מוזר לכתוב כשברקע נשמעות היטב הנחירות האולטימטיביות של הוריי, אך נדמה ×›×™ אין לי די ברירות. ערב שלם העברתי בחברת בלישה השיכור כששנינו משמיעים אי אלו נעימות אינדי אנגליות, אמריקניות, שבדיות וברזילאיות – ובכל זאת, ראשי נדד למקומות אחרים.
ממש לא מזמן ניסיתי לכשף את היקום כולו בקסמו חסר הפשר של גולדמונד, אהובי, וכעת אני מאמין שהעולם מוכן גם ליצירה השלמה של העלם. זו שבה הוא גם שר לפתע, אך תחת הכינוי ×”×›×” ×—×™× × ×™ – Helios.

באחד הרגעים הקודרים של הליל החולף והמטשטש, מצאתי את עצמי יושב על מגבר מנותק מחשמל, בוהה בזוג נעליי, מתנתק מ-CSS שחברי השמיע ברקע, ומתחבר לחלום הרומנטי החדשני שלי: שלג מחוץ לחלוני הירושלמי העתידי כשברקע הליוס ×”×–×” ושירו המשובח The Obeisant Vine. רגליי רעדו מקור פתאומי, בקבוק הטמפו-סודה שלי הונח בצד – וחייכתי לעצמי בפואטיות שברירית. "החורף בא", קבעתי והרמתי ראשי לעבר בלישה. אולם הוא נרדם לו ונתן לקהל המעריצים העגמומי להאזין לשיר נוסף ולא מעניין במיוחד של אותן בנות אלאלה ברזילאיות.

אני אוהב את Helios (הנה עוד הוכחה). אהבתיו כשהיה נטול זימרה, ואני אוהב אותו גם כעת עם שלל קולותיו הרכים באלבומו החדש Ayres. עם זאת, כואב לי הלב משום מה. אני מתגעגע לעשרות אנשים.

Helios :: The Obeisant Vine