בכל פעם שהעולם סביבי מתחיל להאיץ את מהירותו, אני נוטה לבלום את עצמי, לעצור, לעמוד במקום, לבהות בשיירה המתרוצצת ולפנות לדרך אחרת. כבר שנים אחדות שאני מסתובב עם המשפט ×”×–×” בראש, שבצורתו השלמה הומצא לו בעת נסיעה ארוכה מקופנהגן להמבורג בחורף של 2011. באותה נסיעה הייתי בדרך מן הנקודה הצפונית והקרה ביותר שהייתי יכול לצייר בתוך החיים, נפרדתי מחברי ומחברתו בדנמרק, ושבתי אל ביתי הריק בגרמניה של מרקל כדי להמשיך ולארוז ספרים שמנים לתוך ארגזים צהובים של DHL. מאז רק הדרמתי והדרמתי בהתרסה, נגד חלומותיי, נגד עצמי, נגד כל מה שציפיתי מעצמי. במובנים מסוימים פשוט עצרתי כדי לבהות בשמש עם (ובמשך יותר מדי שעות ביום) או בלי אזניות. משהו מכל ×–×” נשבר השבוע ככל הנראה, וכמו שזה מרגיש – או כמו שזה נראה – אולי אתן לעולם להמשיך להתרוצץ ואלך למקום אחר שוב.

זו תחושה מופלאה, זו בריאה. אפילו לא עצם המעשה, כמו עצם המחשבה על כך. זו בריאה הנעשית במודעות גמורה, תוך בחירת התפאורה, הוספת צבעיו של החשש והחדרת השירים הנכונים לכל ×–×”. ובשבוע האחרון, לצד האלבום המופלא של DIIV שלו לא ממש הפסקתי להאזין ברוב שעות היום הפנויות – הפעלתי פעם אחר פעם את ×”-EP החדש של Spell Hound, בחור ובחורה צעירים מקנזס סיטי שאליהם נחשפתי בהמלצתה של RIVKA, זמרת מוצלחת שעליה כתבתי פעם וביקרה בישראל לא מזמן.

השניים האלה, שנראים ילדותיים מדי מכדי שאאמין להם, הצליחו לגעת בי במכה אחת – לקרוע את ×¢×™× ×™ מהספר שהונח לי על הברכיים ולחלום, שוב. ×›×™ ×–×” הזמן לשוב. אין לי הסבר הגיוני לחיבור שלי אליהם באזניות, על האוטובוס הריק באמצע היום. אולי זו הדינמיות החביבה שמאכלסת את השירים שלהם – ערבוביה של צ'ילווייב, Grimes, קריסטל קאסלס ובית מכשפות. בעקבותיהם, כמו ילד, ציירתי כל השבוע משולשים שווי צלעות על היד בעט, ולו רק כדי להכתים את כל השולחנות הלבנים בעבודה. ×–×” עוד לא ירד לי לגמרי מן היד.

Spell Hound :: Circling
Spell Hound :: Tooth and Nail
Spell Hound : I Challenge You
ה-EP המלא ונאה

רשימה זו היא כמו יומן פתוח של חיי בשנה האחרונה. היא נעה על הציר שבין דצמבר 2010 ובין דצמבר 2011, מהמבורג ועד לתל אביב. כל השירים פה ראויים היו למלכות, בין אם בממלכה גדולה השולטת בנתחי תבל גדולים ובין אם בנסיכות קטנה באלפים. את כולם, בכל מקרה, אקח איתי אל הנצח.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2011 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש ×›×™ כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

ועוד כמה הערות חשובות: ראשית, לצד כל שם שיר מופיע סימן קטן של פליי. לחצו עליו. שנית, לכל שיר מצורף וידיאו מתאים. שימו לב, "רגעי האמת" המצורפים לכל שיר, נוגעים לגרסאות המוקלטות – ולא לקליפים. שלישית, בסופה של הרשימה תמצאו שני לינקים שיאפשרו לכם להוריד את כל אסופת 50 הגדולים הזו.

המשך »

אם יש שירים שאני אוהב יותר מאשר שירי כוח, אלו הם השירים שיודעים לעצור אותי במקום. אלו הם תמיד השירים האלה שנחים אחרי הקטעים נטולי המילים באלבום, או אלה הממוקמים אחרי תרדמת מסוימת המהווה תעתוע. תעתוע שכל מטרתו להשכיח את קיומה של השאיפה. כל שאיפה.

ברוב המקרים אני מזהה את שירי הדום מיד כאשר הם מתחילים, וכאשר הם מסתיימים – אני נאלץ להשמיעם לעצמי שוב. היופי שבהם הוא שבעקבותיהם משתנה תמיד הפרספקטיבה, על הערב או על היום כולו, אך לפעמים גם על האמן שאחראי להם. הופכי המגמות הללו הם הצמיגים הבוערים של ספריות המוזיקה באשר הן. אינני מדבר כאן על מקרים של להיטים באלבום שכולו שממה. אני מדבר על אלבומים אשר נולדים מתוך הרצועה השמינית בהם. שגם היא כולה נוצרה בעצירה. להלן דוגמה.

בשבועיים האחרונים אני מסתובב הלוך וחזור סביב Forever, אלבום הבכורה של Sleep ∞ Over, היא סטפני פרנצ'יוטי שחברה גם ב-Boy Friend – שעליהן כתבתי פה בתחילת השנה. הצלילים שלה ענפים ומרוחים, נמתחים כמו תעלות מים בלב אירופה, וכזה הוא גם אלבומה. הוא מתפתל באיטיות רכה אל עבר השיא שאינו מגיע, לרגע, ואז מגיע – בעצירה: Stickers, השיר השמיני שבו, ×”×™×” יכול להיות בקלות שיר השנה שלי אם הייתי מתגורר במקום שבו אין זריחות לעולם. בינתיים, אני כאן, ועל כן אעצור. אני עוצר בכל פעם. ומשמיע לעצמי אותו שוב.

Sleep ∞ Over :: Stickers
Sleep ∞ Over :: Romantic Streams
Sleep ∞ Over :: Casual Diamond
האלבום המלא והיפהפה

באחרונה זה פתאום היכה בי. נזכרתי שאת מרבית חיי העברתי לצדו של מגדלור, כנראה היחיד בישראל, ועוד אחד כזה שפעל. נולדתי וגדלתי בכרמל הצרפתי שבחיפה, וכמה דקות הליכה מן החדר בעל תקרת העץ שלי הזדקר לו מגדל האור של סטלה מאריס. בלילות הוא היה מאיר את העולם, שולח קרניים רוטטות בסיבוב מהיר שהיה נקטע לרגע על אחד הבניינים הגבוהים באזור. אבל כל זה איננו. בשלב מסוים יצאו דרי המגדל למאבק במגדלור, שכן הוא האיר את חדריהם בשעות לא נוחות. לאחר כמה חודשי מאבק, הלהט, האור, אזל. המגדלור לא נכבה, כיבו אותו.

משהו במגדלורים תמיד ריגש אותי, הימם אותי והעמיד אותי במקום. פעם אפילו עמדתי עם חבריי מול מגדלור איסלנדי, ניסינו לגעת בו – אך גאות הים הצפוני הפתאומית הפרידה בינינו, לנצח. אבל המגדלור הוא רק תחושה קטנה ומחופשת, סימבוליזם פעוט של חיים שלמים – ולעתים של אלבום אחד. לא אצליח להסביר זאת כעת, היות וכולי תשישות מימים ללא שינה מרובה, אך אלבום הבכורה של RIVKA הוא המגדלור האחרון של ×—×™×™ החדשים. ×›×” בטוח ודומם, עד כמה שמוזיקה יכולה להוות דממה.

רבקה הם צמד צעיר מפיטסבורג, שמשחק על הגבול העגמומי ×”× ×¢ בין Witch House לדרים פופ. לעתים מכנים זאת בסתמיות Drone, אבל לא אפול לשם. לא מזמן העלו השניים האלה את אלבום הבכורה שלהם, הנושא את שם הלהקה, לבנדקמפ, ובדרך כלשהי התגלגלתי אליו. אל רסיסי הבדידות המדומה שלו, אל האלמוניות. לאחר האזנה מרגשת אחת, רכשתי אותו בגאווה גדולה – ומאז אני מנסה להאיר עליו משמעויות אחרות. בסופו של דבר, הוא הרוגע הסתווי שלעולם אינו אץ לקראתי.

RIVKA :: Kid Animal
RIVKA :: Birdly Love
RIVKA :: Final Hour
האלבום המלא והמעולה, להאזנה

בפעם השלישית בחיי קראתי היום את השורות המתארות את עריפת ראשו של מיכאל קולהאס. האוטובוס שבו נסעתי היה ריק לגמרי, והנהג האיץ לפתע כדי למנוע ממני את ההגעה אל השורות האהובות האלו. שורות קצרות המסיימות את מסע הנקם הארוך והארור של סוחר הסוסים הגרמני בן המאה ה-16. כשירדתי אל המדשאה הגדולה, זו שמוצפת תמידית בזריחת חמה רחבה, נותרתי דומם לרגע. הספר הזה נשאר בידי, ואלף זיכרונות הציפו אותי בשלוש שניות. כ-333 תמונות בשנייה שסינוורו אותי ללא רחם.

ראיתי מדרגות, עמודים ירושלמיים, עצי חרוב, אדניות עם עשבי תיבול, עגלות של תינוקות, אמהות צעירות, כובעי קש, טילון, ספסל בגן ציבורי, ערפל, עננים סגולים, קקטוסים, בתים ערביים, סוסים חומים, סוסים שחורים, סוס לבן, תירס, פירות טרופיים מוזרים, גרבי צמר, עלי גפן, שקיות תה, נהר גדול, כבשים, אוניות קטנות, ספינה גדולה, אגרוף, היפופוטם, בגדים שחורים, גזירי נייר, בקבוק פלסטיק ישן, ראש של גתה, ראש של שילר, ספר צהוב עבה, אצטרובלים מנופצים ושקיות דקות של מים שיצאו מהן כל חיים. ראיתי הכל, ובלבה של השמש הגוססת הזו – קפאתי.

כל הזמן ×”×–×” Holy Other ליווה אותי. הבריטי המדובר, צעיר ממנצ'סטר שעבר לברלין, חושב שהוא עושה Witch House, אבל הוא רגיש מדי לעונות השנה, ולכן ×–×” לא ×”×›×™ עובד לו. באחרונה הוא הוציא EP בשם With U בלייבל – שימו לב – Triangle, והוא אחת מיצירות ×”×–'אנר הטובות ביותר שהוקלטו עד ×›×”, לטעמי. את המורבידיות המעיקה אך הנדרשת הוא החליף בסקס אפיל של לווית זמר סול, ואף שהוא מסוגל ללוות עריפת ראשים גרמניים כאמור, הוא רוצה גם לחבק. לחנוק לרגע. ולחבק. בימים האחרונים הוא גם נושך אותי בברכיים בכל פעם שאני מנסה לעוף. וזה בכלל מרגש.

Holy Other :: Touch
Holy Other :: Yr Love
Holy Other :: Feel Something
ה-EP המלא והמעולה

Touch yr love, feel something

הייתי בקופנהגן השבוע. בהיתי בשמש שזרחה על העיר הנמוכה והצנועה הזו, חזיתי בדממתה של הממלכה הסקנדינבית המיוחסת, ונתתי ליום לצנוח מחדש אל תוך ערפל קל, אל קרח עבה שנשבר בגסות ואל ברבורים גדולים ועייפים. באחד הרגעים האחרונים בבירה הדנית, נשמעו קולות סקנדי-אינדי ממרכז רחבה עירונית גדולה, ואז הסתבר שמדובר בהופעת חינם של להקה מקומית מתלהטת (שאת שמה אינני זוכר כעת). בין חמש המעלות מתחת לאפס לבין הבהלה לאוטובוס הביתה, התרשמתי. התרשמתי מהכוחות הקבועים שמפעילה המוזיקה המקומית עליי, גם אם מדובר בדקה וחצי של האזנה תוך כדי הליכה עם הד מתגבר ומתרחק.

אלא שגם שלושה ימים בדנמרק לא הצליחו לשנות אותי. הייתי משוכנע כי ראשי יסתחרר, וכי כאשר אשוב אל ביתי אתרגש פחות מן האלבומים הקבועים שלי באחרונה. ובכן, טעיתי. Cut Copy החדש הוא עדיין מעורר החשק הגדול שלי (במיוחד בזמן הפלגות בין סקנדינביה לגרמניה), Destroyer החדש הוא מנעים הזמנים המוצלח ביותר של העת האחרונה (בעיקר הודות לכלי הנשיפה האירוניים שבו) ו-The Soft Moon החדש? או, כאן אנו מגיעים אל קטגוריה מסוג אחר למדי. זו העוסקת בדברים הטובים ביותר של שקרו לי החודש.

כבר כמה שבועות שאלבום הבכורה של ההרכב הזה מסן-פרנסיסקו שורף לי את הידיים או האזניים כאשר מתחשק לי או לו. מורבידיות מפנקת של Witch House פוגשת במקצבים ובמנגינות של Beach Fossils ובז'רגון מקצועי ובלחישות של פיטר מרפי. בכל אחד עשר השירים המרכיבים את אלבום הבכורה הזה אין אפילו אחד שגורם לפרחים להופיע, ובכל זאת יש כאן סקס אפיל מסיבתי מן הזן אותו אני אוהב, כזה שגורם לי לדמיין הופעה בה הסולן אינו מסיר את המסכה מראשו לכל אורכה. כמה מדכא, כמה חגיגי, כמה אביבי.

The Soft Moon :: When it's Over
The Soft Moon :: Circles
The Soft Moon :: Out of Time
האלבום המלא והמעולה

לפני כמה חודשים, כשעוד בזבזתי זמן יקר במרפסת ביתי הנהדר בירושלים, נתקלתי בחלום אפל מסוג חדש. רק התחלתי להתרגש אז על בסיס יומי מכל הצ'ילווייב שהחל מנצח אותי וכבר נולד לו לנגד עיניי ז'אנר חדש, אח קטן ומדוכדך או שמא אחות קטנה וגותית. בכל פינה ברשת השתמשו בביטוי Witch House כדי להגדיר זאת, ולרוב עשו זאת בליווי תמונה מטושטשת. על פניו כל זה נשמע דומה לצ'ילווייב, אלא שהתמונה מעולם לא היתה צבעונית, לא נוסטלגית ולא אביבית. לא עוד פרחים וקרני שמש דהויות, אלא עצים כרותים, עשב שבור ועננים וברדסים. כל הוויזואליה הזו לא נראתה לי אז, אבל המוזיקה החלה מחלחלת.

התחלתי להוריד כל מיני אוספים שהוקלטו על קלטות קטנות, שוב כמו פעם, ומצאתי את עצמי מתקשה לכנות את כל ההרכבים החדשים הללו בשמות נכונים. האותיות הוחלפו בסימנים טיפוגרפיים לא ברורים, וכל האלמנטים הוויזואליים הושמטו לטובת אבסטרקטיות בלתי ניתנת להבנה. כך מצאתי במהרה את SLEEP ∞ OVER, oOoOO, twYlYZoNe, ///▲▲▲\\\ וגם את ℑ⊇≥◊≤⊆ℜ.

לקח לי זמן להבין שכל הסיפור הזה פה גם בשבילי. ייתכן שהייתי צריך להגיע עד לגרמניה, לימים של גשם בלתי פוסק, או לכל הפחות לימים מעוננים, כדי להפנים את האתסטיקה המורבידית הזו מחדש. בתקופה האחרונה אני שוקע לעתים (לא תמיד) בתוך בית המכשפות הזה. מוריד עוד אוספים, עוד אלבומים ומנסה לצפות בקליפים לא נעימים. וזה יפה כל כך כל זה.

×”×–'אנר החדש ×”×–×” הוא הפיתוח האחרון והמתקדם ביותר בסדרת הרטרו בשל היותו מולטי ×–'אנר: הוא מכניס לתוכו את – הכל והוא עדיין לא כלום. יש פה דאב סטפ, ×”×™×”-הופ, ניו-וייב, גליץ', פוסט-רוק ו-Drone, אך מאחורי הכל מרחפת אותה מכשפת שוגייז אשר הופיעה בעולם הצ'ילווייב כציפור שיר קטנה וססגונית. כמעט כל שקורה במיטב הנעימות של בית המכשפות הוא אינטנסיבי כמו מלחמת עולם מוזיקלית וגורם לך לחוש (במיוחד בעזרת אזניות) ×›×™ משהו גדול עומד להתרחש בכל רגע. האם אסון טבע או שמא מתקפת טילים מכל פינות העולם? תלוי בעולם האסוציאציות שלכם. בסופו של דבר, החוכמה היא – שלא קורה דבר. רק הלם.

מה שמיוחד עוד יותר בז'אנר האחרון של 2010 הוא העולם האסתטי הישיר שלו, הקשור כל כולו לאידיאולוגיה שעומדת מאחוריו. מרבית האמנים החולקים את הרגע תחת כנפיו אינם מעוניינים להיות אינדי, ×›×™ אם מגה אינדי, נטולי כל הקשר מסחרי או דחף קפיטליסטי. הם כנראה הראשונים לנצל את המדיום האינטרנטי לטובתם – מבלי לנצלו כלל. מרבית היוצרים אינם משתמשים בפונטים הרגילים המוכרים, אלא מצמידים לעצמם שמות סימבוליים המורכבים מסימנים בלתי ברורים. כך, בלתי אפשרי לקרוא את שמם – ויתרה מזאת, לרוב לא ניתן לחפשם במנגנוני החיפוש הקבועים בגוגל או יו-טיוב. כך, הם חיים להם ברשת – מבלי באמת לחיות בה. בנוסף, מעריצי ×”×–'אנר, או שמא כל מעריציו הם יוצריו, מציפים פורומים שונים בטקסטים לא קריאים, אשר מצליחים ללכלך את הרשת ככתמים טיפוגרפיים. הם שוברים את נוסחאות היוניקוד, כפי שעמר הסביר לי אמש, וכל ×–×” נעשה בשם ההפגנתיות הפרובוקטיבית.
הנה דוגמה:

▲͏͓͔͕͖͙͚͍͉̻̫̭̮͑͐͒͗͛͌͋̽̿͂͘͜͟͝͞͠͡▼̬̬͖͖̊̊̊̊̊͒͒͒▲̧͙̰̮̰͇͕͕̃̿̽͗̈͑̕̚͜͜▲͏͓͔͕͖͙͚͍͉̻̫̭̮͑͐͒͗͛͌͋̽̿͂͘͜͟͝͞͠͡▼̬̬͖͖̊̊̊̊̊͒͒͒▲̧͙̰̮̰͇͕͕̃̿̽͗̈͑̕̚͜͜▲͏͓͔͕͖͙͚͍͉̻̫̭̮͑͐͒͗͛͌͋̽̿͂͘͜͟͝͞͠͡▼̬̬͖͖̊̊̊̊̊͒͒͒▲̧͙̰̮̰͇͕͕̃̿̽͗̈͑̕̚͜͜▲͏͓͔͕͖͙͚͍͉̻̫̭̮͑͐͒͗͛͌͋̽̿͂͘͜͟͝͞͠͡

אבל עכשיו לדוגמה קונקרטית נוספת. מי שאחראי לה הוא †‡†, אשר ניתן לכנותו גם rrritualzzz. אין לי באמת מושג מאין הוא מגיע, או שבעצם זו היא או הם, אבל נדמה לי שבמקום כלשהו קראתי שהוא איטלקי. עזבו, ×–×” לא חשוב כאמור. מה שחשוב הוא שהוא מצליח ללכד את כל הצלילים שלו אל נקודת המקסימום בסקאלה, מזכיר לרגע את Crystal Castles וברגעים אחרים את Cranes ו-Cocteau Twins וכל ×–×” מסוגל לרסק. סן מרינו ריסק אותי הערב בזמן נאומו של פרופ' נהדר. גלים של סינתיסייזרים רצו לי בראש ללא הפוגה וידעתי ×›×™ הערב הוא הערב. אף שלפי כל מה שקורה בבית המכשפות שלי – גם הבוקר הוא סוג של ערב.

SAN MARINO :: †‡†
>>>>▲< <<< :: †‡†
MISERY WALK :: †‡†

ופה יש אוסף מעולה שכולל כמה מהרגעים האינטנסיביים של הז'אנר