טוב לחזור הביתה לבד, לשבת על המיטה שעתיים לפני הזריחה, להסתכל על הקיר הצהוב, ולהמתין שהרוח תגיע לקצות האצבעות. וכשהיא מגיעה, כך תמיד, מוקל לך. הרגעים האדירים ביותר, אלו אשר חקוקים על ארונות חדרי, התרחשו בשעות כאלו של ימים אשר רציתי שיסתיימו מבלי להבין מה יקרה לכשיסתיימו. מדי פעם נשמע קול נפץ בלתי מוסבר מאחת הדירות בבניין, המלווה בצלילי שיעול גברי עמוק, ממש כמו בסנטוריום נשכח באיזה חורש. אף שאותו זמן בדיוק הוא המועד הנכון לשוברט, הסתבר לי אמש שזהו גם זמן מדויק ללהקה שיושבת לי על המחשב כבר חודשיים: Mirrors.
מדובר בארבעה גברים אנגלים מברייטון השמשית, אשר מעוניינים לחדש את ימי הפופ-נואר הנשכחים של שנות השמונים, ועושים את ×–×” יופי. הם מקפידים ללבוש חליפות, להצטלם ליד פסנתרים בפרצופים רציניים, ובעיקר להישמע כמו OMD ביום אביבי. יצאו להם שני סינגלים במחצית השנייה של 2009, וכעת – בעבורי בלבד ייתכן – הם אחת ההבטחות הגדולות של השנה הקרובה. משהו בחוסר המקוריות שלהם הוא בדיוק הדבר לו חיכיתי כבר שבועיים או חודשיים. ישירים כמו מבטים של ינשופים הם חותכים את מעט האוויר הרותח פה בירושלים, מחשיכים את המרפסת, הופכים את ארצי לאלגנטית וחסרת תקנה.

Mirrors :: Hide and Seek
Mirrors :: Into the Heart
Mirrors :: Fear of Drowning
Mirrors :: Look At Me