במבצר החיפאי החמים שבו ניסו לטפח אותי הוריי קשה היה להימלט מסערות הנפש, הקטנות והמיותרות, הגדולות והמוצדקות וגם הגדולות והבלתי מובנות. כשהייתי בן 11 אחותי הגדולה ירדה מהארץ, אף שמעולם לא שמעתי איש במשפחתי משתמש במונח הזה. אחותי עברה לגור בארץ רחוקה ומוזרה דוברת ספרדית, בין פנמה לניקרגואה, ולראשונה ראיתי אז את הוריי בוכים. כלומר, אני משוכנע שראיתי אותם בוכים לפני כן, אך לא באמת הבחנתי בכך. וכשראיתי את הוריי בוכים בראשונה, בכיתי גם אני.

מאז אותו נובמבר ב-1994, הפכה הפרידה למרכיב חיוני ברקמת החיים המשפחתית שלנו. אחת לשנה לפחות, ידענו כולם שצריכים להיפגש, ואז להיפרד. באותן שנים, שמרנו על קשר משונה באמצעות פקסים ארוכים ומתנות פעוטות. אחותי היתה שולחת לי קלטות של מנגינות חלילים דרום אמריקאיות, ואני הייתי כותב לה סיפור קצר ושולח. היא היתה משגרת אליי בובות של תוכים צבעוניים, ואני הייתי מתרוצץ כדי לאסוף מספיק חוויות עד המכתב הבא. אם ×”×™×” דבר ששנאתי היו אלה הפרידות הארוכות לאחר כל ביקור שלה או שלי – בשדה התעופה, ברחוב הלוהט מתחת לבית הוריי, בכביש עטוף הדשא שלצד ביתה האקזוטי. לא ידעתי כיצד לבלוע את הנפנוף האחרון, את תחושת הפספוס, את הידיעה שרגע לאחר סגירת הדלת – לא יודעים יותר איך המציאות נראית באמת. לא סוף העולם, אני יודע, אבל הייתי ילד או נער. אין ×–×” משנה. בראשי החמצתי עולם ומלואו.

הלילה ×”×–×” הוא אחד מאותם לילות. בעוד כמה שעות שוב נאמר להתראות אחותי ואני, ונמשיך להתבגר במרחק 12 אלף קילומטרים האחד מהשנייה. למראה ערימת המזוודות אני כבר רגיל – הוא אינו נוגס בי כבעבר, אך פולחן הפרידה עודנו פה. הפולחן ×”×–×” מחייב אותי להתרכז במשמעויות הרגילות של הדממה שאחרי, והוא זקוק לקולות ולצלילים. כבר חשבתי שאין לי צלילים מתאימים לפולחן הנוכחי, ואז הופתעתי: האלבום החדש של Wild Nothing התרסק לפניי.

הכלום הפראי ×”×–×”, הרכב הדרים-פופ הפנטסטי של ×’'ק טאטום מווירג'×™× ×™×”, כבר סיפק לי את המנוני התלישות והפרידה מחיי הירושלמיים ב-2010. האלבום הקודם שלו, Gemini, פתח וסגר לי ערבי ייאוש של התעסקות באריזה, בחלומות על אריזה, בביטולי תוכניות אריזה, באריזה של ארגזי כאב וגעגוע. הוא הפך לאלבום משמעותי כל כך בראייה ארוכת הטווח שלי, עד ×›×™ באמת שלא נזקקתי ליותר ממנו בכל הקשור ל-Wild Nothing. זו גם הסיבה שבגללה ניגשתי אל הפתעת הערב הנוכחי, אלבומו השני – Nocturne – ללא כל ציפייה מיוחדת. אלא שאז.

אלא שאז התברר לי שאני מוכן לתקופת השינויים והפרידות – הכפויות והיזומות על ידי – ×›×™ יש לי מלווה. הרכות ההיא של 2009-2010 עדיין פה, אך צורפו אליה תעתועי שמחה קטנים, מלודיות בניחוחות שבדיים ממשיים והפקה מלכותית יותר. הילד טאטום נעשה לעלם חמודות, והצליח לייצר אלבום שטכנית – לפחות כך נדמה בינתיים – מתעלה על קודמו. אמנם אינני יכול עדיין לדעת איך ארגיש בחברתו בגשם האמיתי הראשון של נובמבר, אבל אני יודע מה הוא עושה לי כעת כשרוח המזגן המלאכותית מלטפת לי את הפוני. אני מוכן לפרידה נוספת.

Wild Nothing :: Nocturne

Wild Nothing :: Midnight Song

Wild Nothing :: This Chain Won't Break

Wild Nothing :: Only Heather

Wild Nothing :: Shadow

האלבום המלא והמעולה, כנראה

סיבוב ועוד סיבוב עשיתי בדרך אל המקום שאמור לשמש לי כבית על ההר. ובתוך הבית התגלגלתי בין פינה לפינה, בין מרפסת שקטה אחת לאחרת, החסומה באורנים גדולים ובברושים צרים, אלה שפעם אכלסו את העולם המנודה שבו הסתובבה אלזה לסקר-שילר. וכשהיא נעה לה אז בין עזה לברלין, ילדים קלי דעת, כאלה שעוד לא הכירו את תל אביב, סקלו אותה באבנים קטנות שנקטפו מדרך החצץ שחצתה את השכונה בלבה.
אתמול על אדן החלון נחו שתי קערות גדולות נטולות אבנים, עמוסות בשארי מזון ובזבובים קטנים, שיום אחד אמורים איכשהו להזין קרקע כלשהי, אדנית אולי, גדושה בעשבי תבלין. איש שאני מכיר לא יטעם מהצמחים האלה, אך כל אחד ×”×™×” מוכן להתבונן. ולשתוק. ×›×™ לעתים, אין סיבה לנהוג אחרת מלשתוק. סתם לשבת, לא להיזכר בדבר – ×›×™ אין דבר שיש בו צורך כאמור – ורק לתכנן יום חדש בעולם ישן שפעם ×”×™×” כל שידעתי. "אני, רוח מדבריות שורפת, הצטננתי ולבשתי דמות", קראתי לה לפתע, אך גם היא – העיר עצמה, שתקה.

לנוכח שתיקתה הזכרתי לה איך פעם הלכנו יחד לבר קטן ולבן במרכזה כדי להאזין ל-OM שהגיעו ארצה. במשך כשעתיים הם ניגנו אז כמה שירים בלופ אינסופי, שאיפשר לנו לצאת ולבוא שוב ושוב באין מפריע בשערי החדר. "מעולם לא נתקלתי במוזיקאים שנותנים כבוד משונה כל כך לבס", אמרתי אז, ונדמה כי בשלוש-ארבע השנים שחלפו, דבר לא באמת השתנה. עוד רגע יוצא ל-OM, הרכב ה-Stoner Metal מסן פרנסיסקו, אלבום חדש, חמישי במספר, מופלא ממש, ששמו Advaitic Songs. כבר שבועות ספורים שאני מתעקש לעלות אל המיטה ביחד עמו, ממש כפי שנהגנו פעם בעולם הישן. כמו פעם, יש בו נעימות בס ארוכות, כבדות, שזוכות לענן אוברדרייב כשמתחשק, תיפוף כבד, עייף, ושירה קרועה. אלא שהפעם כלי מיתר מכים בצד ביחד עם כל מיני צלילים אוריינטליים. כל אלה גם יחד לא ממש עוזרים לי לגנוז את חלומותיי לעוף מפה, לטפס על עצים, לחבקם ולקפוץ.

OM :: Sinai

OM :: State of Non-Return

האלבום המלא והמעולה

אני אוהב להתעורר בחיפה. תמיד מרגיש פה בקיץ כאילו קונפטי שלם של לחות ושמש שולט ברחובות והוא מלא בצבעים ובאורות. כלומר, זה לעולם לא מרגיש כך, אני רק מנסה לשרוד את העיר הזו בעזרת הדמיונות האלה. כדי להתמודד עם תופת החום פה, כבר כמה ימים שאני יודע בדיוק מה אעשה בעיר שבה גדלתי, בחדר הישן הזה שאינו שייך עוד לאיש. מאז יום שני בבוקר לפחות הייתי משוכנע שארקוד פה באמצע החלל הקטן לצלילי אלבום אחד שכובש אותי בהפתעה בעוצמות שאותן נדרש אדם שכמותי להגדיר רק במילה פשוטה כמו: כוח. ולא טעיתי. האמת, לא חשבתי שאזכה שוב בצורה שלווה שכזו לנופש מוזיקלי אקזוטי סטייל 2010, אבל The Palace Garden של Beat Connection פשוט ניצח.

בפעם הראשונה שהתראינו, Beat Connection ואני, ירד עליי ים של גשם (×”× ×”, תראו) אירופאי, והם הצליחו להמציא את אחד מלהיטי הצ'ילווייב החשובים ביותר כנראה (אם יש משהו חשוב באמת בז'אנר ×”×–×”) – In the Water. הפעם הם נחתו באמצע מבול של מחשבות אחרות, וכל החיבוק הלא מיידי בינינו החל להתרומם לגבהים מיוחדים יותר. דהיינו, לא ציפיתי.

האלבום החדש של הצמד מסיאטל, ×’'ורדן קופלוויץ וריד יונגר, אינו מהפכני, אינו חדשני, ואפילו אינו יוצא מגדר הרגיל. הוא פשוט כולל כמה להיטי אש ומים שעם הרמקולים הנכונים יכולים לשנות את פניהן של ערי שדה שלמות בעולם. ניקח, למשל, את באקו. אני מוכן להישבע שאם היו משמיעים שם את Further Out שלהלן – לא כל שכן את Saola – ברמקולים אדירי מימדים, התוצאה היתה אחת: כל גברי העיר האזרים היו מתחבקים ×–×” עם ×–×”, מגלחים שפמיהם ומפיצים אושר לכל עבר. ובכן, בינתיים, אני פשוט רוקד עם עצמי, בלב לבה של עיר אחרת, נטולת גברים משופמים. שיהיה.

Beat Connection :: Further Out
Beat Connection :: Saola
Beat Connection :: Palace Garden, 4am
האלבום המלא והיפה הזה

בכל פעם שהעולם סביבי מתחיל להאיץ את מהירותו, אני נוטה לבלום את עצמי, לעצור, לעמוד במקום, לבהות בשיירה המתרוצצת ולפנות לדרך אחרת. כבר שנים אחדות שאני מסתובב עם המשפט ×”×–×” בראש, שבצורתו השלמה הומצא לו בעת נסיעה ארוכה מקופנהגן להמבורג בחורף של 2011. באותה נסיעה הייתי בדרך מן הנקודה הצפונית והקרה ביותר שהייתי יכול לצייר בתוך החיים, נפרדתי מחברי ומחברתו בדנמרק, ושבתי אל ביתי הריק בגרמניה של מרקל כדי להמשיך ולארוז ספרים שמנים לתוך ארגזים צהובים של DHL. מאז רק הדרמתי והדרמתי בהתרסה, נגד חלומותיי, נגד עצמי, נגד כל מה שציפיתי מעצמי. במובנים מסוימים פשוט עצרתי כדי לבהות בשמש עם (ובמשך יותר מדי שעות ביום) או בלי אזניות. משהו מכל ×–×” נשבר השבוע ככל הנראה, וכמו שזה מרגיש – או כמו שזה נראה – אולי אתן לעולם להמשיך להתרוצץ ואלך למקום אחר שוב.

זו תחושה מופלאה, זו בריאה. אפילו לא עצם המעשה, כמו עצם המחשבה על כך. זו בריאה הנעשית במודעות גמורה, תוך בחירת התפאורה, הוספת צבעיו של החשש והחדרת השירים הנכונים לכל ×–×”. ובשבוע האחרון, לצד האלבום המופלא של DIIV שלו לא ממש הפסקתי להאזין ברוב שעות היום הפנויות – הפעלתי פעם אחר פעם את ×”-EP החדש של Spell Hound, בחור ובחורה צעירים מקנזס סיטי שאליהם נחשפתי בהמלצתה של RIVKA, זמרת מוצלחת שעליה כתבתי פעם וביקרה בישראל לא מזמן.

השניים האלה, שנראים ילדותיים מדי מכדי שאאמין להם, הצליחו לגעת בי במכה אחת – לקרוע את ×¢×™× ×™ מהספר שהונח לי על הברכיים ולחלום, שוב. ×›×™ ×–×” הזמן לשוב. אין לי הסבר הגיוני לחיבור שלי אליהם באזניות, על האוטובוס הריק באמצע היום. אולי זו הדינמיות החביבה שמאכלסת את השירים שלהם – ערבוביה של צ'ילווייב, Grimes, קריסטל קאסלס ובית מכשפות. בעקבותיהם, כמו ילד, ציירתי כל השבוע משולשים שווי צלעות על היד בעט, ולו רק כדי להכתים את כל השולחנות הלבנים בעבודה. ×–×” עוד לא ירד לי לגמרי מן היד.

Spell Hound :: Circling
Spell Hound :: Tooth and Nail
Spell Hound : I Challenge You
ה-EP המלא ונאה

DIIV :: Druun

"×›×™×£ לך שאתה יכול להיות גרופי גם בגיל 29", אמר לי לפני כמה שבועות אוהד בסלון ביתו, בעוד אנו ממתינים לאוכל סיני כדי לצפות ביחד בטרילוגיית Pusher של ניקולס וינדינג רפן. בתחילה, למשמע האמירה הזו חשתי נבוך. חשתי כזקן שאינו מעוניין להישיר את מבטו אל שיערותיו האפורות – וגרוע מכך, כמי שכל מהותו עלולה להיגנז בכל רגע. אלא שאוהד הרגיע אותי ופשוט אמר שזה דבר טוב. במידה מסוימת, ככל הנראה, כל אחד ×”×™×” רוצה להיות נחוש כל כך לאהוב יוצרים כלשהם, כפי שנהגנו להעריץ יוצרים אחרים כשעוד היינו תמימים ונעריים יותר.

DIIV :: Doused

וכן, בחודשים האחרונים שרפתי מחשבות על גבי מחשבות, כאלו של בוקר על אדן החלון וכאלו של לילה במיטה המוגבהת, בניסיון להבין כיצד אני אמור להתמודד עם ההתרגשות הלא מפוענחת שלי מ-DIIV. ההרכב הברוקליני הצעיר, המהווה את פרויקט הצד של גיטריסט Beach Fossils זכארי קול סמית', הגדיר לי מחדש את מקומי הכרונולוגי. ×–×” קרה כאשר מצאתי את עצמי בודק בכל יום לפחות פעמיים האם אלבום הבכורה שלהם Oshin כבר דלף למקום כלשהו. ×–×” בא לידי ביטוי בכך ששכנתי בעבודה מצאה עצמה מזמזמת את אחד משירי ההרכב – מבלי שכלל האזינה לו מעולם, אלא רק לזמזומיי אותו. ×–×” התבטא גם בעובדה שבכל הזדמנות קטנה שהיתה לי להלל את הסינגלים המוקדמים של הלהקה, טרחתי לעשות זאת, תוך הסברים מעמיקים לכאורה על חשיבותם.

DIIV :: Past Lives

ומה חשיבותה של DIIV בעצם? לפני שלושה שבועות, בדרכנו אל חוף נווה ים, ניסינו רינגל ואני לנסח זאת במילים כלשהן. "זו הישיריות, המיידיות של ההקלטה וההפקה", אמרנו. "זה השילוב הראשון בכל הזמנים בין קורט קוביין לבין My Bloody Valentine", זרקנו אז, ואני אוסיף: קול סמית', שאכן הוגדר בכמה מקומות כקורט קוביין של העולם התת-ימי, השיב אל העולם את הרוקנ'רול בגרסה חדשה. אין פה שוב רטרו או צלילים שכבר שמענו בעבר. לראשונה זה שנים ארוכות, יש פה פיצוץ בין-ז'אנרי שבולס בנחת שני עולמות מוזיקליים לא קשורים זה לזה בעליל: גראנג' ושוגייז. ולא, זה לא סתם עניין סמי-אקדמי של מוזיקה להמונים.

DIIV :: Follow

Oshin המעולה של DIIV הוא אולי האלבום הראשון בעידן ×”-DIY המוזיקלי שבו אנו מסתובבים כבר כמה שנים שאינו נוסטלגי בשום מובן שהוא. כל כולו עבר, השפעות של KrautRock גרמני נמצאות שם בפינות רבות, תחושת הריחוף או הגלישה באמת מקורה בבריטניה של תחילת שנות התשעים, והשירה (והשיער) אכן מזכירה את סיאטל – אבל כל ×–×” רק מהווה השראה, לא יותר. ×›×™ DIIV לא רוצים לגרום לך לשלוף מהמדף אצל ההורים אלבום תמונות ישן מהילדות ולנבור בו, הם רוצים שתעמוד מול המראה, תסתכל על עצמך ותחשוב מה אינך או הנך עושה נכון. די דומה למה שה-Strokes הצליחו לעשות באלבום הבכורה שלהם לפני יותר מעשור.

DIIV :: How Long Have you Known

מי שהטיב להסביר את המצב החדש הזה הוא דניאל ג'יימס שלאט, הטכנאי שהיה אחראי על הקלטת האלבום. לדבריו, כפי שאמר בראיון לא מזמן, Oshin הוא אלבום ה-Mid-Fi הראשון: "כזה שבו השתמשו בציוד ובתוכנות מתקדמים ביותר, אבל דחפו את הכל לאזור נטול כל ברק של קידמה". וזהו כנראה הקסם הגדול של הלהקה הזו. Oshin שלה הוא אלבום אצטדיונים צנוע, כזה שנועד להתגלגל לוומבלי, אבל חבריו לעולם לא ירחיקו לכת יותר מאשר אולם ובו מקום לאלף איש. אז מדוע הם היו צריכים את זה? כי הם היו יכולים, וכי הם מוכשרים מספיק. כי לא היתה להם ברירה אלא להתפוצץ כך ולבלום את עצמם בו זמנית.

DIIV :: Sometime

את האזנת הבכורה לאלבום ×”×–×”, החביב עליי עד ×›×” בין כל אלבומי 2012, עשיתי בחברת שניים מהאנשים האהובים עליי בעולם, בדירה קטנה בקופנהגן, בזמן שקיעה בסביבות חצות. ישבתי בפינה עם שני גבעולי כרישה בידיים, רקדתי, עם רגליי באוויר, שמחתי שמחה גדולה. התקשיתי שלא להרגיש כמו ילד – וכנראה שרק לאור ההנאה שבשחזור הילדות הזו, שווה ×”×™×” לי להכיר את DIIV.

האלבום המלא והמעולה

על קירות הבית שבו אני מתגורר תלויות יותר ממאה גלויות. את רובן קניתי בחנות אחת בירושלים שאליה אני חוזר בכל ביקור בבירה, אך האחרות בכל זאת נקנו במקומות אטרקטיביים יותר כמו קופנהגן, המבורג, ניו יורק, תל אביב, חיפה, רייקיאוויק, הלסינקי, ונציה, בולוניה, פריז וסן חוסה. אני אוהב את עולם הגלויות שלי, משום שהוא אינו באמת שלי. כל כולו מורכב מרעיונות של אחרים, שחלקם רק קנו, שמרו, ונכדיהם מסרו – וחלקם קנו, כתבו, שלחו, ונתנו לאחרים למסור זאת לנכדיהם שמסרו זאת לאחרים. יש פה גלויות ברכה, גלויות החלמה מהירה, גלויות עם תמונות של גברים יהודים מפחידים מראשית המאה ×”-20 וגלויות של גברים יהודים מפחידים מראשית המאה ×”-18. לאור העובדה שעל פי מדדים בינלאומיים אנכרוניסטיים כלשהם גם אני גבר יהודי מפחיד מעידן כלשהו, אסתפק ואומר – שנוח לי בחברתם של שלל הפרצופים המביטים עליי מכל עבר. בכל לילה, לפחות בלילה, גם אני יהודי.

וכיהודי מתבגר אני נוטה לנדודים. הבוקר, למשל, בטרם התיישב לידי באוטובוס אחד מכתבי העיתון שבו אני עובד, הספקתי לבקר בפיוטריקוב, בברלין ובבגדד. בכל אחת מהערים האלה גדל מישהו שהוליד מישהו שהפך לאחד מהוריי. ובכל זאת, לי אין כל קשר למקומות האלה, לבד מגלויה בגדדית אחת ושפה גרמנית שחדרה לפי. או משהו כזה. העניין הוא אחר.
העניין הוא שכל היופי בסיפור הגלויות נוגע להיותן התפאורה המושלמת לכל מה שקורה כאן בסלון הזה, ובמיוחד לרגעים האלה שבהם אני מתייחד עם כוסית משקה עתיק (שונה מזה ששתה סבי הפולני, וייתכן שדומה לזה שלגם סבי העיראקי). ברגע אחד של מיני-שכרות נופלות עליי הגלויות כולן בעוד אני רוקד על הספה, כי כך הכי בריא.

והלילה, כמו הבוקר, וכמו בבוקר האתמול ושלשום – אני רוקד עם אחת הלהקות האהובות עליי מחיי הירושלמיים – Disappears. חבורת בחורי שיקגו הזו חוצבת בסלעים שכולם גאראג' טינופת מקומבן בשוגייז ×’×™×™×–×™ ובפנטזיות של ילדי רוק-חללי כרובי בלתי נסבל. כל דבר, אבל באמת כל דבר, שהם עשו עד היום – רומם את נפשי בזמן מקלחות בדירות עם קירות מתקלפים. הפעם, באלבום הנוכחי שלהם – Pre Language – אני בכלל שבוי. אמש נרדמתי איתו, הבוקר התעוררתי עמו, ואת מרבית נסיעות האוטובוס האחרונות עשיתי עמו. עד שהגיע אותו כתב, ושלף אותי מהנדודים בפיוטריקוב המלכה.

Disappears :: Joa
Disappears :: Replicate
Disappears :: Brother Joliene
האלבום המלא והמעולה

תל אביב, ירושלים, תל אביב, רמלה, תל אביב, חיפה, תל אביב. ×”×›×™ ×›×™×£ לקרוע את הארץ בתוך יומיים, רוב הזמן בתחבורה ציבורית, חלקו הניכר של רוב הזמן ×”×–×” במוניות שירות, תמיד בשמש. סוף השבוע ×”×–×” אמור להוות הגשמה קטנה של חלום השבוע שעבר – ×–×” שבו ראיתי את עצמי יושב עם חבריי במכונית נטולת ×’×’ במרחבי אמריקה. אז מה אם במקום ארצות הברית עליי לבהות במשטחים המצהיבים של אזור התעשייה איילון בלוד, באצטדיון החמד של נתניה ובציפורניי המשחירות בשקט מלכלוכי המוניות. ואינני מתלונן, אני רק מרקד עם שירי הלכת הקייציים הרבים שהחלו מזדחלים מכל עבר.

בשבוע שעבר, בדרך המקרה, התגלגלתי אל להקה קטנה בשם Summerays, המגיעה מקליבלנד – מקום שסביר ×›×™ לא הייתי מבקר בו גם אם הייתי עורך קרוסקאנטרי אמריקאי ארוך. כל הסיפור של הצמד ×”×–×”, או שאולי הם יותר, הוא לקחת את כל הדברים המוכרים מכל גלי פופ-הגולשים של השנים האחרונות, אך לזרוק לתוכם מוטיבים אסייתיים קטנים. על פניו כל ×–×” נשמע ילדותי, ברור, אבל התוצאה מעודנת כל כך – על אף ראשוניותה. מכל הדברים הטובים שנפלו לתוך מחשבי בשבועיים האחרונים, אין לי ברירה אלא להשקיע את הדקות האלה דווקא ב-EP הראשון שלהם, Daydream, סתם כדי לסייע ללהקה קטנה, מרוחקת, שלא זוכה לחשיפה. כעת אצא להתגלגל בכבישים שוב.

Summerays :: Spacious
Summerays ::Toyohashi
ה-EP המלא להאזנה ולקנייה. אפילו אני קניתי!