להוציא אולי את השנה ההיא שבה גיליתי בפסח את Lights & Music של Cut Copy, החג הזה מעולם לא היה משמח, אהוב או צבעוני מספיק. תמיד זרוע בזרעי אדמה מתייבשת, שיחים מצהיבים ומחשבות על אבדון ארוך טווח, תמיד גדוש תוכניות שלא יוצאות לפועל, וכמעט תמיד רצוף בחוסר החלטיות. למעשה, אפשר לומר שאני שונא את פסח לחלוטין. את כולו, מתחילתו של ליל הסדר, דרך השכרות הכבדה שעושה אותו נסבל, החמסין של חול המועד, ועד לרגע הזה שבו הוא נגמר וכל מה שנותר לך זה לאסוף את שברי התוכניות הגנוזות ולצאת אל הדרך הארוכה שמסתיימת בסוכות ברוחות של תקווה וזה. למעשה, אני מעדיף את יום השואה על פסח, אבל לא את יום הזיכרון. כי זה כבר סוטה מדיי.

ועם זאת, פסח הוא הזמן ×”×–×” בשנה שבו אתה מתעורר מוזיקלית. פתאום יש לך כמה דקות פנויות נוספות, ופתאום כבר לא ×”×›×™ מתחשק לך על כל האמנים העגומים – אלה עם הכינורות, עם המנגינות האבסטרקטיות והמעוננות, אלה שיושבים עם ידיהם על הפנים ורוצים שתעשה כמותם. פסח הוא עת מזויפת של התחדשות וגודש. לראיה, כבר שלושה ימים שאינני מסוגל לשבת שנייה בלי להאזין למשהו חדש, אף שלעתים אני חוטא עם Black Celebration של דפש מוד משום מה. ובכל הסופ"ש ×”×–×” איכשהו אני דבוק רק לבריטים, נותן לכל ילדי הממלכה ההיא צ'אנסים גדולים, מקווה, מקווה ממש אפילו, שמישהו ×™×™×’×¢ בי – ודי מופתע כשזה קורה.

The History of Apple Pie, נגיד, הם דוגמה טובה לזה. הם מגיעים מלונדון, הם הכלאה מוזרה של The Pains of Being Pure at Heart ו-Pale Saints והם עסיסיים כמו שבאביב אמיתי, ×›×–×” עם פרחים ולא עם קוצים, אמורים להישמע. רוב הזמן הם נשמעים כל כך טינאייג'רים שאני כמעט ומרגיש פדופיל, אבל לאור הפער שנפער בין גילי לבין גילם הממוצע של המוזיקאים שלי – כנראה שעליי לספוג את המכה הקלה הזו. בחודש שעבר יצא אלבום הבכורה שלהם – Out of View, ולבד מלומר שאני שמח מאוד עמו, אני יכול גם לציין שגדול הוא לא, אבל מימד הכיפוש נעוץ בו חזק כל כך, שעדיף שאשתוק ולא אצפה לקשר של שנים וכל ×–×” איתו. סתם נרקוד יחד כאילו ש-1992 חזרה. מיד אחריו אשים לי שוב EAST 17. ביוש.

אה, רגע: יש לנו עמוד חדש בפייסבוק שבו נוכל לשמור על קשר כלשהו. בואו ותעשו לו לייק קטן.

The History of Apple Pie :: See You

The History of Apple Pie :: Mallory

The History of Apple Pie :: You're so Cool

האלבום המלא והיפה

1. להסתובב בחיפה בחלומותיך

2. להשתכר ב-10 בבוקר מבקבוק של וודקה קרמל שחברך הטוב קנה עבור עצמו

3. להבין שאת שארית שנות העשרים שלך תעביר בישיבה ממושכת בספריה

4. להבין במקביל שנותרו עוד חמישה ימים בלבד לשנות העשרים שלך

5. להאזין למוזיקה כמעט 24 שעות ביממה כאילו ששבת אל ימי התיכון

6. לרצות כל כך לקחת את הגיטרה החשמלית שלך כדי לנגן Gang of Four לעצמך כמו לפני שמונה שנים, אבל לדעת שהיא רחוקה מדי ממך

7. לדמיין חופים ים-תיכוניים שלא היית בהם מעולם כאילו נולדת בהם

8. להתיישב מחדש במרפסת שלך, לחשוב שיש שמש ולרעוד מקור

9. לגלח את כל התלתלים מהראש רק כדי למשוך תשומת לב

10. לגלות שאחרי שלושה שבועות שוב צצים התלתלים. להיאנח

11. לשתות קפה מפחית, להיזכר במישהי שעבדה איתך פעם שהיתה מיוחדת ולא זכית לומר לה זאת מעולם

12. להסתכל איך התצלום האהוב עליך בעולם נופל מהקיר שמולך ולא לעשות עם זה דבר

13. ללגום יין לבן זול, להיזכר בקיץ 2007 בפרייבורג, ולהבין שאלא אם כן מישהו יעשה דבר מה – לעולם לא תצעד עוד שוב ברחובותיה של עיר אירופית קטנה עם בקבוק יין שלם שהוא רק לעצמך

14. לחשוב על היינריך היינה, ואז לדמיין את הידיים היפות שהיו לפרופסור שאהבת יותר מכל פרופסור אחר

15. לנסות ללמוד בעל פה את כל הקודים בספרייה, ואז להפנים שאין קומה שאתה אוהב יותר מאשר את זו הרביעית – שבה מונחים כל הסופרים הגרמניים שלעולם לא ידירו אותך

16. לשלוח הודעות אהבה לכמה מחבריך הטובים ביותר, ולדעת שאין עוד אנשים יפים כמוהם בשומקום

17. להיכנס למיטה בארבע לפנות בוקר, להרים את השמיכה מעל לראש ולחשוב שזה יעשה אותך שלם יותר

18. להניח את 40 הספרים החדשים שלך בערימה לצד ערימה לצד ערימה ולהתעלם מן האבק שנולד למרגלותיהם

19. לארגן לעצמך מסיבת יום הולדת ואז להעלים אותה כלא היתה

20. להכשיל סטודנט במבחן ולדעת שהרסת לאדם צעיר יום שלם, אולי שבוע, אולי יותר – ולשתוק

21. להבטיח לעצמך שלעולם לא תיתן לאיש לגרום לך לחוש מיותר או זקן או אבוד

22. לקוות שהשכנים שלך יבואו להתלונן על המוזיקה הרועשת, להתאכזב ולהבין שהם טובים אליך מדיי

23. להתגעגע

24. לתהות למה בדיוק אתה מתגעגע

25. לחייך לאנשים שאינך מכיר, לבהות בהם מחייכים ואז מעלימים את החיוך מן הפנים אחרי שנייה

26. לדעת שיש משהו שמפריע לך, אבל אינך מסוגל להבין מהו

27. להתגעגע

28. להבין פתאום למה את מתגעגע

29. להדליק נרות נשמה לאור זאת

30. לכתוב עוד פוסט באתר שבו את כותב כבר יותר משבע שנים, ואז להבין שמדובר ביותר משבע שנים, שהתחלת עם ×–×” בגיל ההוא שבו עוד לא היכרת חצי מהאנשים שאתה מכיר. לכתוב עוד פוסט על להקה בריטית שנשמעת כמו שלהקות נשמעו בשנה שבה נולדת, ובכל זאת לעשות את ×–×” טוב. ×›×™ אם יש משהו שעושה לך טוב, כמו שמירי אמרה לך פעם, זו נוסטלגיה – ואין ×–×” משנה כמה פעמים תתכחש לשיט ×”×–×”. וזה שיט. שיט אמיתי. שיטוש.

 

Girls Names :: Occultation

 

Girls Names :: Drawing Lines

 

Girls Names :: Notion

ערימה גדולה של ארגזים הונחה בפינה אחת של החלל שהיה לי לבית שכזה ומולה הר גדול ונפוח של אבק שאותו כבר לא התכוונתי לאסוף לעולם. מזגתי לעצמי כוס של משקה כלשהו, צילמתי כמנהגי תמונה אחת אחרונה וחשבתי על מאות הפעמים שבהן נרדמתי במקום ההוא שהיה לי לבית שכזה. בחלל כלשהו בתוכי, כבר באותה שעה מאוחרת מדי של לילה, הבנתי שזה נגמר. שאת העטלפים, את ×¢×¥ האזדרכת הגדול והאומלל גם יחד, את השכנים הערומים מהגג ממול, את הבובה נטולת הגפיים של דק ×”×¢×¥ למטה ואת הווילון המכוער של שכן אחר בבניין הסמוך – את כל אלה אותיר על המסילה הארוכה של החלון הגדול ביותר שהיה לי בחיי. כך נמלטתי מן החיים האחרונים שהיו לי – בשקט מאובק, ×¢×™×™×£, זדוני, ×›×–×” שידעתי שאליו לא אשוב עוד כנראה לעולם.
עברו מאז כבר כמה חודשים, שבהם לא חשבתי אף לא לרגע על הרגע ההוא. אבל ×”× ×”, הרגע ההוא איכשהו ×”×’×™×¢, ופתאום אני חונק את עצמי שלא לדמיין את כל מה שכן ×”×™×” טוב פעם. איך, למשל, בחורף שעבר נמוגתי לתוך הספה במשך שלושה ימים, בישלתי, מדדתי את טמפרטורת הגוף שלי והאזנתי לשירים ישנים שטרם היכרתי או כאלה שבחרתי לשכוח. שלושה ימים לא כיביתי את המוזיקה לרגע, שלושה ימים לא הנחתי לעצמי ליפול. ופתאום, בתוך כל המחשבה הלא-נכונה הזו, אני רואה את החלון ויודע שאם יש דבר מה שאליו אני מתגעגע הוא היכולת שהיתה לו לנתק אותי מהכל – אפילו מהגשם שאני אוהב כל כך. בדיוק נגמר ×”-EP שגרם לי להיזכר בכל ×–×”. אז ארחיק את האצבעות מהמקלדת ואשים את כל שיריו למטה. רק אומר שהשני בהם הוא היפה ביותר – ואלך.

Sol Seppy :: Part of

Sol Seppy :: Music

Sol Seppy :: Live in Me

ה-EP המלא והיפהפה להורדה

נעמדתי מול המראה והתבוננתי בייצוג הפשוט שעמד מולי. הוצאתי חולצה אחת מהמכנסיים, הכנסתי אחת אחרת לתוכם בכוח, הצמדתי לעצמי סוודר ירוק כהה, צעיף עבה שמתלפף שלוש פעמים סביב הצוואר, מעיל כחול, ללא כפפות עדיין, חיפשתי את הנעליים שלי ויצאתי לצעידה קטנה בשכונה הירושלמית. ממש בין אזור תעשייה אחד לרובע בורגני אחר. אומרים שהחורף עדיין נושם נשימות כבדות ועייפות, כמוני בלילות שבהם אני קורס אל תוך עצמי בשמחה, וקשה לי להסתיר את אהבתי. כשאני רוצה להרגיש אותו, אני פותח את החלון ומביט על עץ ערום. כשאני רוצה להרגיש אותה, אני פוקח עיניים. פשוט מאוד. אבל אז כשהיא הולכת ופתאום אני נותר לבד, עליי לקרוא או למצוא ריגוש אחר. היום הוא הגיע מזיכרון מוזיקלי מרוחק, כזה שלא חשבתי שישוב וישחק בי.

כי כבר שנתיים אני יודע ש-Electrelane האנגליות לא קיימות, מחוקות, אפורות, נשכחות בעמעום מיותר שעדיף שלא היה מתממש. בעבר הלא רחוק, הן היו אחת הלהקות האהובות עליי, בעיקר בזכות האלבום הפנטסטי, האחרון שלהן, מ-2007. הוא היה כתמצית של זמן, כבד, מדכדך ומרוחק ועם זאת ענוג ומרוכך מספיק כדי לגרום לי להיות שלו לחיים שלמים. אינני מגזים, שכן חלפו שש שנים בדיוק מאז היכרנו והוא עדיין איתי, בלב, בראש. חבל רק שרביעיית הבנות הזו החליטה לעזוב הכל ולהתנתק מעולמן. וזהו. אז זהו, שכנראה עוד לא ממש.

הסולנית של כל העסק ההוא, Verity Susman, עדיין פועלת, מקריאה טקסטים, מכינה מיצגי וידאו ובעיקר מקליטה איברי גוף, אלקטרוניקה נהדרת ואת קולה מעורר הכיסופים. את כל הבוקר ×”×–×” אני נותן לה במתנה בזכות שיר הכוח הנהדר שלה שגרם לי פתאום להתרגש כמו אז, לפני 10 שנים, כשעמדתי בשורה הראשונה ב-Bowery Ballroom בניו-יורק וראיתי אותה נוגעת בקלידים שלה, או שאולי היתה זו בכלל גיטרה. עם דבר שכזה, עם יכולת שכזו, אני יכול להיות בטוח – אבל ממש ממש בטוח – שיש לי את כל הסיבות הנדושות בעולם להעריץ גם אותה.

ולמי שלא ממש מכיר, משהו מפעם. כי פעם הכל היה פה אחרת:

כך צריכים להתחיל

הנה זה שוב קורה. איכשהו עוד מעט תסתיים שנת 2012, תתחיל זו שאחריה, אני אחליף עשור בחיי והבלוג הזה ייכנס לשנתו השמינית, לא פחות. למעשה, כמו בכל פעם שבה סיכמתי את השנה המוזיקלית שלי, גם הפעם מצאתי את עצמי כותב את כל אלפי המילים הללו ממקום חדש, חדר חדש, שבו לא הייתי בשנה הקודמת. אינני יודע מה כל השינויים הללו מעוללים להעדופתיי המוזיקליות, אבל אני משער שאסור לי להתלונן. טוב, לא אכתוב יותר מדי כפתיח. רק אומר, שכל מה שיש כאן הוא חלק ממני כמו ריסיי השרופים מן השמש.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2012 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

אפשר לצפות בכל קליפ של כל אחד משישים השירים שברשימה, אפשר רק להאזין לו, אפשר רק להורידו למחשב – ואפשר גם להוריד את כל השירים במכה אחת בזכות שני הקבצים שכאן:
מקומות 60-31
מקומות 30-1

המשך »

אנגליה עולה באש, נשרפת בסיוע שלל הלוגואים הישנים של אואזיס שגזרתי לפני 16 שנה מהמלודי מייקר ותליתי ברחבי החדר שלי. אם האש האנגלית הזו תיעצר בדרך כלשהי זה יקרה רק כיוון שיתחשק לי להתפשר ולהסתכל על אנגליה חצי שרופה.
לאור העובדה שאת כל נעוריי העברתי כאנגלופיל אדוק, בדיוק כמו כל חבריי, אני מתבייש לומר שמעולם לא ביקרתי בה. לא בנוריץ', לא בלסטר, לא בבריסטול, לא בליברפול, לא במנצ'סטר ואפילו לא בלונדון. כשהזכרתי זאת לרעותה השבוע בביתה, היא אמרה שזה כנראה לא חשוב לי או מעניין אותי. מיד נעמדתי על רגליי האחוריות כדי להתעקש ולתרץ, להסביר ולקשקש – אבל בתוך תוכי הבנתי שגם אם היא אינה צודקת ב-100%, אז לפחות ב-50%. איפשהו, נכון לעכשיו אנגליה לא חשובה לי. ×›×™ אמנם מרבית השירים שאני יודע לנגן על הגיטרה נולדו בה, ואמנם כל נעוריי מבוססים על סולניה, ואמנם את מרבית בגדיי אני מקבל ממנה, ואמנם אני עדיין נמס בכל פעם שאני מריח מרמייט על חמאה – אבל כבר כמה שנים שלאנגליה אין מה להציע לי. מרבית להקותיה החדשות משעממות אותי, ואני גווע. וזה לא שאני חולם על איזו מדינה אחרת. פשוט גם עליה אינני חולם.

ובדיוק בשל כל הסיפור ×”×–×”, כשאני כן שומע להקה לונדונית חדשה שמצליחה לגרום לי להאזין אפילו לשיר אחד שלה כמה פעמים ברצף בין המדפים הצהובים לירוקים בקומה 2 בספריית הר הצופים – אני חייב לרטוט, לפחות מעט. ×”× ×”, אלה SPLASHH, חבורה של אנגלים, נראים בני טובים שמשחקים אותה – כמו תמיד בימינו – אבל יש להם שיר אחד שלא יכול ×”×™×” להיכתב, לא כל שכן להיות מושר, בשום מקום זולת המקום שממנו הם באו. לא שהייתי שם, אבל ×›×›×” ×–×” מרגיש.
לחבורה הזו אין עדיין אלבום, הם כנראה רק עובדים עליו בימים אלה שבהם הם משחררים סינגל חדש בהתרגשות גדולה מצדם, ונראה לי שגם כשיהיה להם אלבום הם לא יהיו גדולים כל כך כדי שהעולם ישתולל. ובכל זאת, מהצליל הראשון של All I Wanna Do ×”×–×” שלהם, שהוא בכלל הדבר הראשון או השני שהם שחררו לעולם, אני הייתי שלהם. ×›×™ בפשטות לא מוסברת נולדים להיטים אישיים קטנים, ובמורכבות די ברורה – אני רץ בחזרה לאנגליה ונדבק לגבה. אני מעריץ את להיטיה יותר מכל להיטי הפלנטה.

SPLASHH:: All I Wanna Do

SPLASHH :: Vacation

SPLASHH:: Washed Up

אני רועד מקור. אני רועד מקור ויש לי סחרחורת קלה של תחילת סתיו, של קריאה נמרצת של טקסטים איטיים להחריד, של בקרים שמתחילים מוקדם מהרגיל, של לילות שחורים קטנים שרקומים בחוטי צבע שמצאתי בקיץ האחרון ושל שתיית בקבוק מרטיני שלם בעצמי אמש. על כל פנים, גם אם הייתי בוחר להתייחס לכל ההתפתחויות האלה בצורה שלילית מסוימת, הייתי נכשל מעט שכן אין לי זכות להתלונן על דבר. מאז יום שבת שעבר אני נכנס למיטה, למיטות, וכעבור כמה שעות אני פוקח עיניים מבלי לזכור כלל באיזה אופן נרדמתי. ×›×™ אין לכך כל משמעות. מה שאני כן זוכר בכל בוקר ×–×” את השיר שפתח את ניסיונות ההירדמות שלי – אך במקביל גם עצר אותם ביופיו, האט אותם בייחודו.

כבר שבוע שעל רקע Motorama אני גם גונז לעצמי באהבה גדולה את אלבום הבכורה של Halls, הוא סם הווארד הבריטי. בחור צעיר, בן 21 בערך, הוא הווארד ×”×–×”, ולמרות זאת כל כולו גבריות מרוסקת לרסיסים – של ביטים, מלודיות, שירה כבויה ומסעות בין שלוליות חצי קפואות. האלבום שלו, Ark, × ×¢ כל כולו על הציר המדכא של ×’'יימס בלייק והרכבי Glitch מתחילת העשור הקודם, הוא חשוך, מייסר ומרכך לי את הלילות ואת הימים האחרונים, במיוחד במוניות השירות הצפופות, בזמן שגברים גדולים מצמידים את ברכיהם לשלי בלית ברירה אחרת.

אלא שהאלבום המלא אינו הסיפור כאן. הדבר הגדול האמיתי ש-Halls הביא לעולם הוא בכלל שיר אחד בודד, White Chalk, השיר השני באלבום, ×–×” שלכבודו הייתי שותל מאות אלפי אלפי שיחי ורדים רק כדי לגזום את הפרחים ולהניחם על לפתח ביתו של הווארד לכשיזדקן ואיש לא יזכור מה הוא עשה לי עם הפסנתר והקול שלו. אני נוטה לגרנדיוזיות לעתים, ולאור זאת אינני מסוגל לעצור את עצמי כעת מלומר שזהו אחד השירים היפים ביותר שהוקלטו (וגם צולמו) בשנה הזו. אני בטוח שבמקום כלשהו בעולם יש מישהו שמשוכנע שזהו השיר היפה ביותר של 2012, ואם יש אדם ×›×–×” – אני אתקשה להיאבק בו.

Halls :: White Chalk

Halls :: Roses for the Dead

Halls :: I'm Not There

האלבום המלא והמעולה