לא מזמן שבתי לבית הוריי המרוקן מאדםלאחר ארוחה במסעדה רומנית. איננו רומנים, ולכן כל הסיפור היה לי חדש כמעט לגמרי. ממליגה כבר טעמתי בימיי (נו, היה בסדר) אבל נדמה לי שמעולם לא באמת אכלתי צוואר חזיר. הסועדים מסביב היו חביבים בחיפאיות טיפוסית, הסבירו לנו על מנהגי העדה ומזגו לנו לצלחת כפיות שום (עם מיץ טבעי). אני ויתרתי. אחי לא. מה שכן עשיתי – במקביל להתבוננות במלצר שעמל על שפריץ רומני לאיזה איזקו אחד שישב לא רחוק ממני – היה לחשוב שוב כמה אני חייב לספר לכל מכריי על האלבום החדש של electrelane. "הגיעה השעה, כפרה", אמרתי לעצמי.

אני רוקד בסלון. יש בו הרבה מראות, ודי חשוך. זה כנראה המועדון הטוב בעיר.

רק בחודש מאי 2003 גיליתי את רביעיית הבנות האנגליות האלה, כשהן חיממו את broadcast בבאורי בולרום במנהטן. עמדתי בשורה הראשונה, שלוש רבעי אולם היה נטוש, והן ניגנו בנחת על הפידבקים של נשמתי. מאז אני מאוד מחבב אותן. הן אמנם שינו מעט את הרכבן מאז, אך טרם ויתרו על הקראוט (אוי, הומאז'ים ל-!neu תמיד מפילים אותי), ומעולם לא החליפו את המונוטוניות המעודנת שמזכירה לי קופסת אננס טרי המונח על ערימות של קרח בדלי מתחת לבית הישן של אחי במיד-טאון.
באפריל, או אולי קצת במאי, האלבום החדש של אלקטרליין (שהוקלט כולו בברלין) יקבל מארז פלסטיק חינני וינחת על מיני מדפים. קוראים לו No Shouts, No Calls ואני והוא כבר חברים טובים. הוא מסבך לי את החיים, באמת. שמעתי יותר מדי דברים משובחים לאחרונה, תבינו. הסטנדרטים עולים, ובכל זאת אני נהנה. איזה חורף נפלא.

Electrelane :: To the east