ארכיון הנושא 'שירים של אנגלים'
כמו תפוחי כסף

כשהיא שאלה אותי מה ארצה להיות כשאהיה גדול, סיפקתי לה תשובה ארוכה בת לפחות 750 מילה. במונחים הפרוזאיים ביותר של עולמי, הייתי יכול למלא בתשובה ההיא עמוד נטול פרסומות בעיתון, אבל עם תמונת שלושה טור ושני טיזרים לפחות. כשהיא החמיאה לי על התשובה המנומקת, סיפקתי לה בתגובה שלל משפטים שבורים על ילדות, נעורים, בגרות, זקנה, משבר מעמד הביניים, חיפה, תל אביב, ירושלים, המבורג וקופנהגן. בקיצור, נחנקתי ליד שולחנה התשוש. כשהיא חייכה ואמרה שנדמה לה שעליה להסביר לי כמה דברים בסיסיים, סיפקתי לה חיוך קל ושתיקה ארוכה שנחתכה רק על ידי הנהונים רכים ותנועות ידיים מגושמות שאינן אופייניות לי. היא מצדה המשיכה בשירת הנימוקים וההנחות היסודיות. כשהיא שאלה אותי אם אני שומע את חריקות המזגן, העדפתי פשוט לומר לה שלא. בסופו של בוקר, בשיאו של קיץ, בתחילתם של חיים, לא מכבים מזגנים. במיוחד לא משום שהם חורקים. כששוב היא שאלה אותי מה ארצה להיות כשאהיה גדול, חרקתי שיניים, נשכתי שפתיים ואמרתי לה שכבר הייתי גדול, ושכבר הייתי מה שרציתי להיות, ולכן אין כאן כל שאלה של ממש.

חשבתי לומר לה גם שאני עדיין מסוגל להתאהב ברגע – להזות שדות שבהם קוטפים ביחד גם פרחים מוגנים – לכתוב שירים קטנים על דעיכות נטולות מזור – לרקוח תמיסות פטל מתוקות שאותן מושחים על ידיים ועל שפתיים – להרכיב מושבים לאופניים ולרכוב בשדרות אירופיות בקור בלתי נתפס – לקנות וילונות בצוותא ולא לתלות אותם לעולם – לשיר לבד – להתרגש מאלבום מצוין בעודי אוסף פירורי לחמניות מהשטיח – לישון. אבל לא אמרתי דבר נוסף. היססתי. שתיקה נולדה. שתיקה של עירום לא סביר שאינו אמור ליצוק כל תוכן ליחסים בינינו. אז התלבשתי ונתתי לה לשמוע את צלילי הלילה הנכונים.

מבלי להתאמץ יותר מדי היא הבינה על מה אני מדבר. פשוט שנינו הגענו מאותו הבית, לא רחוק משוחות הכרובים המשקיפות על גבעות ערמוני הבר שכבר תופחים בשלב הזה של השנה. ביחד האזנו לאלבום החדש של BEAK, ההרכב המחוכם של ג'ף באראו מ-Portishead, דילגנו שנינו בין חורים קטנים שצצו בסלון, וניתרנו ממוקש ימי אחד לאחר עד שהגענו אל המטבח התל אביבי הקטן. ושם, על השיש, ליד הכיור, נפרדנו בפשטות. כי יש רגעים שבהם עדיף להיות לבד. כבר שבוע שאני יושב לבד ומאזין להמנוני הבס האלה בגפי, נזכר בכל מה שרציתי להיות פעם, במה שהייתי פעם, ונמוג אל הרים פחות ירוקים מאלו שבהם גדלתי. שם, כנראה, משהו בכל זאת מסתתר.

BEAK :: Yatton
BEAK :: Spinning Top
BEAK :: Deserters
האלבום המלא והמעולה

להרוג משהו

מתחתיי נחה לה עיר גדולה שזמינה לגחמותיי לנצח. בצפון יושב לו המקום שאותו נטשתי מזמן ולבי מיילל לכבודו מפעם לפעם. במזרח יושב המקום שאליו אני נושא את עיניי לאחר חורבן השקיעה. בדרום לא קורה שום דבר כי בדרום מעולם לא היה ירוק מספיק. ובמערב מת העולם. אותו עולם שמספק לי רגעי חלום ארוכים ונהירים מספיק, כדי שלעולם לא אשתעמם. כי כשמשעמם לי, אני נאלץ להתחיל להגשים חלומות. אני קונה כרטיסי טיסה, אני קונה כרטיסים להופעות, אני קונה ספרים כצידה לדרך, כל דרך שהיא, ואני קונה חירות בכסף. הבעיה היא שהמסע אל הגשמת החלומות הפשוטים האלה כוללת זעם מסוים על כל דבר שזז. וכשאני זועם, כפי שסיפרתי הלילה לרעותה, אני בועט במגדלים שאותם אני בונה. רק כדי לבחון אם הם מצליחים להיוותר על כנם.

ברוב המקרים הכל נשאר כשהיה, אל דאגה. ובכל זאת, יש דבר מה מענג בתחושת הרפיון, בחוסר הביטחון או הוודאות, ברוח הינקות מעוררת החמלה העצמית. הזעם הוא נלוז בסופו של יום ובמיוחד בסופו של לילה. עם זאת, הזעם אינו מגונה, שכן לרוב הוא מעודד אותי לגעת בגיטרות אחרות, חסרות כל טוהר וגדושות יומרה של ניפוץ זגוגיות בידיים חשופות שלא ייפגעו לעולם. זהו הרגע שבו הכי טוב לעוף על דברים כמו KEEL HER.

מדוע? מהסיבה הפשוטה ש-KEEL HER הבריטית נולדה כדי לפזר לי נסורת על השטיח ולגרום לי לאנחות נחת. יש לה ים של שירים עמומים, שבורים, קרים אך לוהטים כבירה חצי קפואה של אחרי יום עבודה גדוש מסים וטבלאות. איכשהו, בימים שבהם אני מותיר את המוזיקה בבית פועלת כדי שצליל כלשהו יחכה לי בשובי לדירה, באורח פלא ממש, KEEL HER ממתינה לי עם פזמוניה הגוססים. ואז אני מתיישב על הספה בת 40 השנה שלי. רק מתיישב.

KEEL HER :: Riot Grrrl
KEEL HER :: Agitated
KEEL HER :: Luv Fuzz
אוסף הדמואים החביב עליי שלה, להורדה

לנֶצַח

רוב חבריי הטובים ביותר פרחו אל תוך ×—×™×™ בשנתיים הראשונות של חטיבת הביניים. עוד בטרם התחלנו לגדל שיער ראש מגוחך, ולפני שהתחלף לכמה מאיתנו הקול – הפופ היחידי שהיינו מסוגלים לשאת ×”×™×” ×›×–×” הצמוד לתחילית "בריט". באותם ימים התנהלנו כאחוות מוזיקה קטנה, שברטרוספקטיבה אפשר לתארה כדבר החמוד ביותר שקרה אז בחיפה.

אחרי שעות הלימודים היינו מתחרים, במיוחד דנושה ואני, על רכישת בוטלגים של Oasis של הלייבל האיטלקי KTS. פשוט, אם הייתי מפספס את האוטובוס למרכז הכרמל, שם הייתה ממוקמת חנות ×”×’'אנק הנשכחת, דנושה הייתה מקדימה אותי וגונבת את Step Into 1996 או את Black on White – שניים מהבוטלגים החשובים של הלהקה ההיא. דנושה, אגב, הצליחה להניח את ידה לפניי על כמה בוטלגים חשובים יותר, אך שמם פרח מזכרוני. כנראה שבצדק.

באותם ימים, שבהם למדנו רובנו באותה הכיתה (לבד מעמר ורעותה שבכלל טיילו בבית ספר אחר), היינו חורטים על שולחנות שמות של להקות ומנהלים ויכוחים הזויים מעט על הקשר שבין Stone Roses ל-Cast, מבלי להבין עד כמה משובשת מחשבתנו. עוד לא למדנו לאהוב את עצמנו, היינו נאיביים, אך סלדנו מכל היתר: אלה אשר חיבבו יותר מדי את רוברט מיילס, מוזיקה מזרחית של קרית שפרינצק או מטאל רך לסוגיו השונים. עם זאת, יותר מכל הרחקנו את עצמנו מכל לובש חולצת פלנל שסבור ×”×™×” שהגראנג' – על כל להקותיו הצרודות – הוא הוא היכל תהילה בפני עצמו. אנחנו העדפנו להתכסות בערפילי איים צפוניים. כנראה שכבר אז היינו רומנטיקנים נטולי מודעות.

אחת החוויות המתוקות של אותם ימים – ממש כך – הייתה חנוכתו של שיר חדש בפרהסיה. ×–×” לא חייב ×”×™×” להיות שיר שבדיוק הודלף לעולם, ×›×™ אז דברים מעין אלה לא קרו בצורה הזו, אלא פשוט שיר שאותו איש מאתנו לא הכיר קודם לכן, ועל כן חייב ×”×™×” לחלוק אותו עם האחרים.

מנגנים בבית של אוהד, ילדים

כך למשל, ביום חם בכיתה ×—', ממש בתחילת 1996, ישבנו על ספסלי הבטון בחצר הפנימית של בית הספר עם שני דיסקמנים וערימה של סינגלים של אואסיס, שכמה מאתנו רכשו. העברנו את האוזניות בינינו, וסקרנו את המשמעויות החדשות שקיבלנו לחיים: שירים שאותם לא היכרנו עד אז של הלהקה האהובה עלינו. עפנו על העולם. אוהד, כן אותו אוהד שחולק עמי את האייפוד רעב, בחר אז את Rockin' Chair כשיר האהוב עליו – אף שהוא כבר ודאי שכח זאת.

ומדוע אני מגולל את כל הכרוניקה הזו? פשוט ×›×™ השבוע נזכרתי שוב שהיא מעולם לא נעלמה מחיי. ביום ראשון האחרון, ישירות אל תוך הצ'ט הקבוצתי שאנו מנהלים באחת מאפליקציות הטלפונים החכמים, אוהד הודיע ×›×™ האלבום החדש של The Maccabees הודלף. כל אחד בשעתו הפנויה הוריד אותו אל מחשבו, ובמשך יומיים – שוב, מעט כמו פעם – ניסינו לשתף ברשמים קטנים מהתחושות החדשות שלנו.

חגגנו בצוותא את אהבתנו למוזיקה, את תחביבנו המשותף הישן והלא נגמר ללהקות המיתרים הבריטיות. ממש כמו דיון נשכח עם רעותה על השיר הטוב ביותר ב-Sisters EP של פאלפ בגיל 16. ממש כמו וויכוחים בלתי סופיים עם אלושה על הדמיון בין השרלטנז לבין Stone Roses בגיל 14. ממש כמו להקליט קאברים אצל אוהד בחדר בעל התקרה הגבוהה בשדרות הנשיא בגיל 15.

למעשה, אם יש סיבה אמתית שבגללה לנצח אוהב את The Maccabees – זו כנראה המחשבה הפשוטה על כך שכל עוד הם קיימים לא אהיה לבד בעולם.

The Maccabees :: Went Away
The Maccabees :: Child
The Maccabees :: Feel to Follow
האלבום המלא והמעולה

שירים של שנה, 2011

רשימה זו היא כמו יומן פתוח של חיי בשנה האחרונה. היא נעה על הציר שבין דצמבר 2010 ובין דצמבר 2011, מהמבורג ועד לתל אביב. כל השירים פה ראויים היו למלכות, בין אם בממלכה גדולה השולטת בנתחי תבל גדולים ובין אם בנסיכות קטנה באלפים. את כולם, בכל מקרה, אקח איתי אל הנצח.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2011 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש ×›×™ כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

ועוד כמה הערות חשובות: ראשית, לצד כל שם שיר מופיע סימן קטן של פליי. לחצו עליו. שנית, לכל שיר מצורף וידיאו מתאים. שימו לב, "רגעי האמת" המצורפים לכל שיר, נוגעים לגרסאות המוקלטות – ולא לקליפים. שלישית, בסופה של הרשימה תמצאו שני לינקים שיאפשרו לכם להוריד את כל אסופת 50 הגדולים הזו.

המשך »

אוקטובר

אוקטובר הוא חודש נהדר. אוקטובר הוא הזמן הטוב ביותר לחלום על רגעים חדשים, שניה לפני שהם מתחילים. בחודש ×”×–×” תמיד יש לפחות לילה אחד קריר באמת, ולעתים הוא כולל גם ימים ארוכים של חופש, סרטים, מחלות קצרות שעוברות עם תה ומעט תרופות, אתרוגים וגשמים מקומיים. באוקטובר נולד הבלוג ×”×–×”, וגם נולד שעון החורף – שחרף מחאותיהם של מרבית בני העולם – הוא השעון הנכון והמשמח יותר. הזמן ×”×–×” בשנה הוא גם ×–×” שבו אני מתחיל לדון עם עצמי בסיכומי השנה שלי, משמע אני חושב בעצבות גדולה על זמן שאבד ועל רגעים שהייתי חוזר אליהם ברינה מסוימת.

בחודש אוקטובר הנוכחי אסע לפריז ואפגוש חברים רבים, שאיתם אצפה בשלל הופעות וביחד נשתה יין. בחודש ×”×–×” אצטרך גם להתמודד עם האלבום היפה ביותר ששמעתי בזמן האחרון. זהו אינו האלבום הטוב ביותר אולי, ×›×™ טוב – הוא תואר מורכב מדי – אבל כן, בעיני, אלבום הבכורה של Still Corners הוא היפה ביותר שהוענק לי בעת הזו.

בזכות כמה סינגלים מוקדמים, ההרכב הבריטי המעומעם ×”×–×” חרש השנה פלייליסטים של חובבי DreamPop, צ'ילווייב ואסתטיקה של אספני בולים ואצבעונים, ואין ×–×” פלא. יש לו סולנית, טסה מאראיי, ששרה בנשיפות מעוכות, באיטיות ובמאמץ גדול להישאר בגובה נמוך מעל גגותיה של עיר אפורה – וזה עובד לה. בזכות ארבעת הידידים שסביבה, היא הופכת לשלכת המחברת בין Beach House ל-Broadcast, ואם זוהי אינה שלכת חלומית, אינני יודע היכן תימצא זו. האלבום ×”×–×”, Creatures of an Hour, עוד ינוגן פה שבועות רבים, גם אם ×–×” יביא לשבירת מצב רוחי.

Still Corners :: Circulars
Still Corners :: Into the Trees
Still Corners :: I Wrote in Blood
Still Corners :: Cuckoo
האלבום המלא והכל-כך מעולה

לאט אבל בטוח

יפים

אני מייחס חשיבות רבה למוסיקה הראשונה שאני מעז להכניס לאוזני בבוקר. רבע שעה אחרי שהשעון המעורר עושה את עבודתו, אני יוצא מהבית. לעתים אני מוצא את עצמי הולך דקות ארוכות, רחובות שלמים, כשהאוזניות באוזניי – דוממות, ואני עדיין מדפדף בין האלבומים הרבים באייפון מבלי להיות מסוגל להחליט איך אני רוצה שהיום ×”×–×” יראה. לבחור קלאסיקה? לבחור את הלהקה שנראית מדהים שאביעד כתב עליהם פוסט אתמול? ללכת על האלבום החדש שעוד לא שמעתי של להקה שאני תולה בה ציפיות לא ריאליות? רמיקס חתונות של שרית חדד?

חברי מכירים אותי בתור אדם שלא מתלבט הרבה בתפריטים במסעדות – תוך דקה אני מוכן להזמין. אבל אוכל ×–×” פחות חשוב. אם אני אשמע בבוקר משהו טוב כל היום ×”×–×” יראה אחרת. ואני בררן.

וכך, באחד הימים השבוע בחרתי בפזיזות את האלבום החדש של Slow Club, שכבר שמעתי בערך פעמיים לפני כן. עוד לפני שהגעתי לאוטובוס הצלחתי להבין שבחירה מוצלחת כזאת יהיה קשה לשחזר ושניצחתי במשחק להיום. המוסיקה של המועדון האיטי משפילד שבממלכה המאוחדת לא ממציאה שום דבר מחדש, שזה לא תמיד דבר רע. לי זה מזכיר קצת את הדברים היותר טובים של ג'ני לואיס, אולי, שזה סימן טוב על אף קצת קיטשיות.

האלבום החדש נקרא בשם המחייב Paradise, וניתן וכדאי לחפשו בגוגל הקרוב למקום מגורכם.

Slow Club – Two Cousins

Slow Club – Gold Mountain

דם של הדרים

העת האחרונה הוציאה אותי קצת מאיפוס. אולי זו התנועה הגוברת שלי בציר תל אביב-חיפה, אולי אלו הן שעות העבודה הרבות והחלומות על אותן שעות בלילה, ואולי זה סתם הקיץ שנעל אותי מאחורי מזגנים וניתק אותי מעט מן הקיום. מצד שני, אני שורד את כל זה יפה, מוריד עשרות אלבומים ו-EPים ומקווה לתפוס את כולם באחת. או אולי תוך פרק זמן ממושך קצת יותר.

כך למשל, בעיצומה של נסיעה מן הצפון לדרום בתוך מונית מצחינה ולצד כמה אנשים מזיעים בלב לבה של השבת האחרונה – התאהבתי ב-Blood Orange. זכרתי במעורפל ×›×™ עמר חברי הטוב כבר מלמל כנראה משהו על הפרויקט ×”×–×” של דב היינס, הוא Lightspeed Champion, אבל בעודי יושב במונית השירות עם כשספר על ישוע המשיח בידיי, באמת שלא קישרתי בין האנקדוטות. ובכן, כשעה מאוחר יותר כבר חיברתי את הנקודות זו לזו.

אז כן, תפוז הדם הוא אכן הפרויקט הצדדי הנוסף של אותו היינס – ולא קשה ×™×”×™×” לי לומר בנחישות שזה הדבר הטוב ביותר שהוא עשה בחיים שלו. אחרי שנים של חיפוש עצמי, מסעות מוזיקליים קטנים שלא הניבו יותר מדי – אלא אם כן שער או שניים של NME ×–×” עוד נחשב בימינו – נדמה ×›×™ הזמר ×”×–×” מצא את מקומו על המפה.

האלבום החדש שעליו הוא חתום כתפוז הדם, Coastal Grooves שמו, הוא לא פחות מאשר פנטסטי. ברגעיו הטובים הוא וריאציה צינית של The Maccabees, ברגעיו הטובים מאוד הוא וריאציה מקפיצה של The XX, וברגעיו המצוינים באמת הוא וריאציה רכה של Twin Shadow. אם הייתי נדרש לסמן את אלבום השקיעות המוצלח של הקיץ ×”×–×” עד ×›×” – ×”× ×” הוא. רק שמישהו יגיש לי כעת מיץ אננס.

Blood Orange :: I'm Sorry We Lied
Blood Orange :: Forget It
Blood Orange :: The Complete Knock
האלבום המלא והמעולה

חוץ מזה, כמה מוזיקאים שאני אוהב יתר על המידה עומדים להוציא אלבומים חדשים ומשמחים, ועל כך אומר יאי! שניים נבחרים במיוחד הם Apparat ו-Active Child. הראשון הוא גרמני, עליו כבר כתבתי רבות פה בעבר, שגרם לי לבהות לא אחת בחללים צבעוניים. השני הוא נגן הנבל החתיך וחובב הצ'ילווייב שהיכרתי בסתיו. לשניהם אחכה בחיוך. וכן, גם לחדש של הדראמז, שנשמע בינתיים קצת כמו בדיחה על הסמית'ס – אבל לא אכפת לי במיוחד.

Apparat :: Black Water
Apparat :: Ash/Black Veil
Active Child :: Hanging On

העמוד הבא :: העמוד הקודם