רוב חבריי הטובים ביותר פרחו אל תוך ×—×™×™ בשנתיים הראשונות של חטיבת הביניים. עוד בטרם התחלנו לגדל שיער ראש מגוחך, ולפני שהתחלף לכמה מאיתנו הקול – הפופ היחידי שהיינו מסוגלים לשאת ×”×™×” ×›×–×” הצמוד לתחילית "בריט". באותם ימים התנהלנו כאחוות מוזיקה קטנה, שברטרוספקטיבה אפשר לתארה כדבר החמוד ביותר שקרה אז בחיפה.

אחרי שעות הלימודים היינו מתחרים, במיוחד דנושה ואני, על רכישת בוטלגים של Oasis של הלייבל האיטלקי KTS. פשוט, אם הייתי מפספס את האוטובוס למרכז הכרמל, שם הייתה ממוקמת חנות ×”×’'אנק הנשכחת, דנושה הייתה מקדימה אותי וגונבת את Step Into 1996 או את Black on White – שניים מהבוטלגים החשובים של הלהקה ההיא. דנושה, אגב, הצליחה להניח את ידה לפניי על כמה בוטלגים חשובים יותר, אך שמם פרח מזכרוני. כנראה שבצדק.

באותם ימים, שבהם למדנו רובנו באותה הכיתה (לבד מעמר ורעותה שבכלל טיילו בבית ספר אחר), היינו חורטים על שולחנות שמות של להקות ומנהלים ויכוחים הזויים מעט על הקשר שבין Stone Roses ל-Cast, מבלי להבין עד כמה משובשת מחשבתנו. עוד לא למדנו לאהוב את עצמנו, היינו נאיביים, אך סלדנו מכל היתר: אלה אשר חיבבו יותר מדי את רוברט מיילס, מוזיקה מזרחית של קרית שפרינצק או מטאל רך לסוגיו השונים. עם זאת, יותר מכל הרחקנו את עצמנו מכל לובש חולצת פלנל שסבור ×”×™×” שהגראנג' – על כל להקותיו הצרודות – הוא הוא היכל תהילה בפני עצמו. אנחנו העדפנו להתכסות בערפילי איים צפוניים. כנראה שכבר אז היינו רומנטיקנים נטולי מודעות.

אחת החוויות המתוקות של אותם ימים – ממש כך – הייתה חנוכתו של שיר חדש בפרהסיה. ×–×” לא חייב ×”×™×” להיות שיר שבדיוק הודלף לעולם, ×›×™ אז דברים מעין אלה לא קרו בצורה הזו, אלא פשוט שיר שאותו איש מאתנו לא הכיר קודם לכן, ועל כן חייב ×”×™×” לחלוק אותו עם האחרים.

מנגנים בבית של אוהד, ילדים

כך למשל, ביום חם בכיתה ×—', ממש בתחילת 1996, ישבנו על ספסלי הבטון בחצר הפנימית של בית הספר עם שני דיסקמנים וערימה של סינגלים של אואסיס, שכמה מאתנו רכשו. העברנו את האוזניות בינינו, וסקרנו את המשמעויות החדשות שקיבלנו לחיים: שירים שאותם לא היכרנו עד אז של הלהקה האהובה עלינו. עפנו על העולם. אוהד, כן אותו אוהד שחולק עמי את האייפוד רעב, בחר אז את Rockin' Chair כשיר האהוב עליו – אף שהוא כבר ודאי שכח זאת.

ומדוע אני מגולל את כל הכרוניקה הזו? פשוט ×›×™ השבוע נזכרתי שוב שהיא מעולם לא נעלמה מחיי. ביום ראשון האחרון, ישירות אל תוך הצ'ט הקבוצתי שאנו מנהלים באחת מאפליקציות הטלפונים החכמים, אוהד הודיע ×›×™ האלבום החדש של The Maccabees הודלף. כל אחד בשעתו הפנויה הוריד אותו אל מחשבו, ובמשך יומיים – שוב, מעט כמו פעם – ניסינו לשתף ברשמים קטנים מהתחושות החדשות שלנו.

חגגנו בצוותא את אהבתנו למוזיקה, את תחביבנו המשותף הישן והלא נגמר ללהקות המיתרים הבריטיות. ממש כמו דיון נשכח עם רעותה על השיר הטוב ביותר ב-Sisters EP של פאלפ בגיל 16. ממש כמו וויכוחים בלתי סופיים עם אלושה על הדמיון בין השרלטנז לבין Stone Roses בגיל 14. ממש כמו להקליט קאברים אצל אוהד בחדר בעל התקרה הגבוהה בשדרות הנשיא בגיל 15.

למעשה, אם יש סיבה אמתית שבגללה לנצח אוהב את The Maccabees – זו כנראה המחשבה הפשוטה על כך שכל עוד הם קיימים לא אהיה לבד בעולם.

The Maccabees :: Went Away
The Maccabees :: Child
The Maccabees :: Feel to Follow
האלבום המלא והמעולה