מינכן, איש בבית הזה אינו מחבב אותה. במרתפיה הבעירו לפידים, כיבו אותם בכוסות של בירה, ואז אכלו נטיפי בצק מטוגנים בשמאלץ. ברחובותיה נשמו ניחוח גרניום ובצל מטוגן, וחיכו לבואו של משיח. והוא בא, רק כדי לארגן פסטיבל תרבות טבטוני שנמשך 12 שנה. אינני יודע מדוע, אולי זה בגלל סבתא וברלין שלה, אבל מינכן אותי טרם עניינה. אולי בכלל כל זה נובע מכעס סמלי שלי על עצמי, בגין מיליון גילויים אחרים של אהבה לאותה גרמניה ישנה. על כל פנים, נדמה כי אינני היחיד בסביבה שמתקשה עם העיר הגדולה מבוואריה. הנה, תראו את חברי Destroy, Munich.
הסטודנטים האלו כנראה שמו לב ששלוש שנים עברו חלפו להם באתר ×”×–×” ללא כל נוכחות אוסטרית מוזיקלית אחת – ולכן הם עשו את העבודה. אז כן, הם אוסטרים, אני יודע שקשה להאמין, אך זו האמת. ואם נעזוב לרגע את שמם הנהדר (אחד הטובים בהם נתקלתי השנה), המפליא ביותר בכל הסיפור ×”×–×” הוא שעל אף המראה הילדותי של הרביעיה המדוברת – הם עושים כמה דברים נפלאים. שלושת השירים הראשונים באי.פי הראשון שלהם – "רובוט בלילה" שמו – הם כנראה הדבר ×”×›×™ יפה שיתגלגל אליכם בתקופה הקרובה מארץ השניצל (×–×” בכלל פוסט-רוק/סלוקור קנדי, בחיי). אתם יודעים מה? אני מוכן להמר שהם גם שלושת השירים האוסטרים היחידים ששמעתם השנה. ובכל זאת, ×”×™×” שווה לחכות, ולו רק כדי להרוס את מינכן.

Destroy, Munich :: Krankl
Destroy, Munich :: Kaka
Destroy, Munich :: Kluivert

יורג היידר × ×”×’ לסיים את ארוחות הערב המשפחתיות בנסיעה מקלגנפורט עד לסלובקיה כדי למזמז נערים בני 15. הקטע הוא שכולם ידעו על ×–×”, אך המשיכו לנופף בדגלי אוסטריה לצידו. אישתו ידעה, המאהב שלו ידע, הילדים ידעו, האקס שלו ידע וגם בעל המועדון שבו הוא × ×”×’ לבלות – ידע. כולם ידעו חוץ מאמא שלו, שחגגה 90 בדיוק ביום שבו יורג חזר מהמועדון אחרי מריבה עם המאהב (שהוא גם מספר 2 בברית העתיד האוסטרית), נרדם על ×”×”×’×” והתהפך אל מותו. תאמינו לי, אני כבר מת לשמוע את הפסקול שמישהו יקליט במרץ רב לסרט העתידי שיתבסס על חייו של יורג ×–×”. הלוואי ואולריך שנאוס ייקח את ×–×” על עצמו.

אך אל לנו לבזבז את זמננו במחשבות סרק שכאלה על ההיסטוריה חסרת המשמעות הזו. ההווה, חברים, נאה הרבה יותר. בין עשרות השירים שהושמעו בבית ×–×” במהלך היומיים האחרונים – עשרות, לא פחות, כבשו אותי. כעת אני נאלץ לחשוב מה יעלה בגורלי בשבוע הבא, כאשר ייתכן ואשכח עשרות מבין שירים אלה. אלא שאת שיריהם של Stricken City הלונודוניים אינני מתכוון להעיף מזכרוני בשנה הקרובה, נשבע לכם. יש להם זמרת חביבה (שלא ממש יודעת לרקוד), מקצבי פלסטיק שכאלה (או שזה אלסטיקה, אני לא בטוח), והם אוהבים ציפורים (ומוכרים חולצות שלהן), כמדומני. כבר שעתיים הם בלופ פה בסלון, עושים לי חשק להתעורר. נדמה לי שאעשה זאת. ×–×” פשוט הרי.

Stricken City :: Lost Art
Stricken City :: TakoTak
Stricken City :: Bardou

כבר שבועיים יורד פה שלג בחוץ, ואיש אינו שם את ליבו לכך. ירושלים כולה מתלהטת באוויר העונה המאוסה, ובגינה של השכנים עוד נושר החורף לרצפה. ×¢×¥ גדול, שאת שמו אינני יודע או מכיר, משיל כבר עשרות ימים פיסות שיער לבנות המתעופפות בחלל מול חלוננו סחור סחור – ממש כמו אז בינואר. אם מחכים כמה שעות עד שהשמש נעלמת מן המזרח וצינה קלה שבה לבירה, בכלל יש תחושה עילאית של זמן אחר בארץ אחרת. אוף. כמה טבעי שאפול שוב אל מלכודת הרומנטיקה החורפית הנלוזה והמתעתעת הזו, אך לא עוד. אין בי כוח לעוד מאבק חסר תכלית בקיץ. שיבוא, שיגמור עליי, ושיילך. נו, ×›×›×” העולם עובד, אז שיהיה.
ובכן, גם העלמה התיאורטית, שעליה אריץ כמה שורות כאן לפניכם, לא מעוניינת עוד בכל סוג של מאבק, ויכוח או מריבה. גם אם היא תוצר נוסף של גל נערות החן הבריטיות שלוקחות גיטרה ליד, יורדות ללונדון ומקוות לשנות את העולם – ומסיימות בסוף עם לוגו של דור העתיד באייפוד רעב – הרי שאני מסופק. בחיים החמימים הנוכחיים שלי, נדמה ×›×™ טוב לי בחברת סינגלים מוצלחים המחפשים את דרכם. למעשה, ברגעים אלו ממש ייתכן ואלפי בריטים רוכשים לעצמם עותק של השיר ×”× "ל, שמגיע היום לחנויות (וירטואליות או לא), כך שאם תרצו – העתיד כבר כאן. בטח.

Theoretical Girl :: Another Fight

אגב, ניצניה אמרה לי שלשום שלדעתה לאורה מארלינג מחורבנת כשהיא לבד. הצדק עמה.

כמו ילד בן 14, חסר מעש ותקווה, מצאתי את עצמי מושך רבע לילה השבוע בנבירה בפורום המעריצים של סיגור רוס. אני יודע שיש בכך נימה מסוימת של פתטיות, אך מה לא עושים כדי להשיג עוד שביב מידע על האלבום שאמור ללוות אותך בסתיו. ובכן, כן, כפי שחלקכם ודאי כבר יודעים, חברינו האיסלנדים עומדים להוציא אלבום חדש במהלך הקיץ הקרוב – והעולם הפרטי שלי כבר דרוך ומוכן. השיר הבודד שניתן לשמוע ממנו עד ×›×” הוקלט בהופעה ×—×™×” מיוחדת שנערכה בפאב הסירקוס ברייקיאוויק, ודומה כאילו הממתקיות של "טאק" עומדת להיעשות קצת פחות רלבנטית. מה אני חושב על כך? אני מרוצה. חסר לי קצת מוגוואי בחיים.

עם זאת, לא לשם סיגור רוס כינסתי את עצמי בישיבה מזרחית ליד המקלדת, כי אם בעבור חברים איסלנדים אחרים המכונים FM Belfast. צעירים ורעננים, בעלי תספורות סקנדינביות טיפוסיות (פוני היטלראי משוך לצד וגילוח אגרסיבי מתחתיו), הם נישאים על גבי משב רוח מופק למשעי. אמנם זה שוב אותו אלקטרו אופייני לימינו אנו, אך יש משהו במלודיות הטיפשיות שעושה לי טוב. את סינתייה שלהם אני מכיר כבר איזה תקופה, ואפילו ניסיתי להשמיע אותו לירושלמים עייפים מעט (והם לא נענו), אך הלהיט האמיתי מסתתר בקטע הווידיאו היו-טיובי המצורף, שצולם בהופעת רחוב בניו-יורק. קוראים לו Par Avion, הוא טרם עלה על טייפ כלשהו, אך סביר שהוא יופיע באלבום הבכורה של הברנשים והחתיכה העגלגלה, שוודאי יוקלט, יופק ויבושל מתישהו איפושהו. בקרוב.

FM Belfast :: Synthia
הווידיאו: FM Belfast :: Par Avion

ופה יש גרסה אחרת, שצולמה בהופעה בחצר אותו פאב סירקוס. נסו לזהות את הברנש המצולם בשניות הראשונות – ותקבלו דיסק במתנה! לא מזהים? לא נורא. לפחות תוכלו לראות איך איסלנדים משתזפים ב-16 מעלות.

החופש: לילות סטריליים בחופים אקזוטיים לצלילי מוזיקה בריטית שמחה, בלי בירה ועם הרבה וויסקי סאוור. בכל פינה יושבים להם נערים ונערות עליזים במשקפי פלסטיק זרחניים, מאירים את דרכם עם מכשירי הדור השלישי שלהם, ומנסים לרקוד בין מבחן על מבנה הסטיק לייט לעבודה בנושא משברים קונספטואליים בעידן הפוסט ניו-רייב. איש אינו מנסה עוד להסביר מהו אותו ניו-רייב משוקץ – ×›×™ לכולם ברור מהו. כן, בטח.
הבשורה: ואז השלווה נגדעת בפתאומיות.
אני לא כל-כך רוצה להיות נביא או חזאי, ×›×™ פשוט אין לי סבלנות להתחייב לכך שאתמיד בעצמי באמונה בנבואתי – אבל נדמה לי שהפעם אין לי הרבה ברירות. לא מזמן נתקלתי ב-Magistrates שמגיעים מאסקס הבריטית. מתברר שתעשייה שלמה החלה לרדוף אחריהם בממלכה, עוד בטרם הם הוציאו סינגל אחד, ונדמה ×›×™ יש לכך סיבה של ממש. החבר'×” האלה הצליחו להפנים כל פיסה של מגניבות פוטנציאלית, ואיכשהו מאחדים בין הקלקסונז לפרינס וג'יימס בראון. נשבע לכם. יש להם זמר משובח וקצב רך, וכמו שזה נשמע מהדמואים שלהם – הולך להיות להם חם השנה.

לוהט: Magistrates :: The Inbetweens
Magistrates :: Make This Work
Magistrates :: Colour Co-Ordination

אז כן, איכות השירים כאן אינה משהו משהו, אבל לא מזיז לי. למעשה, ייתכן ואין טוב מזה. עדכונים בהמשך (השנה).

להלן הארה: מסתבר שישנם ישראלים שבעבורם המונח ים באמת אינו טריוויאלי כל-כך. אמש, בעודי תקוע בפקק החגיגי שאורגן במיוחד בשבילי במרכז בירתנו הנצחית, הסתפקתי בהאזנה לשיחה בין שתי אמהות ירושלמיות טיפוסיות משהו, שדיברו על כך שפעם או פעמיים בשנה הן "לוקחות את הילדים לים התיכון". הן ניגבו חול מהרגליים של הילדים השמנמנים שלהן שתהו מתי כבר נוסעים לים כנרת. ואני תמיד הסתפקתי בים לבדו. אסע לי לים הצפוני.

כמעט אין דבר גרוע יותר בעולם מאשר לפתוח את הבוקר בכוס של שוקולית. הבטן ישר מתהפכת, מתכווצת, מתרחבת, מתכווצת שוב, מכאיבה לעצמה, מתכדרת ביגון מתוק. ולחשוב שכך פתחתי את מרב ימיי עד כיתה ו', בדרך לעוד משחק אלים של בוקר מול ד-2' (הייתי בלם קדמי לא רע). פשוט אסון. והנה השוקו מעורר המהפכות – שב אל ×—×™×™. טוב, לא ממש. הפעם מדובר בסוקו.
סוקו זו, הבחורה פה בתמונה למעלה, היא צרפתייה צעירה. ומה תאמרו? היא חברה של הטינאייג'רס ואירחה בביתה שבפריז את ליידיהוק מהפוסט למטה. אפילו PNAU מפוסט אחר אכלו איתה בכמה מן המסעדות הסיניות הזולות הבודדות שקיימות בעיר הקרואסון. ומדוע דווקא היא נבחרה להוביל בעוז את פינת דור העתיד החדישה של האייפוד רעב? פשוט כי היא די מוצלחת בשדרוג רגעי התעוררות מרים בעזרת המבטא הילדותי שלה והמילים המטופשות אך המחוכמות שהיא שרה באדישות אירופית מוצלחת כל כך. בימים אלה היא אמורה להקליט את האלבום הראשון שלה, ולכן הבטחתה נשמרת באייפוד שלי עד לימי הסתיו היפים.

Soko :: Take My Heart
Soko :: I'll Kill Her
Soko :: I will never love you more
Soko (covers The Teenagers) :: Trashy Tuesdays, Love No

ועכשיו אלך להכין קפה. הזדקנתי.

פוקסטרוט, או אם תחפצו במינוח מעט כלבלבי – "ריצת השועל" – הוא סגנון ריקוד די מיושן, ועם זאת, די נעים ומשעשע. למעשה, מדובר בסוג של ריקוד חברתי, שהפך לפופולרי בימים שבהם ויקטוריאני לא היתה מילה גסה, ומלחמת העולם הראשונה היתה לנושא החם ביותר בעיתוני הערב של בירמינגהאם. כל הסיפור כולל החלקה איטית, צעדים מזורזים, והכל במשקל זוגי. או משהו ×›×–×”.
ובכן, בליל הלפני האחרון של 2005 יצאנו, אוהד ואנוכי, למסע ×™×—"צנות מרתק ברחובותיה של העיר העברית הראשונה. כהרף עין, בצעד תימני עלא אבנר גדסי כבשנו את הפנטהאוז של אחד מאתרי האינטרנט הגדולים וצילמנו מאות פלאיירים – כולם קודש לפרסומת קלילה לאתר ×–×” שבו אתם נחים כעת. בהמשך הגענו אל רחבת הריקודים בהופעתה של דפנה והעוגיות. אפשר לומר ×›×™ חדלנו אז לרקוד.

שלוש שעות חלפו, והנה שוב אני רוקד. ושוב ה-voxtrot כובש אותי. הפעם אני מדבר על החמישיה הטקסנית (אוסטין, כבוד), שחרטה על דגלה לעשות לג'וני מאר ו-field mice האגדיים ילד. אפילו שניים. האי.פי הראשון של הנערים האלה (raised by wolves) עוד עלול לעלות להם ביוקר: ההבטחה לאלבום משובח ב-2006 כבר פה, ואוי להם אם אתאכזב. בינתיים, אחדול לדבר, אשקע שוב אל תהומות החמרמורת עם החמור שמונח על מיטתי, ואקדיש לכל חברי במאפיה החיפאית את השיר הבא.

Voxtrot – The Start Of Something