כבר שבועיים יורד פה שלג בחוץ, ואיש אינו שם את ליבו לכך. ירושלים כולה מתלהטת באוויר העונה המאוסה, ובגינה של השכנים עוד נושר החורף לרצפה. ×¢×¥ גדול, שאת שמו אינני יודע או מכיר, משיל כבר עשרות ימים פיסות שיער לבנות המתעופפות בחלל מול חלוננו סחור סחור – ממש כמו אז בינואר. אם מחכים כמה שעות עד שהשמש נעלמת מן המזרח וצינה קלה שבה לבירה, בכלל יש תחושה עילאית של זמן אחר בארץ אחרת. אוף. כמה טבעי שאפול שוב אל מלכודת הרומנטיקה החורפית הנלוזה והמתעתעת הזו, אך לא עוד. אין בי כוח לעוד מאבק חסר תכלית בקיץ. שיבוא, שיגמור עליי, ושיילך. נו, ×›×›×” העולם עובד, אז שיהיה.
ובכן, גם העלמה התיאורטית, שעליה אריץ כמה שורות כאן לפניכם, לא מעוניינת עוד בכל סוג של מאבק, ויכוח או מריבה. גם אם היא תוצר נוסף של גל נערות החן הבריטיות שלוקחות גיטרה ליד, יורדות ללונדון ומקוות לשנות את העולם – ומסיימות בסוף עם לוגו של דור העתיד באייפוד רעב – הרי שאני מסופק. בחיים החמימים הנוכחיים שלי, נדמה ×›×™ טוב לי בחברת סינגלים מוצלחים המחפשים את דרכם. למעשה, ברגעים אלו ממש ייתכן ואלפי בריטים רוכשים לעצמם עותק של השיר ×”× "ל, שמגיע היום לחנויות (וירטואליות או לא), כך שאם תרצו – העתיד כבר כאן. בטח.

Theoretical Girl :: Another Fight

אגב, ניצניה אמרה לי שלשום שלדעתה לאורה מארלינג מחורבנת כשהיא לבד. הצדק עמה.