בסתיו 2010 ישבתי באשכנז וחיכיתי בין הימים והלילות לביקורים של כמה מן האנשים האהובים עליי ביותר. רק כדי לשרוד, רק כדי לשמוח. מדי פעם גם התממשו כמה מן הציפיות האלה לכדי ביקור של ממש, כמו בפעם הנחמדת שבה הגיעו לביתי בבניין גדוש מדרגות העץ החדות אלושה ובת זוגו לינה. הם עשו את הדרך מדנמרק, באוטובוס ובמעבורת, וזכו במיטתי, באורז העירקי שלי ובנקניקיות בקארי ביתי. בתמורה, זכיתי אני לכמה משחקים מוזיקליים חביבים.

באחד מאותם משחקים ישבנו בחדרי המרווח והאזנו בצוותא לאלבום הראשון של The Twilight Sad הסקוטים, האהובים, הנהדרים, המרסקים והמרוסקים. המשחק הלך בערך כך: אני הפעלתי שיר מסוים ונכנסתי לאתר שבו הופיעו מילותיו של אותו שיר, בעוד שאלושה ולינה נאלצו לנסות ולפענח בעצמם את השורות, אחת אחרי השנייה. אותן שורות הצבועות במבטא סקוטי זדוני – חלומי או שמא בלתי ניתן להפנמה. שיעשענו את עצמנו, כך אני זוכר, אך זמן רב – ומספק – חלף מאז.

בשבעה עשר החודשים שהתנדפו מאז – על מסלול גדוש עליות ומורדות – הספיקה השלישייה מ-Kilsyth להקליט את אלבומה השלישי, No One Can Ever Know, שהודלף לפני כשבועיים אל העולם. הימים הראשונים שלנו ביחד עברו באופן המזכיר את המשחק ההמבורגי ששיחקתי עם חבריי הדנים (למחצה) בזמנו: אני משמיע שיר ומנסה להבין מה רוצים ממני, לא ברמת המילים הפעם – אלא ממש ברמת המנגינה, השירה והמלודיה גם יחד. התאכזבתי מעט, שכן את הגיטרות העזות של פעם החליפו The Twilight Sad בניחוח חשוד הזועק מסר אחד: נגישות. ונגישות, או היא, מעולם לא היתה הצד האהוב עליהם.

עם זאת, חלף מעט זמן מאז – ודבר אחד כבר השתנה. נכון לעכשיו, הנגישות נעלמה, הדקירות שבו אל מקומן. וזה חשוב. מדוע? בעיקר בשל העובדה שהסקוטים שלי הם אלופי הניכור. הם אינם ניתנים לדמיון כחייכנים גדולים, לא כל שכן כחובבי מגע או חיים או זריחות. את יצר האלימות שלהם הם מנתבים אל הערפיח בקלות, כפירורי ברזל הרצים אל מגנט גדול. פער הזמן שבין הברק לרעם, ×”× ×¥ הסערה בפועל, אולי גדל והולך מאלבום לאלבום של The Twilight Sad, אך את עבודתם עליי הם עושים נאמנה. נעים לי להירמס תחת מגפי רגשותיהם.

The Twilight Sad :: Don't Move
The Twilight Sad :: Dead City
The Twilight Sad :: Another Bed
האלבום המלא והיפה