באחרונה זה פתאום היכה בי. נזכרתי שאת מרבית חיי העברתי לצדו של מגדלור, כנראה היחיד בישראל, ועוד אחד כזה שפעל. נולדתי וגדלתי בכרמל הצרפתי שבחיפה, וכמה דקות הליכה מן החדר בעל תקרת העץ שלי הזדקר לו מגדל האור של סטלה מאריס. בלילות הוא היה מאיר את העולם, שולח קרניים רוטטות בסיבוב מהיר שהיה נקטע לרגע על אחד הבניינים הגבוהים באזור. אבל כל זה איננו. בשלב מסוים יצאו דרי המגדל למאבק במגדלור, שכן הוא האיר את חדריהם בשעות לא נוחות. לאחר כמה חודשי מאבק, הלהט, האור, אזל. המגדלור לא נכבה, כיבו אותו.

משהו במגדלורים תמיד ריגש אותי, הימם אותי והעמיד אותי במקום. פעם אפילו עמדתי עם חבריי מול מגדלור איסלנדי, ניסינו לגעת בו – אך גאות הים הצפוני הפתאומית הפרידה בינינו, לנצח. אבל המגדלור הוא רק תחושה קטנה ומחופשת, סימבוליזם פעוט של חיים שלמים – ולעתים של אלבום אחד. לא אצליח להסביר זאת כעת, היות וכולי תשישות מימים ללא שינה מרובה, אך אלבום הבכורה של RIVKA הוא המגדלור האחרון של חיי החדשים. כה בטוח ודומם, עד כמה שמוזיקה יכולה להוות דממה.

רבקה הם צמד צעיר מפיטסבורג, שמשחק על הגבול העגמומי הנע בין Witch House לדרים פופ. לעתים מכנים זאת בסתמיות Drone, אבל לא אפול לשם. לא מזמן העלו השניים האלה את אלבום הבכורה שלהם, הנושא את שם הלהקה, לבנדקמפ, ובדרך כלשהי התגלגלתי אליו. אל רסיסי הבדידות המדומה שלו, אל האלמוניות. לאחר האזנה מרגשת אחת, רכשתי אותו בגאווה גדולה – ומאז אני מנסה להאיר עליו משמעויות אחרות. בסופו של דבר, הוא הרוגע הסתווי שלעולם אינו אץ לקראתי.

RIVKA :: Kid Animal
RIVKA :: Birdly Love
RIVKA :: Final Hour
האלבום המלא והמעולה, להאזנה