אני רועד מקור. אני רועד מקור ויש לי סחרחורת קלה של תחילת סתיו, של קריאה נמרצת של טקסטים איטיים להחריד, של בקרים שמתחילים מוקדם מהרגיל, של לילות שחורים קטנים שרקומים בחוטי צבע שמצאתי בקיץ האחרון ושל שתיית בקבוק מרטיני שלם בעצמי אמש. על כל פנים, גם אם הייתי בוחר להתייחס לכל ההתפתחויות האלה בצורה שלילית מסוימת, הייתי נכשל מעט שכן אין לי זכות להתלונן על דבר. מאז יום שבת שעבר אני נכנס למיטה, למיטות, וכעבור כמה שעות אני פוקח עיניים מבלי לזכור כלל באיזה אופן נרדמתי. ×›×™ אין לכך כל משמעות. מה שאני כן זוכר בכל בוקר ×–×” את השיר שפתח את ניסיונות ההירדמות שלי – אך במקביל גם עצר אותם ביופיו, האט אותם בייחודו.

כבר שבוע שעל רקע Motorama אני גם גונז לעצמי באהבה גדולה את אלבום הבכורה של Halls, הוא סם הווארד הבריטי. בחור צעיר, בן 21 בערך, הוא הווארד ×”×–×”, ולמרות זאת כל כולו גבריות מרוסקת לרסיסים – של ביטים, מלודיות, שירה כבויה ומסעות בין שלוליות חצי קפואות. האלבום שלו, Ark, × ×¢ כל כולו על הציר המדכא של ×’'יימס בלייק והרכבי Glitch מתחילת העשור הקודם, הוא חשוך, מייסר ומרכך לי את הלילות ואת הימים האחרונים, במיוחד במוניות השירות הצפופות, בזמן שגברים גדולים מצמידים את ברכיהם לשלי בלית ברירה אחרת.

אלא שהאלבום המלא אינו הסיפור כאן. הדבר הגדול האמיתי ש-Halls הביא לעולם הוא בכלל שיר אחד בודד, White Chalk, השיר השני באלבום, ×–×” שלכבודו הייתי שותל מאות אלפי אלפי שיחי ורדים רק כדי לגזום את הפרחים ולהניחם על לפתח ביתו של הווארד לכשיזדקן ואיש לא יזכור מה הוא עשה לי עם הפסנתר והקול שלו. אני נוטה לגרנדיוזיות לעתים, ולאור זאת אינני מסוגל לעצור את עצמי כעת מלומר שזהו אחד השירים היפים ביותר שהוקלטו (וגם צולמו) בשנה הזו. אני בטוח שבמקום כלשהו בעולם יש מישהו שמשוכנע שזהו השיר היפה ביותר של 2012, ואם יש אדם ×›×–×” – אני אתקשה להיאבק בו.

Halls :: White Chalk

Halls :: Roses for the Dead

Halls :: I'm Not There

האלבום המלא והמעולה