מדי כמה חודשים אני לוקח את כל השירים שיש לי על האייפוד, בוחר את כולם, וגורר אותם בתנועה מהירה אל פח הזבל ×”×—×™× × ×™ שיושב על מה שהמהפכה הטכנולוגית גרמה לנו לכנות – "שולחן העבודה". המטרה של טיהור דיגיטלי שכזה היא לרענן, לבחור מחדש – מיהם אותם אמנים ברי מזל אשר יזכו לראות את אלבומיהם מטלטלים בכיסיי ברחבי מדינה מזרח תיכונית לוהטת. יש את החדשים, אלה שרק הורדתי בגלל שאביעד כתב עליהם פוסט. יש את אלה שאני אוהב עכשיו – בדרך כלל כאלה שאביעד כתב עליהם פוסט לפני חודש, ויש את הקלאסיקות – דברים שאני תמיד שומר על האייפוד, מחכים לרגע שבו אני אצטרך אותם ממש. כמו אולר שוויצרי למגלה העולמות בלב ×”×’'ונגל האורבני.

הלהב החדה של האולר השוויצרי, אם נגרור לעוד רגע בודד את האנלוגיה החלושה הזו, הוא למעשה נורווגי. ×”- Kings of Convenience הצילו את המצב פעמיים, והוציאו לאויר העולם שני אלבומים שאני מרגיש שחלחלו מתחת לפני השטח והפכו לחלק מהקרקע היציבה שעליה אני דורך. בכל פעם שאני מואס בכל צורה של מוסיקה, ופשוט בא לי לזרוק את האייפוד לים אני בודק, רגע לפני, אם השכלתי גם הפעם לבחור – או Quiet is the new Loud מ-2001, או Riot in an Empty Street מ- 2004.

שני האלבומים האלה כנראה לא המציאו אף צליל חדש, לא השתמשו באף הרכב אקזוטי של תופי טם-טם, דידג'רידו ועוגב, לא אנרגטיים כמו פצצת מימן, ולא מסמפלים שום דבר שמישהו כבר שמע קודם. היופי הוא במינימליזם. שתי גיטרות אקוסטיות ורבע, קול וחצי, ואולי איזו פייסט. לא צריך יותר. נכון, עשו את זה כבר פעם. אבל לא בזמן שלי.

Kings of Convenience – I Don't Know What I Can Save You From
Kings of Convenience – Misread

וגם….. אלבום חדש שיוצא עוד שבועיים. כאן אפשר להוריד אותו, ולי הוא נשמע כמו המשך טוב. כאן אפשר לראות גלויה שהלהקה שלחה לי (גם), ובוא היא מבשרת על בואו של האלבום. איזה חמודים.

לפעמים אני מנסה להיזכר איך הרגישה הפעם הראשונה שבה האזנתי לאלבום כלשהו שכבר מזמן הפך לטריוויאלי בעבורי. לרוב, אני מתקשה לשחזר את התחושות, מתאמץ עוד קצת, מזייף זיכרונות, הוזה מחשבות שייתכן ומעולם לא חלפו במוחי בזמנו – אבל מתרצה. לא כך הדבר בכל הנוגע לאלבום השני (אף שיש המתייחסים אליו כאל הראשון) של Explosions in the Sky.
הקיץ של 2001 החל לגווע, כמה מחבריי הטובים כבר לבשו מדים ושקעו לים של יאוש בין אוהלים, חולות ותחנות תדלוק למטוסים, ולי ×”×™×” את כל הזמן שבעולם כדי לנדוד אל עולם הפוסט-רוק האימתני של שנות התשעים. בעזרת אודיו גלקסי, אותה פלטפורמה נשכחת ומוצלחת להורדת מוזיקה דאז, אספתי שיר אחרי שיר ואלבום אחרי אלבום של מיטב להקות ×”×–'אנר מכל קצוות העולם המוכר – משיקגו ועד מילאנו, מגלזגו ועד בואנוס איירס. לא עשיתי אז כלום בחיי, זולת לשכב במיטה בין חצות לזריחה ולהאזין למוזיקה. עד לאותו יום בספטמבר. כמה ימים לפני שאל-קעידה פיצצו את השמיים, ממש ארבעה ימים קודם לכן, היו אלה חבריי הטקסנים שעשו זאת עם Those Who Tell The Truth Shall Die, Those Who Tell The Truth Shall Live Forever.
אני זוכר את הרגע ההוא, אני מוכן להישבע בכך. ישבתי ליד השולחן בערך בשמונה בערב והכנסתי את ששת השירים הללו לווינאמפ שלי. ובום. כבר עברתי אז רבות – ועדיין לא מספיק. מה שהחל בהיפנוט חד-מימדי מול המסך שודרג עם בואו של The Moon is Down למפל לא ברור של דמעות. למעשה, היתה זו הפעם הראשונה בחיים בה ×–×” קרה לי. מנגינה, מלודיה, צליל – לא מילים, לא קול, לא זעקה – מוטטו לי את הצורה. החל מאותו לילה הבנתי את כל שלא הפנמתי לגמרי קודם לכן: אין טעם לחיי בלי מוזיקה.
אני יודע שכל ההסבר בשורה שלעיל נשמע פומפוזי, חסר כל שחר ובנאלי לגמרי – אבל הייתי אז ילד בן 18. ידעתי טוב מאוד ש-Tortoise או Slint היו חדשניים יותר, ש-Godspeed היו אידיאליסטיים יותר וש-Rothko ו-Flying Saucer Attack היו מתוחכמים יותר – אבל לא שלטתי בעצמי. מעטים האלבומים שאני יודע שגם בעוד 40 שנה אתרגש לחלוטין מכל פינה בהם, וזה פה של הפיצוצים בשמיים הוא אחד שכזה.

Explosions in the Sky :: The Moon is Down
Explosions in the Sky :: Yasmin The Light
האלבום המלא

2001
Ladytron – 604

סיכום עשור הוא משימה קשה מנשוא. חישובים ראשוניים ולא מבוססים, העלו בתוכי את החשש שכמחצית מהאלבומים האהובים עלי מהעשור האחרון, יצאו בשנת 2001. בלי להכנס לבדיקה מעמיקה מדי של הנתון הזה, ברור לי שבקביעה המסוכנת והמדכאת שהמוזיקה שתאהב משך כל חייך היא המוזיקה ששמעת בגיל 18, יש ממש. עם זאת, העשור שהגיע אחרי 2001, הוכיח שהיתה מוזיקה טובה גם אחרי שמלאו לי שמונה עשר חורפים. אפילו הגיבורים של 2001 (נניח, הסטרוקס ופרושיאנטה כמשל) חזרו עם אלבומים מעולים, שיצאו אחרי השנה הלז. אז נניח שמתוך אותה שנה מופלאה, יש לי משהו כמו 15 אלבומי עשור, כך שהבחירה היתה קלה אך קשה גם יחד.

הפור נפל על Ladytron. הרביעיה האנגלית-בולגרית יצרה את 604 המופתי בתקופה שאלקטרוניקה ואינדי הפסיקו להיות הפכים. לפחות עבורי זוהי האחות הבולגרית החורגת של שנת הקאמבק של הגיטרה. זה אלבום שמשלב רגעים אלקטרוניים מתוקים ומרים, עם שירה שלעיתים נשמעת מלאכית ולעיתים בוקעת מהרמקולים במשביר לצרכן. גם היום, זה עדיין אלבום שמחזיק אותי במתח לכל אורכו, בעיקר מפני שהוא מוכיח שגם בעולם נטול גיטרות אפשר להיות חדשני ובלתי צפוי. יאללה צסק"א סופיה.

Ladytron – Discotraxx
Ladytron – Paco!
האלבום המלא

2000
Godspeed You Black Emperor! – Lift Your Skinny Fists Like Antennas to Heaven
לכל אלבום שיושב לנו על המחשב, יש היסטוריה פרטית (ופיראטית, בדרך כלל) שהובילה אותו לחיינו. זה התחיל בשלב בו לקחנו דיסקים מחברים והורדנו אותם למחשב באמצעות מדיה פלייר 2 (כמו זה שבאתי לדבר עליו היום). זה המשיך בפיראטיות הנאיבית והגלוייה של נאפסטר, משם לקהילה המקסימה והמאותגרת טכנולוגית באודיוגלאקסי, עבר למחוזות אנונימיים ודוחים כמו קאזה ואימיול, אז סולסיק, התפוצץ לנו בפרצוף עם אוינק הי"ד שהצליח ליצור אינטילגנצית אינדי מלאכותית, ועומד כרגע על רפידשר התכליתי וחסר הנשמה.

בין שרידי אותה תקופה של תחילת המילניום, יש אלבום שישרוד את החורבן. למעשה, הוא גם יכול לשמש לפסקול של האפוקליפסה, אם רק ירצה. אחת מהרצועות, נפתחת באדם זקן שמדבר על קוני איילנד, שהיה בתחילת המאה ה-20 לאזור בילוי מרכזי לתושבי ניו יורק, אך אחרי מלחמת העולם השנייה הלך וקמל, עד שננטש. לאחר הסיפור, מגיעה המוזיקה, שגם היא תחילה מלאת קצב וחיות, ואז הולכת ומתפרקת לרכיביה, מתפשטת עד שהיא הופכת לצל חיוור ועצוב של עצמה. כפי שקוני איילנד גסס והתפרק לגורמים, כך המוזיקה גוססת ורק חומריה הגולמיים נשארים. היא מעוררת בי חמלה, כי בגסיסה יש יופי והבנה.

וזהו רק אחד מתוך ארבעה קטעים בני כ-20 דקות שיש באלבום החד-פעמי הזה. בכל אחד מהקטעים, יש פסקולים לתקווה, התרוממות רוח, סערות נפש, לעיתים ניתן גם לשמוע גיטרות או פעמונים. יש באלבום הזה רגש טהור ומוזיקה טובה.

היו סבלניים וקשובים. תהנו.

Godspeed You Black Emperor! – 2.1: Sleep
האלבום כולו (עדיף ככה)

אז

והיום

באמת שלא הייתי בטוח היכן כדאי לי להתחיל. אמש, בין גטינגן לפרנקפורט, בדרך למנהיים ומשם להיידלברג, התבוננתי סביב לרגע, והבנתי: כל שעליי לעשות במסגרת סיכומי העשור שלי – ×–×” פשוט לכתוב בהתאם לתחושותיי. אינני צריך ליצור איזו דוֹגמה מרתקת, פשוט לכתוב. ברור שעליי לשמור על קוהרנטיות מסוימת, להקפיד לגעת אך ורק באמנים, בשירים, באלבומים וברגעים שריגשו אותי יותר מכול – או לכל הפחות נגעו בי בצורה בלתי נשכחת – ובכל זאת, כל שעליי לעשות ×–×” לכתוב. אינני מאמין שאני עושה זאת גם כן, כל כך מהר, אוהד. ×”× ×”, גם אני מסכם עשור, יא אלוהים.
שנות האלפיים שלי, העשור הראשון שלהן כלומר, היו הזמן הנכון. מי שקורא בבלוג ×”×–×” בהתמדה יכול להבין עד כמה המוזיקה, תרבות האינדי במיוחד, היא כל עולמי. אמנם כל ×–×” לא החל בעשר השנים האחרונות, אבל האינטרנט, האמפי3 וכל יתר האלמנטים החדשניים האלו – שבאו במקום הרחפות וחליפות החלל – הפכו לרוח האמיתית שדוחפת אותי מפינה לפינה בחיים. אינני מסוגל לדמיין איך הימים הללו נראים היו לולא הקבצים המכווצים הללו, ללא האייפוד שלי וללא האייפוד הרעב שלנו. אבל עד כאן שמאלץ וגו' – וכעת לעבודה.

אינני יכול להסביר מדוע אני פותח את סיכומי העשור שלי דווקא עם Herrmann & Kleine הגרמנים, אבל אולי הדבר קשור להיותם הגרמנים היחדים שככל הנראה הצליחו לסובב לי את הראש מאז שנת 2000. הסיפור הוא פשוט, והולך בערך כך: פעם, אוהד, בלישה, גיל ואני היינו להקה. Mu-te שלנו נולדה בסוף העשור הקודם וחרגה אל תוך המילניום הנוכחי בזכות איכות אמיתית (אינני צוחק), אך חוסר יכולת ליצור דבר מה רציני מתמשך או מכאיב מספיק. בקיצור, התגייסנו, אחד מאיתנו למקום חשוב במיוחד – והכל נגמר.
אז זהו, שזה לא באמת נגמר. בלישה וגיל, יקירינו, הקימו את Zegunder וחיו בכל רגע מחייהם את הדבר הגדול הבא: Glitch. כך קראו לכל הצקצוקים, הבסים הרכים והמלודיות המינוריות שנולדו בתחילת העשור. ככל שזגונדר שלהם השתבחה – כך השתלט גם עליי הגליטש. הרמן וקליינה אף פעם לא היו גליטשיונרים, יקום בלישה ויאמר, אבל לא באמת אכפת לי. שני הגרמנים האלה היוו את פיסת גן העדן שלי ב-2002, אך גם בשנה שאחרי כן. התגאתי להאזין למוזיקה אלקטרונית, ל-IDM במיוחד, בעיקר בגללם. וזה ×”×™×” די פשוט. תוך שהם נישאים על גבי גל האהדה ללייבל הגרמני Morr Music ולכל השוגייזינג של תחילת שנות התשעים – הם פשוט שברו אותי.
הרומן שלנו החל, כמדומני, בהופעה של ברט שניידר או אולריך שנאוס בדינמו דבש המיתולוגי בתל-אביב. יאיר, ברנש מקומי מדופלם, מכר של בלישה וגיל (או שהיתה לו הגדרה אחרת), פתח את סט החימום שלו ב-Her Tune, שמצורף כאן למטה ומהווה את אחד מרגעי הכוח הגדולים של ×—×™×™ (לא מגזים), ושינה את מקומי בעולם. ללא סמים, ללא יותר מדיי אלכוהול (×›×™ היו אלה ימי צבא או משהו דומה) – נפלתי. כמה שבועות אחרי כן, כבר הקלטתי את הלהיט המדובר על קסטה (לא פחות), בצמוד לבסבוסה של שריף, והבאתי את ×–×” לחבר'×” בצבא הישראלי. ישבנו במשרד (×’'ובניקים של דרך פתח-תקווה), וניסיתי להסביר להם מהי המוזיקה הנכונה לה כו-לם צריכים להאזין. הם היו המומים. אביב פינס שאל אותי איך רוקדים לזה, והפציר בי להדגים. ניסיתי, נדמה לי שהצלחתי, או שלא, אבל הם נותרו בשלהם. ×–×” לא כל כך עניין אותם. "יותר מדיי רעש", הם אמרו לי – אבל מה הם מבינים.
פתאום היום, אחרי שנים, לקראת כתיבת הטקסט הנוכחי, פתחתי את הסולסיק שלי (גם כן אחרי שנים) והורדי מחדש את Our Noise – אלבומם היחיד של הרמן וקליינה. שוב הבנתי כמה טוב הם ידעו לצקצק, לטקטק, לקרקר ולצפצף, כמה גדולות היו המלודיות שלהם, ומדוע פעם – כשהייתי בן 19 – יכולים הם היו לשרוף לי כל טיפה של יאוש מהמדים, מהחום, מהגומיות שעל הנעליים הכבדות, מהמטלות המייאשות וסתם מסיומו של גיל העשרה.

הרמן, קליינה,
Ich liebe euch

Herrmann & Kleine :: Her Tune
Herrmann & Kleine :: Blue Flower
האלבום המלא

ובכן, מרגש. זהו פוסט הסיכום הראשון של העשור הראשון בו התקיים האייפוד הרעב. העשור הכי משמעותי ועמוס אירועים בחיים שלנו, והעשור ששמענו בו הכי הרבה מוסיקה.

החלטנו שלעשות דירוג אלבומים או שירים זה קשה מאוד, ובעיקר יומרני. אין זו זכותו של אף אדם להעמיד פנים שהוא יכול לראות בפרספקטיבה את קורותיו בעשר השנים האחרונות. אז מה שנעשה זה פשוט לכתוב מדי פעם לאורך חמשת החודשים הקרובים על שירים, להקות, ורגעים שהיו משמעותיים מבחינתנו בעשור החולף. אם זה ילך טוב זה מה שנעשה גם בעשור הבא. צפו לכך.

הדבר הראשון שאני רוצה לכתוב עליו הוא אלבום מופת מתחילת העשור. המקום – סקוטלנד, או אולי חיפה. הזמן – לא הרבה אחרי שהתאכזבתי (באמת) שבערב המילניום לא עפו מאות טילים גרעיניים מעל הקוטב הצפוני ושלכולם התאפס חשבון הבנק. אני לא בטוח שבשלב ×”×–×” של החיים שלי הסכמתי להודות בפה מלא בקיומם של סינטסייזרים, מכונות תופים, סמפלרים ושאר מרעין בישין. כנראה שגם הדלגדוס לא. לשמחת כולנו אין בכך שום חסרון, ×›×™ הם פשוט יודעים לכתוב שירים כמו שצריך, והצליחו להוציא לאויר העולם אלבום אינדי-רוק-עם-כלי-קשת מצוין. שני השירים הראשונים מתוך האלבום הנפלא ×”×–×”, "The Great Eastern" עושים לי את ×–×” כל פעם מחדש. הם עמוסים במלודיותיהם ומסובכים במקצביהם אבל בצורה ×”×›×™ טובה.

The Delgados – The Past That Suits You Best
The Delgados – Accused Of Stealing