×™ ב-2010 עם כל הצ'ילווייב הקצבי והמעודן שלה, חזרה – כפי שקיוויתי שתחזור – וכל כולה שמש. כל שירי האלבום ×”×–×”, Limits of Desire, אמורים בכלל ללוות אותי בנסיעה לחוף כלשהו, כמו בפעם ההיא לפני שנים שבה נסענו כולנו למכמורת, יחפים, מנסים ללעוס גת ללא הצלחה. אז, כשקפצנו על החול וישירות למים. בין אם ארצה בכך ובין אם לא, החלום המצהיב שלי עומד להתגשם: מצאתי את פסקול קיץ 2013 שלי. לפחות את אחד מהם.

Small Black :: Breathless

Small Black :: Only a Shadow

Small Black :: Free at Dawn

האלבום המלא והכה מעולה להורדה