על קירות הבית שבו אני מתגורר תלויות יותר ממאה גלויות. את רובן קניתי בחנות אחת בירושלים שאליה אני חוזר בכל ביקור בבירה, אך האחרות בכל זאת נקנו במקומות אטרקטיביים יותר כמו קופנהגן, המבורג, ניו יורק, תל אביב, חיפה, רייקיאוויק, הלסינקי, ונציה, בולוניה, פריז וסן חוסה. אני אוהב את עולם הגלויות שלי, משום שהוא אינו באמת שלי. כל כולו מורכב מרעיונות של אחרים, שחלקם רק קנו, שמרו, ונכדיהם מסרו – וחלקם קנו, כתבו, שלחו, ונתנו לאחרים למסור זאת לנכדיהם שמסרו זאת לאחרים. יש פה גלויות ברכה, גלויות החלמה מהירה, גלויות עם תמונות של גברים יהודים מפחידים מראשית המאה ×”-20 וגלויות של גברים יהודים מפחידים מראשית המאה ×”-18. לאור העובדה שעל פי מדדים בינלאומיים אנכרוניסטיים כלשהם גם אני גבר יהודי מפחיד מעידן כלשהו, אסתפק ואומר – שנוח לי בחברתם של שלל הפרצופים המביטים עליי מכל עבר. בכל לילה, לפחות בלילה, גם אני יהודי.

וכיהודי מתבגר אני נוטה לנדודים. הבוקר, למשל, בטרם התיישב לידי באוטובוס אחד מכתבי העיתון שבו אני עובד, הספקתי לבקר בפיוטריקוב, בברלין ובבגדד. בכל אחת מהערים האלה גדל מישהו שהוליד מישהו שהפך לאחד מהוריי. ובכל זאת, לי אין כל קשר למקומות האלה, לבד מגלויה בגדדית אחת ושפה גרמנית שחדרה לפי. או משהו כזה. העניין הוא אחר.
העניין הוא שכל היופי בסיפור הגלויות נוגע להיותן התפאורה המושלמת לכל מה שקורה כאן בסלון הזה, ובמיוחד לרגעים האלה שבהם אני מתייחד עם כוסית משקה עתיק (שונה מזה ששתה סבי הפולני, וייתכן שדומה לזה שלגם סבי העיראקי). ברגע אחד של מיני-שכרות נופלות עליי הגלויות כולן בעוד אני רוקד על הספה, כי כך הכי בריא.

והלילה, כמו הבוקר, וכמו בבוקר האתמול ושלשום – אני רוקד עם אחת הלהקות האהובות עליי מחיי הירושלמיים – Disappears. חבורת בחורי שיקגו הזו חוצבת בסלעים שכולם גאראג' טינופת מקומבן בשוגייז ×’×™×™×–×™ ובפנטזיות של ילדי רוק-חללי כרובי בלתי נסבל. כל דבר, אבל באמת כל דבר, שהם עשו עד היום – רומם את נפשי בזמן מקלחות בדירות עם קירות מתקלפים. הפעם, באלבום הנוכחי שלהם – Pre Language – אני בכלל שבוי. אמש נרדמתי איתו, הבוקר התעוררתי עמו, ואת מרבית נסיעות האוטובוס האחרונות עשיתי עמו. עד שהגיע אותו כתב, ושלף אותי מהנדודים בפיוטריקוב המלכה.

 Disappears :: Joa
 Disappears :: Replicate
 Disappears :: Brother Joliene
האלבום המלא והמעולה