עטיפת השנה שלי. החדש של הליוס

בעוד שבוע פחות כמה שעות אני אמור לפלס לעצמי דרך אל הצפון. בתום המתנה קצרה על אדמת גרמניה, אני אמור להמריא אל עבר ארצות הקור, או בעצם אל עבר ארץ קור אחת.
את הימים האחרונים, או למעשה את הלילות, אני מעביר בעיקר בבניית מדריך טיולים קצר ומזורז לרייקיאוויק, בעוד חברי טימי כבר עמל על רוח הקמפינג שייצא לדרך במרחבי הקרחונים ובמישורי הלבה המוצקה. במקביל, רעות כבר השיגה לשנינו אוהל זוגי משובח, ואילו עומר החל לארוז את עצמו ואת חפציו לקראת טיסה מוקדמת. אני בכלל לא מאמין שזה עומד לקרות. המדינה הזו בוערת, ואיכשהו אני מחלץ עצמי מבין הלהבות.
כך קורה שבעוד אני עסוק בשינון הצ'יזבטים ללילות הקרים באיסלנד (סיפורי המיתולוגיה הסקנדינבית), מטרידה את מנוחתי סוגייה חשובה לא פחות והיא: מי ינעים לאוזניי בזמן הטיסות. אם לפני 6 וחצי שנים, בעת טיסה לקוסטה ריקה, האזנתי לא פחות מ-11 פעמים ל-liquid skin של גומז, הרי שהפעם מסופקני אם אוכל להסתפק בקולו הצרוד של בריטי מתבגר.

בגלל תמונות כאלה אני נאלץ להיאנח. הליוס

על כל פנים, כפי שזה נראה כעת, לפחות את אחת משעות הטיסה אעביר במחיצת Helios ואלבומו החדש Eingya. הממושקף מבוסטון, שמכנה עצמו על במות אחרות Goldmund (על שום "נרקיס וגולדמונד" החינניים), יכול לספק לי מנות גדושות של רוגע לשם קריאה מחודשת של "אנשים בליל-קיץ" של פראנס אמיל סילאנפה הפיני בעת הטיסה. וכנראה שזה מה שאעשה. זה אולי יישמע לכם פשוט ואנמי, אך לי זה נשמע כמו עננים. ועננים זה הדבר עכשיו, לא ידעתם?

Helios – Paper Tiger