לפעמים, במצב רוח מסוים שאותו אוכל להגדיר בפשטות כמעורפל, אני חולם על מצלמת 8 מ"מ עתיקה. הייתי נותן לה לקחת אותי לחוף צהוב כדי לצלם את הגלים האפורים דוהים על החול. ביום אחר הייתי מטפס לגן ציבורי ירוק וגדול, מתעד את האפלים שבבני האדם בעודם מדדים במדרון אל עבר קונסוליות של חרס המתנפצות על הפילם במרחק. הייתי מרקיד את הסרט כולו עם פסנתר כנף שהיה משחק בתמונות כבשלו, מצטרד, משתעל וחוזר לשחק. כך, השמש היתה כמו בחלומותיי, והצלילים היו צליליי. או לפחות כאלו התואמים את החזיונות שאני גם כך מצייר במוחי. לפעמים את הפסנתר הייתי מחליף ב-Adrian Crowley.
תמר אף פעם לא אהבה את הרומן שלי עם הבחור האירי ×”×–×”, משום שהוא ×”×™×” סוג של סימבול לעצובתי. פעם צפינו בו ביחד מחמם את Damon & Naomi בטרייבקה שבניו-יורק, ומבלי שהיכרתיו בכלל – דמעתי. ובאמת שהייתי מאושר, אף שאיש ודאי לא יאמין לי. היום, כך סתם, מצאתי את עצמי מאזין לאלבומו האחרון שיצא בסתיו לפני כמה חודשים, ולהפתעתי גיליתי ×›×™ הוא, אדריאן, רק משתבח עם השנים, ואפילו זוכה סוף-סוף לקצת נחת והכרה במדינתו המוריקה. קודם ישבנו במרפסת, טאקי שותפי ואני, והוא טען שמדובר בזמר בעל קול נהדר, גברי ונקי. לא בוכה בכלל, ועדיין עגמומי ונוטה להרס. אלבומו המדובר קרוי Season of Sparks, ואין טוב משם ×–×” כדי לתאר את כל שמתחולל בתוכו. תודה לך, אדריאן, שבאת כך שוב.

Adrian Crowley :: The Wishing Seat
Adrian Crowley :: Summer Haze Parade
האלבום המלא
הפעם הראשונה בה כתבתי עליך, אדריאן

בחנויות ליד ביתי כבר החלו למכור סריגי אביב ומעט כפכפי אצבע עם פלטפורמה. לרבבות סוגדי השמש, שעות החורף שחווינו על חולצותינו ביממות האחרונות – היו די והותר.
בדיוק למען עצבותי נולדו כל אותם רגעים של אביב באוויר. אבוי על כל השניות הקשות האלה, שבהן אובדת כל תקווה עם בקיעת השמש בין הרי העננים. לו היה לי מטוס, אפילו הפשוט ביותר, כבר לא הייתי כאן. כך אמרתי בשנה שעברה, ולכן רכשתי לי אחד, וטסתי באפריל לניו-יורק, מקום מפלטי האהוד. שם, בין שאריות הקור שיכול היה תפוח האלכסנדר הירוק להציע לי היתה גם הופעת חימום אחת ומיוחדת.
כמה דקות בטרם עלו על הבמה damon & naomi ואיתם איזה יפנצ'יק מלהקת "רוח רפאים" הטוקיונית, פסע אל המיקרופון בחור בעל פנים נפולות משהו, וגיטרה חשמלית שחורה בידיו. 25 האנשים שהיו בקהל בליל שבת ההוא, זכו לשמוע את אותו בחור מספר בקצרה על עצמו. "היי, אני אדריאן קראולי מדבלין", זרק לאוויר והחל מנגן. 8 או אולי 9 שירים הוא ביצע באותן דקות. שם נולד לו החורף שלי מחדש. גשם ירד בראשי, גשם ירד מעיניי. היום בבוקר ירד לו שוב גשם. "גשם חקלאי", שמעתי שהוא נקרא, אך אני בכלל נשטפתי אל קראולי.

כשהסתיימה הופעתו, ניגשתי אליו רועד מהתרגשות (באמת שלא שמעתי אודותיו לפני כן) הושטתי ידי ואמרתי לו תודה. הוא די התרגש בעצמו, חייך חיוך נבוך, ושאל מאין אני. כמה דקות אחר כך כבר רכשתי שניים מאלבומיו. את השלישי הזמנתי שבועיים לאחר מכן, כשכבר ישבתי עצוב בחדרי בישראל שוב. אם גם בעבורכם טיפות הגשם הן נפלאות היצירה, ואם גם אתם אנשי הוד או איזה בארק סייקוסיס – הרי לכם שיר רוח.

Adrian Crowley – Dark Anvil Skies