בשבוע שעבר, כשעוד המשכתי להסתלסל ברחבי ישראל, עליתי על מכוניתה של אמי בחיפה בסביבות שבע וחצי בבוקר. כמובן שהיה פקוק, אבל מה שלא היה מובן מאליו כלל היה האור הגדול בשמיים. מאז שאני יושב וקופא בצפון העולם הזה, אין לי זריחות מוקדמות של חורף. הבוקר, למשל, התעוררתי בכוחות עצמי קצת אחרי שבע, זינקתי לשטיח והתיישבתי על ההסקה הצמודה לחלון הגדול. היה חשוך, לילי, אפלולי; ועם זאת, מעורר. אחרי שבועיים בארץ, שבתי לכאן, אספתי מים שדלפו מן התקרה, והורדתי אלבומים על גבי אלבומים. סוג של השלמת פערים, שבזכותה הכרתי גם את Two Wounded Birds הלונדוניים, ובזכותם למעשה התעוררתי מול הרקיע השחור הבוקר.

בשנה האחרונה הם חיממו את The Drums לפני כמה מהופעותיהם בבריטניה, ולמעשה נשמע כאילו הם הדבר הנכון ביותר לצנן את אותם תופים ידועים. כל חווית הגלישה שלהם נעשתה תחת דריזל בלתי פוסק, בנהר, תוך כדי ציפה על שמן מנועים עתיק. לא מזמן יצא להם EP ראשון, "המשיכי לחלום, בייבי" שמו, והבשורה נעימה ופשוטה. הגולש הזה מת. למעשה, מעולם לא היתה לו כל כוונה להסיר את משקפיו ולקפוץ למים האנגליים של עולמו. הוא בכלל לא עזב את העיר אף פעם. החלום שלו, או שמא שברו הפוטנציאלי, נולד רק לשם הצליל. איכשהו, באמצע החורף הזה, כל זה מרגיש לי נכון למדי.

 Two Wounded Birds :: Night Patrol
 Two Wounded Birds :: Keep Dreaming Baby
 Two Wounded Birds :: My Lonesome
 Two Wounded Birds :: Summer Dream

אדם יוצא למסע ארוך שאת סופו הוא אינו רואה באופק. השורה הפשוטה, בעברית רגילה שאינה מתיימרת להיות דבר מה אחר, מחביאה בתוכה את כל אשר מסמלת 2010 בעבורי. הטיול של אחרי החיים אליו יצאתי בסוף 2009, התגלגל אל דרכים מפתיעות אמנם, אך מרכיב פשוט אחד מעולם לא נטש אותו – הערפל. כך, בכל שבוע שבו האמנתי ×›×™ אני רואה נר דולק במרפסת, הגיעו התודעה והתובנה והיכו בי. את ירושלים, שכה אהבתי, זנחתי ברגע, עליתי על מטוס והתמקמתי בעיר החורף החדשה שלי, המבורג, רק כדי לחוש אחת ולתמיד את החורף והבדידות במלוא הדרם, ללא כל מאמץ. והנה ×”×’×™×¢ חודש דצמבר, יש לי חלון גדול וחדש, וממנו אני משקיף על סנטימטרים על גבי סנטימטרים של שלג לבן שהעלימו כל עלה, עשב או פרח. הפכתי לפרגמנט קטן של אושר/עצבות בתוך נחשול מחשבות ללא גבול. לצד כל ×–×”, או שמא בתוך כל ×–×”, ניצבים פסקולים קטנים של זריחה ושקיעה. כל אחד מהם זורק אותי לנקודת זמן אחרת, לזירת התרחשות שונה ולאקלים מתחלף.

כמו בכל שנה, אך אולי יותר מתמיד, רשימת 30 שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2010 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש ×›×™ כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי. תחילה חשבתי לכלול כאן רשימה בומבסטית של 150 להיטים, אך לאחר שהרכבתיה חשתי זר ומבודד בתוכה. העניין הוא שאני מוכן להיות בודד, הרי כך אני ×—×™ כאן בגולה, אך אין לי כל כוונה לבודד עצמי גם בתוך האייפוד הרעב שלי. בשביל ×–×” יש את פייסבוק. על כל פנים, סביר שאם קראתם בדפים אלו במהלך השנה החולפת – דבר כמעט לא ×™×”×™×” זר לכם, זולת שיר אחד, יחיד ומיוחד, עליו כתבתי כאן בעבר, אך מעולם לא העלתי אותו להורדה.

איך אפשר להצטייד בשירים? באמצעות הורדתם אחד-אחד אל מחשביכם, או באמצעות הורדת שני האוספים המצורפים בתחתית העמוד, או סתם באמצעות האזנה להם או לקליפיהם כאן.

 
בחודשיים האחרונים אני מנסה ללמוד כיצד לצאת מן המיטה כשעוד חשוך בחוץ כדי להגיע לכיתה מסוימת לא רחוק מן הבית. שוב ושוב אני מגלה ×›×™ מדובר באחד מן הצעדים הקשים ביותר למימוש, שכן לא משנה כלל אם אני שותה קפה, תה או מיץ דובדבנים בכוס גבוהה – השמש לעולם לא זורחת בפועל. גם ביום שמשי היא תמיד שקועה מאחורי ענן אפור ודקיק כלשהו שרק מייחל למותה המהיר. על מנת להקל עליה את השהות בגרדום השמיימי, אני מקפיד לעתים די קרובות להשמיע לה את הקינה הנוגה הזו של Women. באותו רגע קל לדמיין ×›×™ לא אני הוא שאינני רואה, אלא היא – ורק היא. ×–×” מרגיע אותי.

רגע האמת –> 1:33: ×–×” השלב שבו כל הסיוט ×”×–×” גורם לי לבהות בשטיח ולהתבטל בפני העולם.

 
כשהגעתי אל המבורג קיבלתי דירה זמנית בבניין בו אני מתגורר גם כעת. ×”×™×” בה חדר שינה קטן, מרפסת קטנה גם כן, ומטבח שהיה שמור בתוך ארון קיר. באותם ימים של סוף קיץ צפון אירופי נהגתי לשבת נטול אינטרנט, להאזין לילדים בגן המשחקים הירוק הסמוך, לקרוא ולהאזין למוזיקה. בכל הפסקה או בכל עת בה רציתי לחייך ולהירגע – תהלוכת העכברים חיכתה לי עם השיר ×”×–×”, אשר נשא בחובו תקווה לקור וחלומות על עתיד צבעוני. אין לי תשובה לגבי מימושו של חלום העתיד הצבעוני, אבל התקווה לקור – איך אומר זאת – כבר מיותרת.

רגע האמת –> 2:16: כל כך הרבה רגשות בקריאה פשוטה אחת של זמרת רכה. הלוואי וכל קיץ ×”×™×” מרגיש כך.

 
לשיר הזה האזנתי לראשונה כחודש וחצי לפני סיומה של 2009 בכלל, אבל הוא שייך לשנה הזו בסופו של דבר, היות והיתה זו רק הדלפתו המוקדמת שזרקה אותו אל העשור הקודם. הזדקקתי לשנה שלמה כדי להבין עד כמה הדבר הזה הוא מיוחד, כאשר בתוך בונקר נאצי מימי המלחמה האחרונה של אירופה, ויקטוריה הרקידה, פשוט כך, את מאות האנשים שהגיעו לראותה. שיערה כיסה את עיניה, הפוני שלי ניסה לכסות את שלי, ורגליי נעו במקומן. זה אולי אינו השיר הטוב באלבום, אבל הוא השיר האהוב עליי.

רגע האמת –> 4:03: המלודיה מתחלפת לה בנונשלנטיות ולוקחת את כולנו ביחד אל הסוף.

בשל סיבה לא ברורה לא התרגשתי יתר על המידה מן השיר ×”×–×” של ×’'יימס מרפי כאשר האזנתי לאלבום בפעמים הראשונות. מי ששינה את כל עמדותיי כלפיו ×”×™×” בלישה, חברי האהוב, אשר בעיצומו של סט התקלוט הטוב ביותר שנתן בחייו – הוא לחץ פליי על המנון השינוי ×”×–×”. החל מאותו רגע השתנתה דעתי, והבנתי ×›×™ ×”×’×™×¢×” השעה לרקוד ללא הרף. בלישה ×”×™×” שיכור כל כך, אני רק יכול לשער, אבל אני יודע שאהבנו כולנו ברחבת המנדט שלנו. אהבנו את הרגע, את הדקות, את התמונות ואת כל האהבה העצמית שלנו. בערנו. פעם.

רגע האמת –> 4:08: הדליקו את האור, עשו את ×–×” לקל בעבורי, ביטה.

 
חודש יולי האחרון ×”×™×” ממטרה אחת גדולה של מילים. סיימתי לקרוא אז עשרות ספרים לעבודה על גרמניה, עסקתי בתכנונים ביורוקרטיים לקראת נסיעה לגרמניה, והאזנתי למיטב הקלאסיקה שיצאה מגרמניה. ואיכשהו, בין לבין התנפצתי לילה אחד לרסיסים עם השיר ×”×–×”. הוא השיב לי תחושת נעורים, כזו אשר נפרדה מחיי מזמן, עם קלטת השוגייז שהקלטתי לטירונות ב-2002. פתאום ראיתי, ועודני רואה, את עצמי יושב בחדר הישן בבית הוריי, עם הראש המכופף, משחק עם הפדלים של הגיטרה החשמלית שלי, ומרעיש בצלילים ארוכים. תחושות כאלה, מלוות בנביחות כלב וברוח ירושלמית – חסרות לי לעתים קרובות.

רגע האמת –> 1:36: פתאום, כשצצים התופים, ברור מה חסר לי כל כך הלילה.

 
את שירי המסיבות שלי אני אוהב שמחים ועצובים כאחד. כאלו אשר אינם נכנעים לקצב הטבוע בהם ומעלים חיוכים גדולים בלבד, אלא מסוגלים לזרוק אותי לרצפה לאנחות. כנראה שזה בדיוק הסוד של אחד משירי הכוח הגדולים ביותר שיצאו מאנגליה בשנים האחרונות. העוצמות הרבות שלו עלו לי ביוקר בסוף ינואר, כאשר הוא זה שגרם לי לנקות את המרפסת בחדרי, לסייד את קירותיה ולהשליך לפח חתיכת מיטה "עתיקה", שלימים יאלצני בעל הבית לשלם עליה לא פחות מאלף שקלים פיצוי. קרנבל.

רגע האמת –> 4:27: משהו בצעקה השונה הזו, בין גיבובי המילים, עושה אותה למסעירה במיוחד.

 
איכשהו נדמה לפתע שאני מצוי באווירת מסיבה תמידית, אבל כל זה הוא מקרי בהחלט. החיים האמיתיים של פסי השיזוף הוא שיר המסיבות הכי ביתי שלי, ולא במובן המצומצם של המילה "בית". מאז נחשפתי אליו בתחילת חודש מרץ האחרון, לא היתה פעם אחת שלא השמעתי אותו במסיבותנו. הסיבה היחידה שעשיתי זאת פעם אחר פעם היתה הידיעה הברורה שאין סיכוי שבלישה ישמע את צופרי הריקוד הללו, ולא יתחיל לזוז. כולנו פשוט אוהבים את האופן שבו הוא זז. לשיר הזה, וגם לבלישה, יש קסם מיוחד של חיי אמת.

רגע האמת –> 0:16: אזעקה נעימה שכזו.

 
כמו רבים מבני האדם, גם אני × ×”× ×” לראות את עצמי כמי שמחבב אנדרדוגים. על כן, הרשימה הזו כוללת כמה שירים כאלו, אשר שייכים כנראה אך ורק לי – ואיש לא באמת יכניס אותם לרשימת סיכומי שנה כלשהי. וזו כבר בעייתו של אותו איש אחר. ההולוגרמה של הבריטים היפים האלה הפכה ב-2010, באופן בלתי מוסבר, לאחד השירים המושרים ביותר על-ידי בקרנות רחוב ובמדרגות של ספריות. אף פעם לא ניסיתי להבין לגמרי מדוע ×–×” קרה, אך אולי הסיבה היא שמדובר בנקודת השפיות והרוגע היחידה כמעט באלבום היוצא מגדר הרגיל של הפורטינים החדשים האלה. או שאלו הן כל השפעות טרי ריילי שעושות את העבודה.

רגע האמת –> 1:31: כמה כלים נעימים, תזמור שכזה, וסוג של שבר בסוף כל הסיפור.

 
בבוקר אחד בעיצומו של קיץ יוקד מן הרגיל שלח לי עמר שפירא (מותג אנושי) לינק לווידיאו של הניו-זילנדים האלה, כחודשיים לפני שהוא הפך ללהיט של קולקציית הנעליים האחרונה של קסטרו. לקח לי רגע או יומיים ליפול לרשת הזו, אך לבסוף נכנעתי והבנתי כוח מהו. כשזה קרה, נאלצתי ללחוץ על כפתור הריפיט בנגן השירים שלי, וקראתי לכלב שהתגורר עמי באותם ימים כדי שינסה להבין על מה המהומה המשונה הזו שבכלל נשמעת כמו פסטיבל אביב שאיש מעולם לא ניסה לעצור. כך, בעוד רבים כל-כך מודים לעמר שפירא על הפוני הא-סימטרי שהחדיר לעולם האופנה הישראלי, אני מודה לו על פיסה מוזיקלית זו.

רגע האמת –> 0:01: די בצליל הבראשיתי ×”×–×” הפעם.

 
מעולם לא שרתי את השורות הדלות שבונות את הפזמון הזה לאיש, פשוט כי מעולם לא חיפשתי חבר אמת מן הסוג הזה. ובכל זאת, חרף היותי בחור מזדקן, אני יודע אהבת מתבגרים מהי ומצליח לדמיין את עצמי יושב ליד הטלפון בגיל 13, מתבייש להתקשר לביתה של נערת חלומותיי, תוהה האם היא יודעת שאני רוצה אותה. התוצאה היפה של המתנה מן הסוג הזה היא שדבר לא קורה בסיומה. שום חבר או חברה לא נולדים כך. מה כן נולד? שירים יפים, מרים ומתוקים, כמו זה. המרחק מקליפורניה אינו משנה כלל כאן, היות והרוח הינה אותה רוח.

רגע האמת –> 1:17: אני אוהב גיטרות פשוטות, את ×–×” כבר ציינתי שלושת אלפים פעם בעמודים ישנים יותר. זו דוגמה ×—×™×”.

 
בחודשים האחרונים אימצתי בחום את הסלוגן הטינאייג'רי ×”×–×”, תוך ידיעה ברורה ×›×™ הוא אינו אפשרי לגביי. ניצן ראשון מאלבום שני ללהקה הצנועה הזו, אותה ראיתי בהופעה ביחד עם רעותה ונטלול השבוע בהתרגשות רבה, לא יכול ×”×™×” להיות קולע יותר לאופי העצמי אותו הם מנסים לשדר. כמו רבות מלהקות ×”-Twee לפניהם, גם פיינז מנסים להתכחש לרגע להיותם נאהבים, אוהבים ושוברי לבבות כאחד. ×”×›×™ קל להם לומר לא לאהבה. בסופו של דבר, להתנגד לה – עושה לעתים את החיים לקלים יותר. גם אם רק לרגע.

רגע האמת –> 2:36: הקונטרסט בין עדנת השירה לתופים הגרנדיוזיים לרגע של המתופף קורט.

 
לילות המבורג שלי כוללים שורה ארוכה של שירי סתר אותה אשמור לעצמי כנראה לנצח. כל אחד מהם מזכיר לי חשכה אחרת לאור נרות, עם ספר אחר במיטה, עם ספל תה ועוגיות, ומחשבות על שנים שהיו ולא ישובו עוד לעולם. איכשהו, בין כל אלה בולטת העצבות חסרת הגבולות של דמיאן ×’'וראדו, שבמילותיו הזכיר לי כמה מתהיותיי חסרות המענה בסתיו האירופי. כשהגיע לעירי זו כדי להופיע – לא הלכתי. ידעתי שדבר טוב לא ייצא מן המפגש העגמומי שלנו. כבר תקופת מה שאני מתחרט על ההחלטה המטופשת והמתפנקת ההיא. מאוחר מדיי.

רגע האמת –> 3:14: אני עדיין מנסה לתקן את הראש שלי.

 
לנצח נצחים, בכל פעם שאאזין לקטע המופלא הזה הלקוח מאלבומו האחרון של פור-טט אדמיין את צלילי הגלוקנשפיל של הסימפוניה התשיעית של בטהובן, אותם שמעתי בכל שישי בצהריים במרפסת ביתי הירושלמי. התגוררתי בסמוך לימק"א, מטרים אחדים מגן העצמאות, מרבדים ירוקים עם נחלי מים היו חלק מן הנוף הרגיל שלי בכל סוף שבוע, והשיר הזה רק ביטא מוטיב אחד מכל התפאורה הזו. בפעם הראשונה בה הוא כבש אותי ישבתי דומע, מנסה להתאושש ממחשבות על המבורג. כעת אני יושב לאור נר באותה עיר גרמנית, ורק מנסה להיזכר.

רגע האמת –> 1:45: סוג של מהפך קטן, מהפכון, בדרך לקולות פעמונים מזן אחר.

פטר ברודריק נוהג לספר ×›×™ כתב את השיר ×”×–×” תוך כדי × ×”×™×’×” לפני כמה חודשים. הוא פשוט שר את המילים לעצמו, וכאשר ×”×’×™×¢ לבית אליו נסע – התיישב לצד הפסנתר והוסיף כמה תווים. מה שהוא לא לקח בחשבון הוא שעם או בלי הפסנתר בפנים, הוא מנצח. לא הייתי יכול להתחבר לשורה שלו, "כל שאני זקוק לו הוא קרן שמש", אלמלא התגוררתי כיום במקום בו השמש לא זורחת כמעט אף פעם, גם כאשר היא דווקא כן עושה כן. ישנם שירים שצצים לחייך בהפתעה (כמו כל שיריו של ברודריק) וכמו נכתבו על הרגע בו האזנת להם לראשונה.

רגע האמת –> 1:12: דממה בת ארבע שניות שכולה עצבות רגעית.

 
באמצע חודש פברואר טסתי לאיטליה כדי לבקר את רעותה האהובה. בצוותא קפצנו לפירנצה, ×”×™×” קר מאוד, אז נכנסנו למסעדה ושתינו הרבה יין. כשיצאנו משם היא נעזרה באייפון שלה, וכערסים מצויים השמיעה לנו את השיר ×”×–×” בפול ווליום בעודנו מרקדים (יחסית) ברחובות העיר היפה הזו. מאז כבר יצא ללהיט ×”×–×” קליפ די משעשע ומחריד כאחד, ומאות אנשים רקדו לצליליו לנגד ×¢×™× ×™×™ – אך הוא עדיין נותר חקוק כפיסה נאה של אושר בעיצומם של ימים משונים. נשבע שהייתי חוזר לאותו רגע איטלקי פעם אחר פעם, אחת לשנה, בכל שנות ×”×—×™×™ הבאות.

רגע האמת –> 1:10: הקול הממיס ×”×–×” בא בדיוק בזמן.

 
באמצע החורף הקודם ישבתי בתוך מטוס קטן, אבל באמת, מוקף בכשלושים נוסעים בלבד – וחגתי מעל להרי האלפים. על הברכיים הונח ספר ישן של כריסטיאן קראכט, ועיניי הצמטררו מבהייתן בלבן הגדול. מטוסי נשק לפסגות מחודדות ולבנות שכיסו בקור אדיר כפרים שחורים קטנים שנראו היו כלקוחים מהזייה חורפית של דב קוטב. אני יודע שאני עלול להצטייר כקלישאה של עצמי כעת, אבל ×–×” ×”×™×” אחד מן הרגעים המוזיקליים הקדושים ביותר שידעתי. האלפים שאגו תחתיי, האזניים צרבו מן הדמעות המלודיות החורפיות של אלוביום, ואני נדמתי עם השיר ×”×–×” דקות ארוכות – פעם אחר פעם. עד שהגענו לפראג הלבנה לא פחות.

רגע האמת –> 2:55: הפסנתר ×”×–×”. כך בדיוק כל ×–×” הרגיש. לעצום עיניים מבלי לעצום לרגע.

 
או, ×”× ×” ×–×” ×”×’×™×¢ – רגע הצ'ילווייב הראשון של הערב. לא מזמן קראתי ×›×™ Ernest Greene, הוא הוא Washed Out, הוא נער הפוסטר של ×”×–'אנר האהוב עליי מ-2010. הוא חתיך, כך כתבו, כותב להיטים ברצף וברור לכולם שהוא עוד יגדל להיות מישהו, ×›×–×” שחוצה ×–'אנרים, ככל הנראה. בינתיים, הפנטזיה שבנה בשיר ×”×–×” מצדיקה את התואר לו ×–×›×”, ומסייעת לי לשכלל את יכולת השריקה שלי נגד הרוח. מה שכן, עד היום אינני מסוגל להפנים את המקרה המוזר שקרה לי בקיץ בירושלים, כאשר כמה ימים לאחר שכתבתי על צליליו של גרין, אחד משכניי בבניין ממול האזין לשיר ×”×–×” בפול ווליום. נו, נערי פוסטר תמיד מגיעים לכל פינה.

רגע האמת –> 1:04: תמצית ×”×–'אנר.

 
תחושה של חנק משתלטת עליי כאשר אני מתרכז בשיר העצוב ×”×–×”. כל היופי בו נוגע לחמקמקותה של עצבותו. בנקל הוא יכול לחלוף לידך, מבלי שכלל תבחין שהדבר ×”×–×” נועד לשבור, לצרוב, וכן – לחנוק. וכאשר אתה נחנק מן הגלים הלוהטים האלה, אתה נחשף לעוד אחת משורות הבדידות המוצלחות של 2010: "עשי זאת בלעדיי, עשי זאת כשאינני", ואתה מבין ×›×™ שוב מצאת אור, ולו רק לרגע. קל כל-כך להאמין שכל ×–×” מוקדש בכלל לגולש מזדקן (כמו ×–×” המופיע בקליפ), אבל ברור ×›×™ ×–×” לא העולם האמיתי.

רגע האמת –> 3:10: כמה קריאות שבר מתחזקות מאחורי כל הגלים. פשוט לכסות את הראש בכרית.

 
מוזר להכניס לרשימת שירים את הקטע הבא, אשר נישא על גבי קטגוריה אחרת לגמרי שאינני באמת מסוגל לנסחה כעת. ברבים מלילות השנה האחרונה מצאתי את עצמי שוכב במיטה, קורא דבר מה מייסר או מענג, ומניח את הספר על ×”×—×–×” ברגע בו החל השיר ×”×–×” להתנגן. הוא ניצח את ולטר בנימין, את דן דינר, את היינריך ×”×™×™× ×” ואפילו את זיגפריד לנץ. ייתכן וזה עושה אותו לקדוש עוד יותר מהם, וייתכן ×›×™ שוב – כל ×–×” הוא תעתוע אחד גדול אשר אמור בסך הכל להסתכם בכפתור הריפיט. חלום מרוסק אחד וגדול.

רגע האמת –> 1:59: אחרי כל ההתגברות מגיעה האנחה היוקדת, המסתלסלת.

 
מסיבה מובנת לגמרי, אני די מתקשה לכתוב על השיר הזה. הוא ממוקם במקום השני ברשימת ההאזנות שלי ב-Last.fm ל-2010, הקליפ שלו הוא האהוב עליי מן השנה החולפת, הפתיחה שלו היא אחת היפות בהיסטוריה (אף שהיא מסומפלת משיר צרפתי ישן), והוא גם השיר שניגנתי ושרתי עם גיטרתי הכי הרבה פעמים השנה. בפי כמה ממכריי הוא כונה "השיר עם הקליפ העצוב", אבל אני עדיין חושב שכל הסיפור הזה הוא די מלבב, משמח וגדוש באופטימיות. אולי כי המקצב הזה תמיד לוקח אותי דווקא לתצוגות אופנה נוסטלגיות ולזינוקים על מזרן הקפיצים הזול שהיה לי ברחוב לינקולן. מעולם לא התעצבתי בעקבות צ'יינטאון, להיפך: הוא רכיב האופטימיות הגדול ביותר שמכילה רשימת השירים המדובללת הזו.

רגע האמת –> 0:45: כשג'ק טאטום מתחיל לשיר עם כל ההד ×”×–×” שלו, לכאורה, אני שלו.

 
×”×’×™×¢×” השעה לשמחת החיים הנאיבית, זו אשר אינה קשורה כלל למציאות כלשהי. חודש מאי הוכיח ×›×™ האלבום של להקת התופים לא יאכזב, בעיקר בזכות הסינגל ×”×–×” שדלף מעט לפניו. כל-כך הרבה סיבות למחולות הוא כולל, בין אם ×–×” הפזמון האגדי ובין אם זוהי האווירה הקופצנית עד כאב כפות רגליים. ברור ×›×™ לא יישאר דבר מכל ×”×—×’×™×’×” הזו בבוקר המחרת, ובכל זאת – לשם כך נולדו סינגלים מוצלחים כל-כך. אפילו צ'ופצ'יק, הכלב הסקסי בתבל, אהב לראות אותי קופץ על השטיח לצלילים אלו. פעם אחת הוא אפילו ניסה לתקוף.

רגע האמת –> 2:52: ליין הבס נותר בחזית, וכולם עוברים לריקודים מאחור.

 
וכאן בדיוק מסתיימת ×”×—×’×™×’×” הקודמת. כאן בדיוק מתחילה הנפילה הרגילה, במסגרתה אינני מעוניין להתגבר על דבר – וכך נוצרת תוגה. כל שורה בשיר ×”×–×” חרוטה על חודשי השנה הזו על כל גווניהם, רצונותיהם וכמיהותיהם. גם אם ממש אתאמץ לא אמצא שיר מדכא יותר לפתיחת ימים ולנעילת לילות אבודים. בפעמים בהם חלקתי את האזנותיי לו עם אחרים, לא ×”×™×” כל צורך במילים הללו, ×›×™ הן כנראה היו ברורות מדי. במרכזן עומד הרצון השלילי ביותר הקיים באדם כנראה, הרצון לדעוך ולשקוע אל תוך עצמו.

רגע האמת –> 0:10: היא מצאה אותו.

 
אינני מחבב זיכרונות, אינני אדם נוסטלגי, ואני מעדיף לצבוע את העבר תמיד בצבעים הקודרים ביותר – גם אם לא תמיד הדבר אפשרי. ובכל זאת, אני אוהב לנבור באירועי העבר, לדוש בהם ולסייד בעזרתם את הקירות באפור. השיר הכמעט נשכח ×”×–×”, שמגיע מתוך אלבום מצוין שנקבר על-ידי המבקרים לשווא, התנפץ על בסיס יומי בעולמי בחורף הקודם, וגלש בעצב אל תוך האביב. אין בו קצב, אין בו התפתחויות יוצאות דופן, רק לינאריות פשוטה ומעיקה של געגוע. סתם רגש בנאלי שכל אחד גם ×›×›×” מכיר. ובכל זאת.

רגע האמת –> 2:39: ההבהוב המקסים של הקול, בדרך לעוד יום שני של עיניים דואבות.

 
השנה החולפת היתה השנה בה היכרתי את אחד האנשים המופלאים ביותר בתבל, טאקי שמו. השותף האמריקאי-יווני שלי, נגן האבוב המוכשר בישראל, הכיר לי עולמות חדשים, שטחים שלמים שמעולם לא חשבתי שאתקרב אליהם – לצד אופטימיות וחום אנושי שאיש מעולם לא ידע לנפק בסביבה המוכרת לי. השיר השבדי ×”×–×” ×”×™×” המנון הבית שלנו תקופה ארוכה. בצוותא רקדנו אותנו, בצוותא שמחנו על קיומו, בצוותא זעקנו אותו בקולי קולות בשעות מאוחרות בעיצומה של שבת, ובצוותא חלמנו אותו. הייתי מוכן לחזור אל ערבי האוכל והאוזו שלנו רק כדי לרקוד את כל ×–×” מחדש כמו שלעולם כבר לא ארקוד.

רגע האמת –> 0:00: אווירת הפורנו וספינת האהבה השבדית מתחילה כאן ועכשיו.

 
השנה הזו גררה עמה לכותרות כמה וכמה הרכבים ניאו-רומנטיים בחליפות צמר חומות ועניבות דקות, אשר רצו לחיות את תחילת האייטיז מחדש – ללא כל ורוד או טורקיז בעיניים. הטובה שבהן, לפחות בעיניי, היא להקת "מראות". בעיצומו של האביב התגלגל לרשת אוסף של הקלטות לא מלוטשות של כמה משיריה, ובהם גם ×–×”. ללא קליפ, יחסי ציבור מסודרים או רצון מאורגן בהצלחה מיידית – הוא כבש אותי ואת כל מכריי הקרובים. הוא יכול להישמע קיטשי לרגע כאילו מדובר ×”×™×” בלהקת בנים מן הזן הישן, אך מנגד הוא בעצם להיט חסר תקדים שמעולם לא הפך לכזה – ואולי טוב שכך. הוא רך כל-כך ובאותה השנייה מחוספס ועטוף בשברי לב מדמם אשר אינו יודע מנוח. חזרתי אליו יותר מדי פעמים, והוא שב אליי בעצמו גם כשלא ביקשתי. מעולם לא ×”×™×” לי האומץ להשמיעו במסיבות, אך ניצניה עשתה את העבודה בעבורי די פעמים ואפשרה לי לנוע כאחרון הרומנטיקנים בצמוד לקיר, כאילו ×”×™×” הוא הפרטנר שלי לחיים שלמים.

רגע האמת –> 3:05: מיליון מיילים רחוק כדי שאוכל לראות, ועוד בקול גבוה ומרוח שכזה.

 
על השיר ×”×–×” כתבתי כאן בשיאה של 2009, כשעוד מדובר ×”×™×” בהרכב של אדם אחד בלבד. עם זאת, הוא יצא בגרסה מלוטשת יותר באלבום הבכורה של מאובני החוף הללו במהלך השנה הזו, וגנב אותי מחדש. לפני כחודש זכיתי לרקוד אותו בהופעה ×—×™×” של הברוקלינים האלו, האזנתי לכל מילה ומילה מחדש, על אמת, ושרתי גם את המנגינות כאילו היו למילים היפות בהיסטוריה. מדובר בריף הגיטרות האהוב עליי בשנים האחרונות, בלהיט הניו-יורקי שלי לשנה זו, ובפסקול הנכון ביותר להתרוממות רוח. בכל פעם שהלכתי לעיר ביום שקט כדי לסדר את מחשבותיי כשלא ×”×™×” לי מה לומר ב-2010 – ידעתי שאני עושה זאת כשהוא מאחוריי.

רגע האמת –> 1:12: הפזמון האמיתי אינו כולל אף לא מילה אחת.

 
מעולם לא חשבתי שבמקום הרביעי של רשימת אהבות כלשהי שלי תופיע להקה רוסית. מילא אוקראינית, אבל רוסית? ועוד מרוסטוב ולא מסנט פטרסבורג? אך ×”× ×” ×–×” קרה. רוח הרפאים המעוצבת הזו של הלהקה ×”×›×™ אנדרייטרד ברחבי תבל, או שמא הלהקה ×”×›×™ פחות מוכרת שעל עולם האינדי הרחב להכיר, היא יצירה מזוככת של קצב ונשמה משדות קרח המכסים שדות חיטה במקומות רחוקים. בכל פעם שהתופים הללו פוצחים בהקשות, תחושה של בית עוטפת אותי. ובית אינו דבר מובן מאליו כאשר כל בתיך זמניים וכל חדריך הרבים רק מנסים לגעת במושג הבית הנשגב. המצילתיים נשפכים פה כמו סוכר על סופגניה, והעולם המנוכר – מתקתק כל-כך.

רגע האמת –> 0:25: השורה הזו, ההד ×”×–×”, התעתוע האמיתי והאימתני ×”×–×”.

 
הרבה זמן לא היתה לי חופשת קיץ טהורה, כזו שבה ניסיתי לנוח ללא לימודי גרמנית או מבחני שפה בערים משונות באירופה. אולי בשל כך, באופן סימבולי, חופשת הקיץ של ×’'ק טאטום נפתחת גם היא בלשונות מדוברות להן הוא אינו יכול להתנגד. כל ניסיון לשחזר את המקומות, הרגעים, הפעמים ושעות היום בהם האזנתי לנעימה הזו יעשה עוול לזיכרונותיי. זכורה לי פעם אחת מיוחדת שבה ישבתי במרפסת חדרי בירושלים, בהיתי בעץ הירוק המתחדש והגדול רוקד ברוח, שתיתי יין ונתתי לחגיגה הזו להתנגן לפחות עשר פעמים ברצף. אני שמח שנפל בחלקי להתאהב בכל פינות השיר ×”×–×”, לחלום עמו את הקיץ הנעים הבלתי מושג ולתת לו לנצח מתי שמתחשק לו. חצי שנה הוא איתי – ועדיין לא נמאס לי.

רגע האמת –> 2:34: קולות הרקע העצמיים של ×’'ק טאטום הם הדבר ×”×›×™ חמוד ופשוט שהיה לתבל להעניק לנו השנה.

 
ישבתי על השטיח ובכיתי. בכיתי כמו ילד, ×›×™ ידעתי שהחורף – על צורותיו וצבעיו השונים – ×”×’×™×¢. הייתה זו האזנת בכורה דרך רדיו 1 הבריטי, שהוחלפה במהרה בווידיאו המתאים ביותר שיכול ×”×™×” להיווצר לשיר ×”×–×”. השבוע ההוא בפברואר, ×–×” שחלף בקצב של צב, ומרט את כל שערותיי עד שנאלצתי לנוח לרגע עם הספרים, הרשימות, החלומות והתהיות המחודשות, אותו שבוע מייאש בו אינני רוצה להיזכר לעתים, חושמל על-ידי יאניס פיליפאקיס, סולן Foals, שהתהלך בנחת במדבר הקפוא ×”×–×” באחד הפיורדים הצפוניים. קשה לי לנתק את תמונתו מתמונת החלום שהוא בנה לי, ×–×” הקודר, המדכא והמאיים שאותו אני ×—×™ לעתים גם כיום – על השלג מתחת לבית. שם, אתו, הכל החל.
השבוע סוף-סוף זכיתי לראות את הלהקה המצוינת הזו בהופעה ביחד עם נטלי ורעותה. כשהם החלו לנגן את השיר החשוב ×”×–×”, לא ידעתי למה לצפות. ארבע דקות בתוכו, התפרצתי בידיים משולבות, ובכיתי ללא שליטה – שוב, בצורה הבנאלית ביותר. ניסיתי לעצור, ולא הצלחתי. אחר כך הסתבר שגם נטלי חוותה זאת בצורה דומה. כנראה שזו הבנייה, ההתגברות המתואמת, ההתרוממות השברירית הזו מעלה והקונוטציות שהשיר ×”×–×” מסוגל לרתום לצדו. בסופו של דבר, כולנו צועדים אל תוך הערפל במיליון דרכים מלוכלכות.

רגע האמת –> 4:12. זהו. די.

 
ב-25 בפברואר סיפרתי כאן את סיפורו של השיר היפה ביותר שחדר לתוכי באותם ימים, מבלי לציין את שמו או את שם האמנים האחראים לו – פשוט ×›×™ התבקשתי שלא לעשות כן על-ידי מי שהראה לי את האור. ×–×” אמור ×”×™×” להישאר השיר של שנינו, כך סיפרו לי אז, ולכן התמדתי. השמעתי אותו פעם או פעמיים לבלישה בזמנו, ניסיתי להסביר לו מה ×–×” עושה לי כל ×–×”, אבל בשלב מסוים פשוט מאסתי בכל ההסברים. נשארתי ישוב עם עצמי, שוב ושוב, בכל פעם שבה רציתי לשבור את עצמי קצת יותר – והאזנתי לו. הוא הפך לתקווה המשונה שלי, להבנה הברורה לפיה לאחר כל נפילה – כעוף חול עמוס נוצות אותן בחרתי בעצמי, אני ממריא מחדש למקום אחר. ובאמת שהצלחתי להמריא, תוך כדי שינה אולי, למקומות אחרים.
כעת, מרחק עשרה חודשים מן הנדר ההוא לצד חלון המייספייס הפתוח, אכסניית הזיכרון (ששמה לקוח מאלבום המופת של Max Richter), כבר עומדת על סף אלבום ראשון, שיריה זוכים לחשיפה מוגברת ואני מכיר מעט יחידי סגולה אשר ראו את הפלא בהופעה חיה. לפתע, הזוג שמרכיב אכסנייה זו מתרומם בעצמו, מספר בריאיונות על חייו המוזיקליים, על חלומותיו, על משבריו ועל כמיהותיו הקטנות ביותר. בשלב הזה אתן לכל זה דרור, כדי שאוכל לחוש רגוע יותר. הנה, הוצאתי את זה מתוכי. קחו את זה בכאב.

רגע האמת –> חפשו לבד.

מקומות 30 עד 16 להורדה
מקומות 15 עד 1 להורדה

אמש הייתי בהופעה של Beach House. ×”×™×” פנטסטי, הזלתי דמעות של התרגשות כאשר הם החלו לנגן את Gila בפתיחה, ופשוט לא הצלחתי לעצור את עצמי בשורה הראשונה בה דרתי לשעה וקצת. לשמוע את הקול ×”×–×” שלה, לראות אותם זזים בחושניות הזו שלהם – ×–×” כנראה העיקר בחיים. אבל כאן עליי לעצור, ×›×™ אם כבר לדבר על דבר מה שחוויתי אמש, אז עליי להיות הגון והוגן ולספר קצת יותר על מה שקרה לי בפלא המוזיקלי המטורף והבלתי מתקבל על הדעת שיש מי שכינו אותו "ההופעה של Pete and the Pirates".

אתחיל בשיח קליל וגלוי בהקשר ×–×”. פיט והפיראטים היא כנראה אחת הלהקות הבריטיות ×”×›×™ אנדרייטד שקיימות. לא תראו אותם במדור הרכילות של NME, הם לא נתפשים כמהפכניים גדולים מדיי, לא כל שכן ככוכבים הגדולים של הממלכה – אבל הם אחד הדברים היפים והקונסיסטנטיים ביותר שיש לממלכה הנרקיסיסטית הזו להציע. בלי יומרות כמעט הם מוכרים פופ נאיבי, פשוט ודי הגיוני. לאן כל ×–×” ייקח אותם בסוף? ובכן, בוא נאמר שאמש קיבלתי תשובה לכך. והתשובה הזו עדיין נתפשת כהזויה למדי בעיניי, גם אחרי שחוויתי אותה באינטנסיביות של שלכת אירופית של אמצע נובמבר.

ההופעה הזו אמש, שעלתה חמישה יורו בלבד, החלה כבר בחוץ. מאות אנשים עמדו בתור ברחוב, וניתן היה לראותם כבר ביציאה מתחנת הרכבת של סט. פאולי. איכשהו הצלחנו להשתחל פנימה, היות ואחרינו עמדו עוד לפחות כשלוש מאות איש. כל הערב הוגדר כ"קרקס הרוקנ'רול עם פיט והפיראטים", ואמור היה להתחיל בסביבות חצות, כשכל נוכח בקהל קיבל שי צנוע: כובע ליצן מחודד. שתיתי כמה משקאות לא מעניינים בעליל בפנים, רקדנו לצלילי The Who ו-The Rakes, ואט-אט התחלתי להבין שמשהו מאוד מוזר עומד לקרות במקום.

אינני יודע מי מכם, לבד מחברתי הטובה רעותה, היה במועדון ה-Molotow בחייו, ולכן אסביר קצת: מדובר בחלל בעל תקרה נמוכה עם במה נמוכה (בסביבות 30 ס"מ) ודי קטנה. המקום הזה יכול לגרור לתוכו בסביבות 400 איש, וגם אז יהיה ממש ממש צפוף, אלא שאמש לא היו חוקים כנראה. את הבמה קיצצו בחצי, ולמקום נכנסו, להערכתי, כ-800 איש. כולם כמעט צעירים בסקיני ג'ינס עם נעלי זמש כאלו ואחרות, וכולם באו לשמוע את אותה הלהקה. את פיט והפיראטים הקטנים והנעימים.

חבורה כחולה ברגל שמאל, חבורה שמחה

אינני זוכר כיצד ×–×” קרה, אבל אולי כיוון שישבתי על הבמה לפני ההופעה, מצאתי את עצמי בשורה הראשונה כשזו החלה. או אז החל הדבר המטורף ביותר שחוויתי בגולה עד ×›×”. כל 800 האנשים שנדחקו למקום במחיר של מנת שווארמה רצו לקפוץ ולרקוד, והם גם ידעו את המילים של כל השירים כמובן, וכך החל פוגו – לא פחות – בהופעה של להקה בריטית נעימה וקטנה. אחת לחצי דקה עפתי על הבמה, ביחד עם גל אנושי שסחף את כולנו אל הסולן. פעם הוא ליטף אותי, פעם חייכנו ×–×” לזה. בסופו של דבר, עמדתי במרחק של 30 ס"מ משפתיו – לא צחוק. לעתים כל ×–×” הרגיש כמו פסטיבל ערד, אבל ברוב הזמן ×–×” פשוט ×”×™×” אדיר. לא פחות.

הבסיסט ביקש ממני להחזיק את הסט ליסט בשלב מסוים, שבו כבר עמדתי עם חצי גוף על הבמה, כמחסום האחרון של הקהל לפני הטיפוס עליה, ואז הבנתי שבעוד כמה רגעים עומד להתנגן אחד הלהיטים הגדולים של הפיראטים. ידעתי שאני חייב להיות חזק! לא להישבר! ואז ×–×” החל. מסה של 800 איש דחפה אותי ואת שאר שכניי לשורה הראשונה אל הבמה – ופשוט ישבתי עליה – מחויך, רוקד, כמו ילד. אחרי השיר ×”×–×”, Mr. Understanding, הבסיסט חיבק אותי. לא ברור מדוע, אך ×–×” מה שקרה.

פיט והפיראטים ירדו מן הבמה, חזרו להדרן – וניגנו את השיר היפה ביותר שלהם – Come on Feet. הסולן, בואו נקרא לו פיט כעת (אף שאין ×–×” שמו כמובן), החליט שהוא לוקח סיכון. את חצי הדקה האחרונה הוא עשה בתוך הקהל המשולהב גם ×›×›×”, מנגן מן הקצה השני של החדר, נעלם לגמרי עם הפנדר שלו – ×—×™ את הרגע. כל ×–×” סחף אותי למחשבות שכבר שנים לא חלפו במוחי. נשבע שקינאתי בו ובחבריו בצורה הזויה. המחשבה הזו שאתה מסוגל לשמח כך כל כך הרבה צעירים שבאו לראות אותך, ואתה בסך הכל הסולן של Pete and the Pirates, היא פשוט סוריאליסטית ביסודה. אבל ×”× ×”, עובדה, הוא מסוגל. ולא סתם מסוגל, ×›×™ אם יצאתי עם חבורה ברגל וחצי צלע שבורה מכל הסיפור ×”×–×”, בגיל 27, ואני עדיין נסער, נרגש ומאושר כל כך – הרי שהוא באמת מסוגל.

מוזיקה היא הכל. אבל מסתבר שהיא הכל רק כאשר אתה יכול להשלים את התמונה ולהיות בהופעות של הלהקות שאתה באמת אוהב. כמו שאינך יכול לקיים מערכת יחסים מרחוק מבלי להיפגש – כך, וזה עצוב מעט לומר זאת, אינך יכול באמת "לחיות מוזיקה" מבלי לחוות אותה לייב לעתים. ועוד לשלם עליה חמישה יורו. השם ירחם.

על כל פנים, בעתיד הקרוב עומד לצאת לפיט ולפיראטים אלבום חדש. לא מזמן הם שחררו כמה דמואים ממנו. את חלקם הם ניגנו אמש. אני מקדיש להם, לכם ולכל מי שחולם כעת לעבור לעיר אמיתית – בה לא מדברים על היפסטרים מול סחים כל היום, אלא קופצים מהופעה להופעה – את כל העולם הבא:

 Pete and the Pirates :: Selina
 Pete and the Pirates :: Blood from a Stone

ועוד שיר ישן ואהוב:
 Pete and the Pirates :: Jennifer

צירוף מקרים נעים: חיפשתי כעת את הפעם הראשונה בה כתבתי על פיט והפיראטים באייפוד רעב, ותראו מה מצאתי. זה די מרגש אותי.

וכך כל ×–×” נראה ×”×™×” אמש, מקרוב, בשיר שקט ורגוע – לפני שנמחצתי:

אמש הבטיח לי מנגנון מזג האוויר הממוקם בקצה הדקסטופ שלי, כי הבוקר יירד שלג. מעורב בגשם אמנם, אך שלג. לא ברור לי מדוע התרגשתי מהעניין, שכן כבר קר לי מספיק, לא ראיתי שמש אמיתית כבר חודשיים, ואני אפילו מתגעגע קצת לאפשרות של להסתובב בחוץ במשקפי שמש ונטול גרביים (אבל לא בסנדלים, חלילה). ובכל זאת, הידיעה הזו על בואו של השלג הראשון גרמה לי להתרגשות ישראלית טיפוסית. "הנה", חשבתי לעצמי, "אגשים חלום נוסף כשאשב במרפסת הקטנה שלי ואחזה בעץ נצבע לבן". לשם כל זה התעוררתי מוקדם במיוחד היום, בסביבות שבע כמדומני, אך דבר לא נחת מן השמיים, אף לא עלה. חבל מאוד, שכן כבר הכנתי בראשי שורה של שירים אפלים במיוחד, אשר עשויים היו להשתלב יפה בסופה הקטנה.

מיד נאלצתי לעבור לפסקול האביבי שלי, המתאים גם ל"אביב" של 2 מעלות וגדוש בכוח מיוחד. ×”-EP החדש של Jonquil הוא תענוג פשוט אשר במיוחד בני ישראל, היושבים כעת בארצם הלוהטת לנצח, יכולים להבינו. גיטרות Math-Rock של סוף הניינטיז, עליזות טרופית של חולות לבנים, ותחושה בריטית פשוטה, שכמו תמיד בהקשרים כאלה מזכירה בעיקר את מוריסי הצעיר. הברנשים האלה, שמגיעים מאוקספורד המדופלמת כמו כמה להקות מדופלמות אחרות, מאלצים אותי ללחוץ פליי שוב ושוב על שיריהם – אף שמזג האוויר פה לכאורה אינו הולם את צבעוניותם. קחו, למשל, את שלוש הדוגמאות המצורפות כאן ונסו להשיב לי, האין ×–×” יפה ומשמח?

 Jonquil :: I Know I Don't Know
 Jonquil :: Fighting Smiles
 Jonquil :: Compound
ה-EP המלא והמעולה

אחת הדרכים הנכונות לזהות אדם אשר גרמנית אינה שפת אמו ואינו מורגל בה באופן יומיומי, היא פשוט להאזין לאינטונציה שלו. הגרמנית אינה מחבבת יותר מדי תנועות מוזיקליות בעת המלמול, ועל כן לישראלים, לסינים, לאיטלקים, לברזילאים, לאמריקאים ולספרדים היא יכולה להיות מייגעת, לפחות במובן ×”×–×”. הקול אינו אמור לעלות ואינו אמור לרדת מלבד בנקודות ספציפיות של הדגשה, שאילת שאלה או פליאה. לא הרבה יותר מזה, אבל אפשר גם פחות. ישראלים רבים חושבים שכל ×–×” קשור אולי למלחמת העולם או לימיה הנוצצים קצת יותר של מזרח-גרמניה, אך לא – זו השפה, וכך היא נשארת. מונוטונית יחסית, כזו שלאוזן מזוינת יכולה להישמע די חד-גונית ולא מרגשת.

על כן, כאשר האזנתי ל-Anika לראשונה, מיד הבחנתי במונוטוניות המלבבת (המלאכותית משהו) שלה, שהחזירה אותי למקומות האחרים האלה בהם אני גר כעת. קשה להתעלם מן המבטא הגרמני שלה, מתחושת הבהייה בקולה ומן הקישור האוטומטי לברלין הישנה. פעם, לפני כשלושים שנה – בטרם עלו כל בני ישראל לבירה הגרמנית – היא שמרה על הניחוח הקברטי האפל שלה והיוותה מוקד נפלא לאלקטרוניקה גרמנית מרוחקת ומנותקת מן השמש. ברלין של 1980 היוותה תפאורה קבועה למלחמה קרה בצבעים אפורים, ופסקוליה לא היו רחוקים מכך. ×”-Neue Deutsche Welle, ×”-NDW, הגל החדש הגרמני, התאפיין בשמירה על קווי המתאר המונוטוניים של השפה הגרמנית לצד אווירה תיאטרון מינימליסטי ותעשייתי כאחד.

אחד השירים היפים של העת ההיא:

אניקה משחזרת את כל ×–×” בקלות. היא מגיעה מברלין ומבריסטול כאחד. היא עבדה כעיתונאית פוליטית בשתי הערים השונות הללו, וחברה לכמה מכרים שהחלו מנגנים עמה. ביחד הם הקליטו את אלבום הבכורה שלהם לא מזמן, ומדובר באחת ההפתעות הקרות של השנה. היא מזייפת במתכוון, מאריכה את כל התנועות הלשוניות האנגליות בצורה גרמנית טיפוסית – ובקיצור, עושה הכל כדי להישמע ברלין 1980. מוזר לחשוב שכך פעם דמיינו את העיר הזו, שהפכה כיום לכל כך מולטי-תרבותית לכאורה, ושנעשתה למנותקת כל כך לכאורה מן המדינה הגרמנית כולה.

 Anika :: Terry
 Anika :: Yang Yang
 Anika :: End of the World
האלבום המלא והמעולה

אני חצי חירש באוזן שמאל. אמש, קצת לאחר חצות, בקור מופלג, התייצבתי נטול אנרגיה יחסית להופעה כפולה פה בהמבורג. ממש דלת ליד מועדון חשפנות ענק נדחסנו ×›-300 איש בתספורת משונות, שתמיד אגב כללו פוני ×›×–×” או אחר, כדי לראות לייב את Midnight Juggernauts ואחריהם את Gold Panda. בתמורה לתשעה יורו מצאתי את עצמי רוקד ללא הפסקה במשך למעלה משלוש שעות. הבעיה היתה שעשיתי את ×–×” ממש ליד המגבר, כך שאוזן אין לי – אבל חוויה משמעותית אחת לפחות יש.

היתה זו הפעם הראשונה בחיי בה הייתי באירוע צ'ילווייב, אם אפשר להתייחס לכל ×–×” כך. פנדת זהב, בחור בריטי קטן עם כובע צמר קטן עוד יותר, ממש כמו ×–×” של היפסטר היטלר, התייצב על הבמה עם שלל גאדג'טים של אפל, מכונת תופים וכל מיני אביזרים נחמדים – ובאופן סמלי, החל את כל העסק בצלילי גלים, של ים. ×–×” ×”×™×” לרוחי. כולם פתאום החלו לזוז באיטיות, ואז במהירות. ×–×” ×”×™×” סט אינסופי של מקצבים שבורים המפזזים על נחילי מלודיות ארוכות ומרוחקות. פעם ×–×” עלה, פעם ירד, וכאשר ×–×” השתתק – הקהל השתולל, וגולד פנדה הרים ידיים ודחף את כולנו. בחיי שזה הרגיש ×”×›×™ נכון בעולם.

בשלב מסוים, הוא הפעיל סמפול של Active Child וחשבתי שאני נמס. הוא קפץ במקומו, לחץ על פאדל כלשהו והקצב ניתז לכל עבר. שוב כולם צרחו. לפתע כל ה-Glitch של ימים עברו כוסה במעטה שוגייז הגיוני. אז כן, ברור שגולד פנדה מגיע מהצד הקלאבי יותר של המפה, לא רחוק מ-Washed Out, אבל כנראה שגם זה צד הגיוני עכשיו. לראשונה מאז הגעתי לפה, נגעתי ברוח הזמן בידיי. רק חבל על האוזן.

 Gold Panda :: You
 Gold Panda :: Same Dream China
 Gold Panda :: Snow & Taxis
האלבום המלא והמהנה

ועוד שני דברים קטנים וחשובים: השבוע חגג האתר הזה חמש שנים להיווסדו. רציתי לחגוג ושכחתי מכך לגמרי, ואז קיבלתי אי-מייל בו הודיעו לי שהאייפוד רעב נבחר שוב לאחד מחמשת אתרי המוזיקה הטובים בישראל (מטעם מאקו). אז כן, כאחד האבות הגאים, אני מודה לעולם. מקווה שאוהד מצליח להאזין למשהו כעת בדרום אמריקה. נשיקות לכם!

כשהייתי בן עשר הורישה לי אחותי הגדולה טייפ כפול של Sharp ולצדו סטנד מרובע לקלטות. אף שתחילה השתמשתי בעיקר בהקלטות מתקליטים שהיו לאחי בבית, מהר מאוד לא נותרו לי ברירות והתחלתי לדרוש שייקנו לי גם קלטות משלי. אחת הקסטות הפחות מוצלחות שהתחננתי לקבל הייתה של All 4 One. לפני כשש עשרה שנה הם שחררו סינגל ראשון נוגע ללב, שבו הם נשבעו בכל מיני גרמי שמיים למען אהובותיהם, ואני נפלתי בפח.

כשתהיתי בקול בזמנו בפני אחי הגדול מדוע הוא לא מבקש אף פעם את הקלטת הזו כדי להאזין לה באוטו – הוא אמר לי שזה קיטשי מדיי. נדמה לי שהייתה זו הפעם הראשונה בה הבנתי את המילה המשונה הזו, והייתה זו גם כנראה הפעם האחרונה בה האזנתי לקלטת ההיא. הבנתי שבעולם של גברים חיפאים – מוריסי ×–×” מותר, להקות בנים ×–×” אסור. אולם מאז השתנו כמה דברים בעולם ×”×–×”. היום לאנשים כמונו, כמו אחי וכמוני, מותר לשמוע הכל, בשם האירוניה כמובן. אם אעלה מחר לפייסבוק את I Swear של הרביעייה האמריקאית המייאשת הזו, יהיו תמיד מספיק אנשים מגניבים שיהיו משוכנעים שזה ממש מגניב שכולנו ביחד נהנים מן הנוסטלגיה המגניבה הזו של להקות שמעולם לא היו ולא יהיו מגניבות. אבל ×–×” בדיוק הקטע.

באופן הזה פחות או יותר רואות את העולם שלל להקות הגל הניאו-רומנטי שמכה בבריטניה בשנה האחרונה בניחותא נונשלנטית. חבריהן לובשים חליפות צרות, נושאים לבבות שבורים בתוכן ושרים שירים לא להם. כך לדוגמה, בריאיון קצר לטלוויזיה הבריטית רגע לפני הופעה חיה, השיב סולן Hurts למראיינת כי מקור ההשראה הגדול של חייו הוא "גארי בארלו המופלא". נשבע לכם. כששמעתי אותו אומר זאת לראשונה התפוצצתי מצחוק, אבל כעת אני מבין. בסופו של דבר, מקורות ההשראה של שנינו זהים במובן מסוים. הוא התחיל עם גארי בארלו, אני התחלתי עם ג'ון בון ג'ובי, ג'ורדי, טוני מורטימור ו-All 4 One ואינני מתבייש.

Mirrors המצוינים, שכבר הניבו להיט גדול אחד ב-2010, לא ירדו נמוך יותר מ-Enola Gay של OMD כשהם חשבו על הניאו-רומנטיקה שלהם. ואולי טוב שכך. באחרונה הם עשו צעד נוסף קדימה לקראת אלבום הבכורה כשירו לעברי EP חדש ששמו Ways to an End. ומה אומר ומה אגיד? שהקליפ הזה צובט אותי חזק ודוחק בי לעזוב הכול ולקנות חליפה משובחת באחת מחנויות העיר האירופית שלי? שמדגדג לי לזרוק את חומרי הלימוד ולייסד הרכב ניאו-רומנטי שייקרא Quiffs? שאני נרגש ורוצה לרקוד עם דמעות בעיניים? הכל נכון, הכל נכון.

 Mirrors :: Ways to an End
 Mirrors :: Broken by Silence

וכאן נשבר לבו של הסולן מול אנשי הפלסטלינה, בקליפ לגרסה החדשה של השיר הגדול של הלהקה הזו (אף שהגרסה הזו לא לרוחי):