פעם בכמה זמן פשוט נשבר לי מהכל. אחת לתקופה אני פשוט עובד, ולא עושה דבר לבד מזאת. בימים שכאלה אני מוותר על האזניות, מניח את הספרים בבית, זונח את ההשראות הגדולות, מתרחק מן המוזיקה, מן הבישולים, לא יוזם דבר מה מעניין שיציף את חלומותיי על פני השטח. פעם בכמה זמן אני שוקע בתרדמת, לרוב בתחילתו של האביב – ולא, אין לכך קשר לאובדן החורף או קלישאות אישיות כאלה ואחרות. העניין הוא שלעתים אני צריך להישרף על ידי הזמן, ולו רק כדי שאוכל להבין, בחוכמת בדיעבד קטנה, את המשמעות הנלוזה של תבערה זו. לרוב, מה שעוצר את הכלום ×”×–×”, את השממה הרוחנית הכמעט מוחלטת, זהו אלבום. במיוחד ×›×–×” שלו לא ציפיתי.

כך פתאום נחת באמצע המדבר האחרון Bloom של Beach House. מיד כששמעתי על כך – עוד בטרם ההאזנה הראשונה – נזרקתי בחזרה אל נובמבר 2009, רגע לפני מהפכת החורף ההיא של ×—×™×™. אז דלף Teen Dream, האלבום הקודם של הצמד האהוב כל כך ×”×–×”, ויקטוריה לגרנד ואלכס סקאלי, ובפועל סימל הוא את הכל. למעשה, הוא ×”×™×” חשוב כל כך להוויה ההיא, העתיקה, עד ×›×™ אני זוכר את התאריך המדויק שבו הוא עלה לרשת – 19 בנובמבר, 2009. איזה קלקול יפהפה ×”×™×” כל ×–×”. קלקול חיים מלכותי.

הפעם מגיע החדש של בית החוף ברגע אחר, וכבר בורא לי מציאויות נחמדות, בזכות הזמרת האהובה עליי בעולם, ויקטוריה. Bloom שלה ושל בן זוגה מאפשר לי, למשל, לחלום על החודשים הקרובים בצורה אוטופית כמעט. כזו הכוללת מטוסים, לבלובים, התרגשויות קטנות מיומיום, מהפכות חברתיות, אלף ומאתיים ספרים, מתכונים, חיוכים ושמחות, גניזות של שממות מיותרות. כל מה שהייתי צריך כדי לקום, לרדת ממעלה המיטה המשונה שלי אל מיתת ההשהיה הוא זה. אלבום נפלא שכזה, שבור שבור את שגרתי.

Beach House :: New Year
Beach House :: Myth
Beach House :: Wild
Beach House :: Other People
האלבום המלא והמעולה

הרבה זמן חלף מאז שעצרתי את נשמתי לרגע למענו של להיט גדול בשל הקליפ הגדול עוד יותר שלו. אולם ×–×” מה שקרה לי לפנות ערב בדירתי עטופת רוחות החורף המתחדשות. בחרתי לצפות בווידאו לסינגל החדש של Bear in Heaven, אחת מאותן להקות עידן ירושלים שלי, אחת החשובות שבהן – ונדהמתי. פעם הם שרו על הטינאייג'רים חולי האהבה שהם גילו, וכעת הם שרים על השתקפויות בעיניה של מישהי, אך אין ×–×” משנה כלל בעצם. עודני בוהה. בהו גם אתם בדבר ×”×–×”:

הלהיט ×”×–×” הוא הבטחת הפסח שלי. אם האלבום כולו, היוצא בתחילת אפריל וייקרא I Love You, It's Cool, יישמע כך – או דומה לזה – הרי שלא ×™×”×™×” אכפת לי כלל מן המצות והחמסינים. אני אוכל לנוע לי במרחבי הארץ המצהיבים בתחושה של היעדר קיפוח, של מי שהוענקה לו תשורת האביב המופלאה ביותר. בינתיים, עד שהאלבום ייצא מאפשרת השלישייה מברוקלין להאזין לו באתרם, אך במהירות נמוכה ב-400,000% מן המהירות הרגילה שבה הוקלט – אינני מגזים, כך הם מסבירים בעצמם. אם ×–×” מספק אתכם, אז הסתפקו בזה. אני מוותר על כך הפעם.

על כל פנים, בטרם תורידו את הסינגל ×”×–×” אל מחשבכם – דעו לכם שבחמישי הקרוב אני מתקלט בבר "התיכון" בחיפה בערב שנקרא זעם מתוק של חלומות נעורים. ×–×” קורה ב-1.3 כאמור, בשעה 23:00 בערך והכתובת היא בלפור 2 פינת הרצל (בית הקרנות). אם במקרה אתם בחיפה בגשם, בואו. (עוד מידע כאן)

Bear in Heaven :: Reflection of You

והנה האלבום, הוא הודלף: כאן

אני מוכן להישבע שאינני אמור לשבת כך ולכתוב את אלפי המילים האלה, פעם אחר פעם, חודש אחרי חודש, שנה אחר שנה, עד הנצח. אני מוכן להישבע, ×›×™ אמרתי לעצמי לחדול, לצאת מן החדרון הצר ×”×–×” ולו רק כדי לשאוף אוויר אחר, ×›×–×” שבו רק את ואני מחללים את התודעה, מחוללים את הצעדים. אני מוכן להישבע ×›×™ הבוקר, ברכבת מחיפה, נשבעתי ×›×™ אקשקש על ידיי מילים בגרמנית, כך שרק אני – בין כל הסובבים אותי – אבין את אשר אני ממולל בקצות אצבעותיי. אני מוכן להישבע ×›×™ עשיתי זאת. אני מוכן להישבע ×›×™ מתחת לחלון דירתי הגדול זרוקות רגלי בובה, אשר הונחו בעבר על עמדת שופט במגרש חולי של כדורעף חופים, שלצדו הושבו בחורים שהמתינו לבנות זוגם בעת שאלו מדדו תחתונים בתאי המדידה הסמוכים. אני מוכן להישבע ×›×™ חלמתי לא אחת שבמו ידיי אחריב עולמות שלמים ואברא מחדש רק שניים – את ×–×” שבו נולדה אמי וכן את ×–×” שבו גדל אבי. אני מוכן להישבע ×›×™ אפסיותם של אנשים מוכרים אינה מתקרבת לאפסיותם של הזרים לי לגמרי. אני מוכן להישבע ×›×™ אתרוגים שניסיתי לקטוף בעבר, לפני שנים ארוכות, עדיין צומחים בינות עלוות לענפים מבלי שאיש × ×’×¢ בהם, ניסה להריחם או לחדד את פטמותיהם. אני מוכן להישבע ×›×™ את כל ימי ראשון של ×—×™×™ הייתי זורק ברגע אל מגירת הסתרים שהותרתי פעם בבית הוריי, מבלי שאיש כלל יכול ×”×™×” להבחין. אני מוכן להישבע ×›×™ מחר ×™×”×™×” טוב, מצוין, מופלא, עילאי – אך אין בי כל דעת. לילות כימים הייתי נחבא מפני התופת שהיתה לה לגן עדן של חרושת סתר רצופת געגועים.

והנה הבוקר נתתי לאוויר של ים לחפון את שיערותיי, התפניתי להביט רגע בהר שאותו שוב הותרתי מאחור – ורצתי אל הדרום. בדרך נתקעתי עם הבנג'ואים הגוססים של Dreamend. ואני בכלל שונא בנג'ו עוד מילדות. פשוט ×›×™ הכלי ×”×–×” אינו מזכיר לי דבר לו אני זקוק. הוא טבוע בים אסוציאציות לא נכונות מבחינתי, כאלה שחורגות מגבולות הסביר בכל הנוגע לחיי. אלא שאת הבנג'ואים הגוססים של Dreamend משיקגו אני אוהב דווקא. הם גוועים אל תוך הררי אפלה עמוסי חורבות של ארצות שקועות. במקביל, באלבומם החדש – And The Tears Washed Me, Wave After Cowardly Wave – הם צובעים נתיבי צבע בתוך האפור הגדול. מבלי שכלל ציפיתי, ובעוד שבכלל הייתי משוכנע ×›×™ כל כולי שייך ל-Grimes החדש והמשובח – נפלתי אל תוך נתיבים אלה. בדרך אל המקום הנכון ביותר שהייתי יכול לדמיין כנראה.

Dreamend :: The Face on the Tintype
Dreamend :: Another Day
Dreamend :: God Went Out of me
האלבום המלא והמעולה

בסתיו 2010 ישבתי באשכנז וחיכיתי בין הימים והלילות לביקורים של כמה מן האנשים האהובים עליי ביותר. רק כדי לשרוד, רק כדי לשמוח. מדי פעם גם התממשו כמה מן הציפיות האלה לכדי ביקור של ממש, כמו בפעם הנחמדת שבה הגיעו לביתי בבניין גדוש מדרגות העץ החדות אלושה ובת זוגו לינה. הם עשו את הדרך מדנמרק, באוטובוס ובמעבורת, וזכו במיטתי, באורז העירקי שלי ובנקניקיות בקארי ביתי. בתמורה, זכיתי אני לכמה משחקים מוזיקליים חביבים.

באחד מאותם משחקים ישבנו בחדרי המרווח והאזנו בצוותא לאלבום הראשון של The Twilight Sad הסקוטים, האהובים, הנהדרים, המרסקים והמרוסקים. המשחק הלך בערך כך: אני הפעלתי שיר מסוים ונכנסתי לאתר שבו הופיעו מילותיו של אותו שיר, בעוד שאלושה ולינה נאלצו לנסות ולפענח בעצמם את השורות, אחת אחרי השנייה. אותן שורות הצבועות במבטא סקוטי זדוני – חלומי או שמא בלתי ניתן להפנמה. שיעשענו את עצמנו, כך אני זוכר, אך זמן רב – ומספק – חלף מאז.

בשבעה עשר החודשים שהתנדפו מאז – על מסלול גדוש עליות ומורדות – הספיקה השלישייה מ-Kilsyth להקליט את אלבומה השלישי, No One Can Ever Know, שהודלף לפני כשבועיים אל העולם. הימים הראשונים שלנו ביחד עברו באופן המזכיר את המשחק ההמבורגי ששיחקתי עם חבריי הדנים (למחצה) בזמנו: אני משמיע שיר ומנסה להבין מה רוצים ממני, לא ברמת המילים הפעם – אלא ממש ברמת המנגינה, השירה והמלודיה גם יחד. התאכזבתי מעט, שכן את הגיטרות העזות של פעם החליפו The Twilight Sad בניחוח חשוד הזועק מסר אחד: נגישות. ונגישות, או היא, מעולם לא היתה הצד האהוב עליהם.

עם זאת, חלף מעט זמן מאז – ודבר אחד כבר השתנה. נכון לעכשיו, הנגישות נעלמה, הדקירות שבו אל מקומן. וזה חשוב. מדוע? בעיקר בשל העובדה שהסקוטים שלי הם אלופי הניכור. הם אינם ניתנים לדמיון כחייכנים גדולים, לא כל שכן כחובבי מגע או חיים או זריחות. את יצר האלימות שלהם הם מנתבים אל הערפיח בקלות, כפירורי ברזל הרצים אל מגנט גדול. פער הזמן שבין הברק לרעם, ×”× ×¥ הסערה בפועל, אולי גדל והולך מאלבום לאלבום של The Twilight Sad, אך את עבודתם עליי הם עושים נאמנה. נעים לי להירמס תחת מגפי רגשותיהם.

The Twilight Sad :: Don't Move
The Twilight Sad :: Dead City
The Twilight Sad :: Another Bed
האלבום המלא והיפה

החודשיים האחרונים הם כנראה היפים ביותר שידעתי בשנים האחרונות. לפעמים, בשעות המתח הגדולות של סגירת העיתון, אני מתעורר, נעמד באיזו פינה, ומנגינה נורבגית כלשהי נשרקת מפי, בעוד אני מניע את כפות הרגליים בקצב הנכון. אני מתעוור אל מול המציאות הישנה, או שמא היא – אותה מציאות רצוצה ונשכחת – נעשית עיוורת לנוכח החלום החדש שנרקם לו בעולמי. כל זאת בין גנים צבעוניים, מול מפרצים מסתערים, לנוכח שניות עצומות של אי-פחד, אי-בהלה, אי-יגון ואי של שפיות חושית.

בתוך קלחת ×”×’'לי הוורדרד הנוכחית אני נעמד, מביט סביבי ורואה את 2010 כולה. אותה שנה הפכפכה – זו שבה בכל פעם שטיפסתי אל חודו של צוק, גם צנחנתי ממנו נטול כל אמצעי ×”×’× ×” – ניצבת כסימניה פעוטה של לילות השקט המרובים – והיא נודמת. שירה הקודר מעט, בין עצי ירושלים המאובקים לעצי המבורג לבושי העורבים השחורים, הופך בעת הזו לפזמון נטול פספוס, ולו הקטן ביותר.

אין פלא כנראה שמרבית אהבותיי המוזיקליות הגדולות של סיבוב החיים הקודם קמות לחיים באחת, מכות באצבעותיהן על מיטב הזגוגיות השבירות שנעטפו על ידי ברגע אחר. כך למשל, איוון אביל ודניס נוביון, הם Memoryhouse, מדגדגים את הזמן שבו ייצא אלבום הבכורה שלהם. הצמד הקנדי היפה ×”×–×”, אשר אחראי לשיר השנה העגמומי שלי ב-2010, כבר הספיק החודש לפנק את העולם בשני שירים ראשונים מתוך הדבר הגדול ×”×–×” שלהם – ונדמה ×›×™ נשמותיהם שינו כיוון, או שמא זהו אני בלבד? את רוח הרפאים שטיילה בסלונם בעבר, הם המירו במקצב חדש, עם גיטרה חדשה וכוונה חדשה. זו אולי אינה מוזיקת המסיבות המתבקשת ביותר, אבל ×–×” אחר. אחר מכל מה שהם ידעו לתת לי בעבר, ועל כן מוטב לי.

והם אינם לבד, שכן ×’'ק טאטום, ×”×’'×™× ×’'×™ האחראי על Wild Nothing, עוד אימפריית 2010 קטנה, מתכונן לדליפתו של אלבומו השני – והוא עושה זאת בסיוע אנדריאה אסטלה מ-Twin Sister. מסופר ×›×™ זהו השיר הראשון אי-פעם שאותו הוא הקליט עם חבריו באולפן ולא על המק בבית, ואין לי אלא לומר ×›×™ גם את זאת אהבתי אך גם את זאת. אם איש לא יעצור אותי, אותם, או אותנו – זו עוד עשויה להיות השנה של ×—×™×™.

Memoryhouse :: Walk With Me
Memoryhouse :: The Kids Were Wrong
Wild Nothing :: Nowhere

רוב חבריי הטובים ביותר פרחו אל תוך ×—×™×™ בשנתיים הראשונות של חטיבת הביניים. עוד בטרם התחלנו לגדל שיער ראש מגוחך, ולפני שהתחלף לכמה מאיתנו הקול – הפופ היחידי שהיינו מסוגלים לשאת ×”×™×” ×›×–×” הצמוד לתחילית "בריט". באותם ימים התנהלנו כאחוות מוזיקה קטנה, שברטרוספקטיבה אפשר לתארה כדבר החמוד ביותר שקרה אז בחיפה.

אחרי שעות הלימודים היינו מתחרים, במיוחד דנושה ואני, על רכישת בוטלגים של Oasis של הלייבל האיטלקי KTS. פשוט, אם הייתי מפספס את האוטובוס למרכז הכרמל, שם הייתה ממוקמת חנות ×”×’'אנק הנשכחת, דנושה הייתה מקדימה אותי וגונבת את Step Into 1996 או את Black on White – שניים מהבוטלגים החשובים של הלהקה ההיא. דנושה, אגב, הצליחה להניח את ידה לפניי על כמה בוטלגים חשובים יותר, אך שמם פרח מזכרוני. כנראה שבצדק.

באותם ימים, שבהם למדנו רובנו באותה הכיתה (לבד מעמר ורעותה שבכלל טיילו בבית ספר אחר), היינו חורטים על שולחנות שמות של להקות ומנהלים ויכוחים הזויים מעט על הקשר שבין Stone Roses ל-Cast, מבלי להבין עד כמה משובשת מחשבתנו. עוד לא למדנו לאהוב את עצמנו, היינו נאיביים, אך סלדנו מכל היתר: אלה אשר חיבבו יותר מדי את רוברט מיילס, מוזיקה מזרחית של קרית שפרינצק או מטאל רך לסוגיו השונים. עם זאת, יותר מכל הרחקנו את עצמנו מכל לובש חולצת פלנל שסבור ×”×™×” שהגראנג' – על כל להקותיו הצרודות – הוא הוא היכל תהילה בפני עצמו. אנחנו העדפנו להתכסות בערפילי איים צפוניים. כנראה שכבר אז היינו רומנטיקנים נטולי מודעות.

אחת החוויות המתוקות של אותם ימים – ממש כך – הייתה חנוכתו של שיר חדש בפרהסיה. ×–×” לא חייב ×”×™×” להיות שיר שבדיוק הודלף לעולם, ×›×™ אז דברים מעין אלה לא קרו בצורה הזו, אלא פשוט שיר שאותו איש מאתנו לא הכיר קודם לכן, ועל כן חייב ×”×™×” לחלוק אותו עם האחרים.

מנגנים בבית של אוהד, ילדים

כך למשל, ביום חם בכיתה ×—', ממש בתחילת 1996, ישבנו על ספסלי הבטון בחצר הפנימית של בית הספר עם שני דיסקמנים וערימה של סינגלים של אואסיס, שכמה מאתנו רכשו. העברנו את האוזניות בינינו, וסקרנו את המשמעויות החדשות שקיבלנו לחיים: שירים שאותם לא היכרנו עד אז של הלהקה האהובה עלינו. עפנו על העולם. אוהד, כן אותו אוהד שחולק עמי את האייפוד רעב, בחר אז את Rockin' Chair כשיר האהוב עליו – אף שהוא כבר ודאי שכח זאת.

ומדוע אני מגולל את כל הכרוניקה הזו? פשוט ×›×™ השבוע נזכרתי שוב שהיא מעולם לא נעלמה מחיי. ביום ראשון האחרון, ישירות אל תוך הצ'ט הקבוצתי שאנו מנהלים באחת מאפליקציות הטלפונים החכמים, אוהד הודיע ×›×™ האלבום החדש של The Maccabees הודלף. כל אחד בשעתו הפנויה הוריד אותו אל מחשבו, ובמשך יומיים – שוב, מעט כמו פעם – ניסינו לשתף ברשמים קטנים מהתחושות החדשות שלנו.

חגגנו בצוותא את אהבתנו למוזיקה, את תחביבנו המשותף הישן והלא נגמר ללהקות המיתרים הבריטיות. ממש כמו דיון נשכח עם רעותה על השיר הטוב ביותר ב-Sisters EP של פאלפ בגיל 16. ממש כמו וויכוחים בלתי סופיים עם אלושה על הדמיון בין השרלטנז לבין Stone Roses בגיל 14. ממש כמו להקליט קאברים אצל אוהד בחדר בעל התקרה הגבוהה בשדרות הנשיא בגיל 15.

למעשה, אם יש סיבה אמתית שבגללה לנצח אוהב את The Maccabees – זו כנראה המחשבה הפשוטה על כך שכל עוד הם קיימים לא אהיה לבד בעולם.

The Maccabees :: Went Away
The Maccabees :: Child
The Maccabees :: Feel to Follow
האלבום המלא והמעולה

בעיצומה של הנסיעה לעבודה אתמול, כששמש חורף זדונית סינוורה אותי מימין באלגנטיות השמורה רק לכוכבים, עצרתי לרגע את הקריאה השגרתית. הקריינית מהרדיו הקלאסי הצפון גרמני, לו אני מאזין לעתים תוך כדי תנועה, עצרה את היצירה שהושמעה באמצע – ×›×™ ×”×’×™×¢×” השעה לכך הסתבר – והחלה מספרת על נפלאות הקונצרט שבו צפתה אמש. ×”×™×” ×–×” קונצרט בכורה בפואייה של בניין התזמורת בהמבורג. במשך שלוש דקות, באופן מפתיע, תיארה השדרנית את שמלתה של הכנרית, שמסתבר שהיתה מיוחדת מן הרגיל: שחורה, ארוכה, בעלת שסעים גדולים, וכמה נצנצים פעוטים. אם לסמוך עליה, הרי שהקהל ×”×™×” המום. לפי דבריה, יצירות באך שבחרה הכנרית לנגן קיבלו תוקף אחר בזכות השמלה.

בהיתי במושב שהיה לפניי. הידקתי את עיניי וניסיתי לדמיין את הפואייה, שבו ביקרתי פעמיים, וניסיתי לצייר בראשי את השמלה השמימית, כשברקע החלו משמיעים את אותו קונצרט מאמש. כשנכשלתי, התעוררתי. "הזדקנתי", אמרתי לעצמי, אבל לא הייתי בטוח מדוע חשבתי כך. סגרתי את הספר שנתקע בין רגליי, כיביתי את אפליקציית הרדיו, וחזרתי אל המוזיקה שלי, נטולת השמלות השחורות, זו המסונדלת במגפיים כהים. זוהי אותה מוזיקה, שגם כאשר יוצא אלבום חדש לעוף מונטריאול, אני נאלץ לשוב אליה, כמו ילד הנקרא לביתו בשעת האפלה.

האיטיים, המונוטוניים, המקסימים התורנים שלי בשבועיים האחרונים הם הצמד Tropic of Cancer מלוס אנג'לס. ב-EP האחרון שלהם, The End of all Things, נתקלתי רק באחרונה, אף שהוא יצא בעיצומה של 2011, אך כל ×–×” חסר כל משמעות כעת. ×”×”×–×™×” שבה הם מתנהלים, מקצב הצעידה הטורדני – שאינו מאפשר לי לעשות יותר מדי חוץ מלהרקיד את אצבעותיי על עמודי משען בקרונות רכבת, שירתה עטורת הערפל של קמלה לובו הסולנית – כל אלה ביחד מסמיכים את הגלים הגדולים שגם ×›×›×” שוברים אותי.

Tropic of Cancer :: Be Brave
Tropic of Cancer :: Awake
Tropic of Cancer :: A Color
ה-EP המלא להורדה