המראה הנכון לקיץ הקרוב. שופטי השלום

החופש: לילות סטריליים בחופים אקזוטיים לצלילי מוזיקה בריטית שמחה, בלי בירה ועם הרבה וויסקי סאוור. בכל פינה יושבים להם נערים ונערות עליזים במשקפי פלסטיק זרחניים, מאירים את דרכם עם מכשירי הדור השלישי שלהם, ומנסים לרקוד בין מבחן על מבנה הסטיק לייט לעבודה בנושא משברים קונספטואליים בעידן הפוסט ניו-רייב. איש אינו מנסה עוד להסביר מהו אותו ניו-רייב משוקץ – ×›×™ לכולם ברור מהו. כן, בטח.
הבשורה: ואז השלווה נגדעת בפתאומיות.
אני לא כל-כך רוצה להיות נביא או חזאי, ×›×™ פשוט אין לי סבלנות להתחייב לכך שאתמיד בעצמי באמונה בנבואתי – אבל נדמה לי שהפעם אין לי הרבה ברירות. לא מזמן נתקלתי ב-Magistrates שמגיעים מאסקס הבריטית. מתברר שתעשייה שלמה החלה לרדוף אחריהם בממלכה, עוד בטרם הם הוציאו סינגל אחד, ונדמה ×›×™ יש לכך סיבה של ממש. החבר'×” האלה הצליחו להפנים כל פיסה של מגניבות פוטנציאלית, ואיכשהו מאחדים בין הקלקסונז לפרינס וג'יימס בראון. נשבע לכם. יש להם זמר משובח וקצב רך, וכמו שזה נשמע מהדמואים שלהם – הולך להיות להם חם השנה.

לוהט: Magistrates :: The Inbetweens
Magistrates :: Make This Work
Magistrates :: Colour Co-Ordination

אז כן, איכות השירים כאן אינה משהו משהו, אבל לא מזיז לי. למעשה, ייתכן ואין טוב מזה. עדכונים בהמשך (השנה).

להלן הארה: מסתבר שישנם ישראלים שבעבורם המונח ים באמת אינו טריוויאלי כל-כך. אמש, בעודי תקוע בפקק החגיגי שאורגן במיוחד בשבילי במרכז בירתנו הנצחית, הסתפקתי בהאזנה לשיחה בין שתי אמהות ירושלמיות טיפוסיות משהו, שדיברו על כך שפעם או פעמיים בשנה הן "לוקחות את הילדים לים התיכון". הן ניגבו חול מהרגליים של הילדים השמנמנים שלהן שתהו מתי כבר נוסעים לים כנרת. ואני תמיד הסתפקתי בים לבדו. אסע לי לים הצפוני.