תהלוכות שיוצאות לדרכן בלילה, לעולם הן לא תגענה אל הנקודה שבה מישהו ממתין לראשיהן. הן פשוט שטות ברחובות, או על גבי מסילות, דוהרות ברצף המילים ומנתקות כל מגע עם המרחב שבו הן אמורות להתהולל. כל הפרטים המרכיבים אותן, אלו אשר נושאים דגלים צבעוניים לכאורה, נמלטים מעצמם בין ביניינים למרצפות אך אינם מרגישים את דרכם. הם גם אינם רואים דבר. תהלוכות שיוצאות לדרכן בלילה, הן בכלל מפולות. ומפולות הן החומר הרך ממנו חיים בנויים. לעתים, לפחות. צלילים של מפולות אפוא הם צליליהם של החיים. לעתים, לפחות.

Boy Friend הן המנון שלם של מפולות, התרסקויות וזריחות שווא אשר לא חדל לחפש מנוח באוויר. פעם היו מכנים זאת Dream Pop רק בשל תחושת החלום הלא הגיונית שקיימת בכל זה, אבל מעולם לא היה לי חלום שנשמע כך. אינני יודע מה לומר על רגעים כאלו, בהם התודעה מעצבת מוזיקה שגם ככה מעצבת תודעה, אבל להלן רגע כזה: רגע ההאזנה הראשונה ל-EP הראשון של שרה וכריסטה המהוות את ההרכב הזה. הן חברות גם ב-SLEEP ∞ OVER, הן גדלו ופרחו באוסטין הרחוקה והמושכת והן הרגע. רגע הוא דבר גדול לעתים. לפחות.

 Boy Friend :: D'Arrest
 Boy Friend :: Spirit Burner
 Boy Friend :: Lazy Hunter

פתאום, אחרי שבועות של עשר מעלות מתחת לאפס, ×”×’×™×¢ אביב של עליבות: 3 מעלות בשעות הבוקר, גשם דק, מעט שמש לעתים – אך ללא כל עלה, ציפור או פרפר. מדי פעם אני מרשה לעצמי להיפרד מן המעיל הגדול שלי, וכולי משחק במשחק עונת המעבר שלעולם לא באמת תגיע לכאן כנראה. כך גם המוזיקה של העת האחרונה, של 12 הימים הראשונים של השנה החדשה. כמו בכל ינואר גם הפעם נדמה ×›×™ שוחרר הפקק וזרזיף של אלבומים חדשים הפך למבול. או שאולי רק יהפוך. כל מיני ניצנים שהופיעו לפני כמה חודשים אמורים להתגבר על הקרירות היחסית האקטואלית ולצמוח למשהו אחר, חזק וירקרק, ממש בקרוב.

כך למשל, בימי ראשית הסתיו הכרתי את Craft Spells, חבורה של ילדי קליפורניה שהקיפו במעגלים את חברם ×’'סטין פול ולסטרוס. כמו רבים מיקיריי בשנה האחרונה גם הם חתומים ב-Captured Tracks וכמו שכל ×–×” מרגיש כעת, הם עומדים להיות הלהקה הראשונה של 2011 מבחינתי. את המינימליזם שאפיין אותם בסינגל הראשון שיצא בספטמבר הם משדרגים כעת בסיועו של להיט אמיתי וראשון – After The Moment – ונדמה ×›×™ אלבום הבכורה שייצא בתחילת מרץ עומד להבעיר את מנועיי. שוב בריטניה של פעם, שוב ניחוח זיעת גולשים בניחוח חרציות, שוב Wild Nothing ×›×–×”.

 Craft Spells :: After The Moment
ושני שירים ישנים יותר:
 Craft Spells :: Party Talk
 Craft Spells :: Ramona

ועוד משהו יפה:

החלטתי לוותר על רשימת אלבומי השנה שלי, בדיוק כמו בשנה שעברה. הסיבה לכך אינה עצלותי או עייפותי, אלא פשוט ×›×™ כל שחשתי בשנה החולפת כבר הובא לידי ביטוי ברשימת שירי השנה שלי. ובכלל, מה, שוב אכתוב על Beach Fossils, Wild Nothing, Small Black? עליי להתקדם קדימה, עליי ליהנות מן החדווה הגדולה הזו שמציפה אותי ערב ×—×’ המולד המתקרב – בין גבעות השלג לכוסות היין החם עם ניחוח ההדרים. חלום נוסף של חיים שלמים מתממש פה על ימין ועל שמאל עם כל הלבן הרך ×”×–×” שמשבית את שדות התעופה באזור, והיום אפילו פגשתי סנטה מעופף אחד שצחקק ודיבר לעצמו בגרמנית גברתנית.

על כל פנים, טעמי הלילה מתקתק וחמצמץ כמיץ התות-תפוז שסיימתי מוקדם יותר. אני מוצף בחיוניות חורפית, תחושה של חופש (שהחל אתמול האמת) ובמוזיקה חדשה ומלבבת. כך למשל, הערב נתקלתי בקליפ מעולה לשיר טוב, בקאבר מצטיין לשיר יפה, ובפזמון חדש של להקה נערצת. איכשהו, הייתי רוצה לאחל לעצמי שהשנה הקרובה תהיה ססגונית בדיוק כמו השילוב בין שלושת אלה. ראשית, מדובר בקליפ של El Guincho מברצלונה. שנית, זהו הקאבר השיט-ווייבי של CEO הפנטסטי לביונסה. שלישית, וזו שימו לב הפתעה גדולה, עסקינן בשיר חדש של Beach Fossils לקראת EP שייצא בשנה הבאה. רואים? הבטחתי שלא אכתוב על הלהקה הניו-יורקית הזו – והופ, שיקרתי. לא אכפת לי.

 Beach Fossils :: Calyer
 CEO :: Halo
 El Guincho :: Bombay

אדם יוצא למסע ארוך שאת סופו הוא אינו רואה באופק. השורה הפשוטה, בעברית רגילה שאינה מתיימרת להיות דבר מה אחר, מחביאה בתוכה את כל אשר מסמלת 2010 בעבורי. הטיול של אחרי החיים אליו יצאתי בסוף 2009, התגלגל אל דרכים מפתיעות אמנם, אך מרכיב פשוט אחד מעולם לא נטש אותו – הערפל. כך, בכל שבוע שבו האמנתי ×›×™ אני רואה נר דולק במרפסת, הגיעו התודעה והתובנה והיכו בי. את ירושלים, שכה אהבתי, זנחתי ברגע, עליתי על מטוס והתמקמתי בעיר החורף החדשה שלי, המבורג, רק כדי לחוש אחת ולתמיד את החורף והבדידות במלוא הדרם, ללא כל מאמץ. והנה ×”×’×™×¢ חודש דצמבר, יש לי חלון גדול וחדש, וממנו אני משקיף על סנטימטרים על גבי סנטימטרים של שלג לבן שהעלימו כל עלה, עשב או פרח. הפכתי לפרגמנט קטן של אושר/עצבות בתוך נחשול מחשבות ללא גבול. לצד כל ×–×”, או שמא בתוך כל ×–×”, ניצבים פסקולים קטנים של זריחה ושקיעה. כל אחד מהם זורק אותי לנקודת זמן אחרת, לזירת התרחשות שונה ולאקלים מתחלף.

כמו בכל שנה, אך אולי יותר מתמיד, רשימת 30 שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2010 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש ×›×™ כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי. תחילה חשבתי לכלול כאן רשימה בומבסטית של 150 להיטים, אך לאחר שהרכבתיה חשתי זר ומבודד בתוכה. העניין הוא שאני מוכן להיות בודד, הרי כך אני ×—×™ כאן בגולה, אך אין לי כל כוונה לבודד עצמי גם בתוך האייפוד הרעב שלי. בשביל ×–×” יש את פייסבוק. על כל פנים, סביר שאם קראתם בדפים אלו במהלך השנה החולפת – דבר כמעט לא ×™×”×™×” זר לכם, זולת שיר אחד, יחיד ומיוחד, עליו כתבתי כאן בעבר, אך מעולם לא העלתי אותו להורדה.

איך אפשר להצטייד בשירים? באמצעות הורדתם אחד-אחד אל מחשביכם, או באמצעות הורדת שני האוספים המצורפים בתחתית העמוד, או סתם באמצעות האזנה להם או לקליפיהם כאן.

 
בחודשיים האחרונים אני מנסה ללמוד כיצד לצאת מן המיטה כשעוד חשוך בחוץ כדי להגיע לכיתה מסוימת לא רחוק מן הבית. שוב ושוב אני מגלה ×›×™ מדובר באחד מן הצעדים הקשים ביותר למימוש, שכן לא משנה כלל אם אני שותה קפה, תה או מיץ דובדבנים בכוס גבוהה – השמש לעולם לא זורחת בפועל. גם ביום שמשי היא תמיד שקועה מאחורי ענן אפור ודקיק כלשהו שרק מייחל למותה המהיר. על מנת להקל עליה את השהות בגרדום השמיימי, אני מקפיד לעתים די קרובות להשמיע לה את הקינה הנוגה הזו של Women. באותו רגע קל לדמיין ×›×™ לא אני הוא שאינני רואה, אלא היא – ורק היא. ×–×” מרגיע אותי.

רגע האמת –> 1:33: ×–×” השלב שבו כל הסיוט ×”×–×” גורם לי לבהות בשטיח ולהתבטל בפני העולם.

 
כשהגעתי אל המבורג קיבלתי דירה זמנית בבניין בו אני מתגורר גם כעת. ×”×™×” בה חדר שינה קטן, מרפסת קטנה גם כן, ומטבח שהיה שמור בתוך ארון קיר. באותם ימים של סוף קיץ צפון אירופי נהגתי לשבת נטול אינטרנט, להאזין לילדים בגן המשחקים הירוק הסמוך, לקרוא ולהאזין למוזיקה. בכל הפסקה או בכל עת בה רציתי לחייך ולהירגע – תהלוכת העכברים חיכתה לי עם השיר ×”×–×”, אשר נשא בחובו תקווה לקור וחלומות על עתיד צבעוני. אין לי תשובה לגבי מימושו של חלום העתיד הצבעוני, אבל התקווה לקור – איך אומר זאת – כבר מיותרת.

רגע האמת –> 2:16: כל כך הרבה רגשות בקריאה פשוטה אחת של זמרת רכה. הלוואי וכל קיץ ×”×™×” מרגיש כך.

 
לשיר הזה האזנתי לראשונה כחודש וחצי לפני סיומה של 2009 בכלל, אבל הוא שייך לשנה הזו בסופו של דבר, היות והיתה זו רק הדלפתו המוקדמת שזרקה אותו אל העשור הקודם. הזדקקתי לשנה שלמה כדי להבין עד כמה הדבר הזה הוא מיוחד, כאשר בתוך בונקר נאצי מימי המלחמה האחרונה של אירופה, ויקטוריה הרקידה, פשוט כך, את מאות האנשים שהגיעו לראותה. שיערה כיסה את עיניה, הפוני שלי ניסה לכסות את שלי, ורגליי נעו במקומן. זה אולי אינו השיר הטוב באלבום, אבל הוא השיר האהוב עליי.

רגע האמת –> 4:03: המלודיה מתחלפת לה בנונשלנטיות ולוקחת את כולנו ביחד אל הסוף.

בשל סיבה לא ברורה לא התרגשתי יתר על המידה מן השיר ×”×–×” של ×’'יימס מרפי כאשר האזנתי לאלבום בפעמים הראשונות. מי ששינה את כל עמדותיי כלפיו ×”×™×” בלישה, חברי האהוב, אשר בעיצומו של סט התקלוט הטוב ביותר שנתן בחייו – הוא לחץ פליי על המנון השינוי ×”×–×”. החל מאותו רגע השתנתה דעתי, והבנתי ×›×™ ×”×’×™×¢×” השעה לרקוד ללא הרף. בלישה ×”×™×” שיכור כל כך, אני רק יכול לשער, אבל אני יודע שאהבנו כולנו ברחבת המנדט שלנו. אהבנו את הרגע, את הדקות, את התמונות ואת כל האהבה העצמית שלנו. בערנו. פעם.

רגע האמת –> 4:08: הדליקו את האור, עשו את ×–×” לקל בעבורי, ביטה.

 
חודש יולי האחרון ×”×™×” ממטרה אחת גדולה של מילים. סיימתי לקרוא אז עשרות ספרים לעבודה על גרמניה, עסקתי בתכנונים ביורוקרטיים לקראת נסיעה לגרמניה, והאזנתי למיטב הקלאסיקה שיצאה מגרמניה. ואיכשהו, בין לבין התנפצתי לילה אחד לרסיסים עם השיר ×”×–×”. הוא השיב לי תחושת נעורים, כזו אשר נפרדה מחיי מזמן, עם קלטת השוגייז שהקלטתי לטירונות ב-2002. פתאום ראיתי, ועודני רואה, את עצמי יושב בחדר הישן בבית הוריי, עם הראש המכופף, משחק עם הפדלים של הגיטרה החשמלית שלי, ומרעיש בצלילים ארוכים. תחושות כאלה, מלוות בנביחות כלב וברוח ירושלמית – חסרות לי לעתים קרובות.

רגע האמת –> 1:36: פתאום, כשצצים התופים, ברור מה חסר לי כל כך הלילה.

 
את שירי המסיבות שלי אני אוהב שמחים ועצובים כאחד. כאלו אשר אינם נכנעים לקצב הטבוע בהם ומעלים חיוכים גדולים בלבד, אלא מסוגלים לזרוק אותי לרצפה לאנחות. כנראה שזה בדיוק הסוד של אחד משירי הכוח הגדולים ביותר שיצאו מאנגליה בשנים האחרונות. העוצמות הרבות שלו עלו לי ביוקר בסוף ינואר, כאשר הוא זה שגרם לי לנקות את המרפסת בחדרי, לסייד את קירותיה ולהשליך לפח חתיכת מיטה "עתיקה", שלימים יאלצני בעל הבית לשלם עליה לא פחות מאלף שקלים פיצוי. קרנבל.

רגע האמת –> 4:27: משהו בצעקה השונה הזו, בין גיבובי המילים, עושה אותה למסעירה במיוחד.

 
איכשהו נדמה לפתע שאני מצוי באווירת מסיבה תמידית, אבל כל זה הוא מקרי בהחלט. החיים האמיתיים של פסי השיזוף הוא שיר המסיבות הכי ביתי שלי, ולא במובן המצומצם של המילה "בית". מאז נחשפתי אליו בתחילת חודש מרץ האחרון, לא היתה פעם אחת שלא השמעתי אותו במסיבותנו. הסיבה היחידה שעשיתי זאת פעם אחר פעם היתה הידיעה הברורה שאין סיכוי שבלישה ישמע את צופרי הריקוד הללו, ולא יתחיל לזוז. כולנו פשוט אוהבים את האופן שבו הוא זז. לשיר הזה, וגם לבלישה, יש קסם מיוחד של חיי אמת.

רגע האמת –> 0:16: אזעקה נעימה שכזו.

 
כמו רבים מבני האדם, גם אני × ×”× ×” לראות את עצמי כמי שמחבב אנדרדוגים. על כן, הרשימה הזו כוללת כמה שירים כאלו, אשר שייכים כנראה אך ורק לי – ואיש לא באמת יכניס אותם לרשימת סיכומי שנה כלשהי. וזו כבר בעייתו של אותו איש אחר. ההולוגרמה של הבריטים היפים האלה הפכה ב-2010, באופן בלתי מוסבר, לאחד השירים המושרים ביותר על-ידי בקרנות רחוב ובמדרגות של ספריות. אף פעם לא ניסיתי להבין לגמרי מדוע ×–×” קרה, אך אולי הסיבה היא שמדובר בנקודת השפיות והרוגע היחידה כמעט באלבום היוצא מגדר הרגיל של הפורטינים החדשים האלה. או שאלו הן כל השפעות טרי ריילי שעושות את העבודה.

רגע האמת –> 1:31: כמה כלים נעימים, תזמור שכזה, וסוג של שבר בסוף כל הסיפור.

 
בבוקר אחד בעיצומו של קיץ יוקד מן הרגיל שלח לי עמר שפירא (מותג אנושי) לינק לווידיאו של הניו-זילנדים האלה, כחודשיים לפני שהוא הפך ללהיט של קולקציית הנעליים האחרונה של קסטרו. לקח לי רגע או יומיים ליפול לרשת הזו, אך לבסוף נכנעתי והבנתי כוח מהו. כשזה קרה, נאלצתי ללחוץ על כפתור הריפיט בנגן השירים שלי, וקראתי לכלב שהתגורר עמי באותם ימים כדי שינסה להבין על מה המהומה המשונה הזו שבכלל נשמעת כמו פסטיבל אביב שאיש מעולם לא ניסה לעצור. כך, בעוד רבים כל-כך מודים לעמר שפירא על הפוני הא-סימטרי שהחדיר לעולם האופנה הישראלי, אני מודה לו על פיסה מוזיקלית זו.

רגע האמת –> 0:01: די בצליל הבראשיתי ×”×–×” הפעם.

 
מעולם לא שרתי את השורות הדלות שבונות את הפזמון הזה לאיש, פשוט כי מעולם לא חיפשתי חבר אמת מן הסוג הזה. ובכל זאת, חרף היותי בחור מזדקן, אני יודע אהבת מתבגרים מהי ומצליח לדמיין את עצמי יושב ליד הטלפון בגיל 13, מתבייש להתקשר לביתה של נערת חלומותיי, תוהה האם היא יודעת שאני רוצה אותה. התוצאה היפה של המתנה מן הסוג הזה היא שדבר לא קורה בסיומה. שום חבר או חברה לא נולדים כך. מה כן נולד? שירים יפים, מרים ומתוקים, כמו זה. המרחק מקליפורניה אינו משנה כלל כאן, היות והרוח הינה אותה רוח.

רגע האמת –> 1:17: אני אוהב גיטרות פשוטות, את ×–×” כבר ציינתי שלושת אלפים פעם בעמודים ישנים יותר. זו דוגמה ×—×™×”.

 
בחודשים האחרונים אימצתי בחום את הסלוגן הטינאייג'רי ×”×–×”, תוך ידיעה ברורה ×›×™ הוא אינו אפשרי לגביי. ניצן ראשון מאלבום שני ללהקה הצנועה הזו, אותה ראיתי בהופעה ביחד עם רעותה ונטלול השבוע בהתרגשות רבה, לא יכול ×”×™×” להיות קולע יותר לאופי העצמי אותו הם מנסים לשדר. כמו רבות מלהקות ×”-Twee לפניהם, גם פיינז מנסים להתכחש לרגע להיותם נאהבים, אוהבים ושוברי לבבות כאחד. ×”×›×™ קל להם לומר לא לאהבה. בסופו של דבר, להתנגד לה – עושה לעתים את החיים לקלים יותר. גם אם רק לרגע.

רגע האמת –> 2:36: הקונטרסט בין עדנת השירה לתופים הגרנדיוזיים לרגע של המתופף קורט.

 
לילות המבורג שלי כוללים שורה ארוכה של שירי סתר אותה אשמור לעצמי כנראה לנצח. כל אחד מהם מזכיר לי חשכה אחרת לאור נרות, עם ספר אחר במיטה, עם ספל תה ועוגיות, ומחשבות על שנים שהיו ולא ישובו עוד לעולם. איכשהו, בין כל אלה בולטת העצבות חסרת הגבולות של דמיאן ×’'וראדו, שבמילותיו הזכיר לי כמה מתהיותיי חסרות המענה בסתיו האירופי. כשהגיע לעירי זו כדי להופיע – לא הלכתי. ידעתי שדבר טוב לא ייצא מן המפגש העגמומי שלנו. כבר תקופת מה שאני מתחרט על ההחלטה המטופשת והמתפנקת ההיא. מאוחר מדיי.

רגע האמת –> 3:14: אני עדיין מנסה לתקן את הראש שלי.

 
לנצח נצחים, בכל פעם שאאזין לקטע המופלא הזה הלקוח מאלבומו האחרון של פור-טט אדמיין את צלילי הגלוקנשפיל של הסימפוניה התשיעית של בטהובן, אותם שמעתי בכל שישי בצהריים במרפסת ביתי הירושלמי. התגוררתי בסמוך לימק"א, מטרים אחדים מגן העצמאות, מרבדים ירוקים עם נחלי מים היו חלק מן הנוף הרגיל שלי בכל סוף שבוע, והשיר הזה רק ביטא מוטיב אחד מכל התפאורה הזו. בפעם הראשונה בה הוא כבש אותי ישבתי דומע, מנסה להתאושש ממחשבות על המבורג. כעת אני יושב לאור נר באותה עיר גרמנית, ורק מנסה להיזכר.

רגע האמת –> 1:45: סוג של מהפך קטן, מהפכון, בדרך לקולות פעמונים מזן אחר.

פטר ברודריק נוהג לספר ×›×™ כתב את השיר ×”×–×” תוך כדי × ×”×™×’×” לפני כמה חודשים. הוא פשוט שר את המילים לעצמו, וכאשר ×”×’×™×¢ לבית אליו נסע – התיישב לצד הפסנתר והוסיף כמה תווים. מה שהוא לא לקח בחשבון הוא שעם או בלי הפסנתר בפנים, הוא מנצח. לא הייתי יכול להתחבר לשורה שלו, "כל שאני זקוק לו הוא קרן שמש", אלמלא התגוררתי כיום במקום בו השמש לא זורחת כמעט אף פעם, גם כאשר היא דווקא כן עושה כן. ישנם שירים שצצים לחייך בהפתעה (כמו כל שיריו של ברודריק) וכמו נכתבו על הרגע בו האזנת להם לראשונה.

רגע האמת –> 1:12: דממה בת ארבע שניות שכולה עצבות רגעית.

 
באמצע חודש פברואר טסתי לאיטליה כדי לבקר את רעותה האהובה. בצוותא קפצנו לפירנצה, ×”×™×” קר מאוד, אז נכנסנו למסעדה ושתינו הרבה יין. כשיצאנו משם היא נעזרה באייפון שלה, וכערסים מצויים השמיעה לנו את השיר ×”×–×” בפול ווליום בעודנו מרקדים (יחסית) ברחובות העיר היפה הזו. מאז כבר יצא ללהיט ×”×–×” קליפ די משעשע ומחריד כאחד, ומאות אנשים רקדו לצליליו לנגד ×¢×™× ×™×™ – אך הוא עדיין נותר חקוק כפיסה נאה של אושר בעיצומם של ימים משונים. נשבע שהייתי חוזר לאותו רגע איטלקי פעם אחר פעם, אחת לשנה, בכל שנות ×”×—×™×™ הבאות.

רגע האמת –> 1:10: הקול הממיס ×”×–×” בא בדיוק בזמן.

 
באמצע החורף הקודם ישבתי בתוך מטוס קטן, אבל באמת, מוקף בכשלושים נוסעים בלבד – וחגתי מעל להרי האלפים. על הברכיים הונח ספר ישן של כריסטיאן קראכט, ועיניי הצמטררו מבהייתן בלבן הגדול. מטוסי נשק לפסגות מחודדות ולבנות שכיסו בקור אדיר כפרים שחורים קטנים שנראו היו כלקוחים מהזייה חורפית של דב קוטב. אני יודע שאני עלול להצטייר כקלישאה של עצמי כעת, אבל ×–×” ×”×™×” אחד מן הרגעים המוזיקליים הקדושים ביותר שידעתי. האלפים שאגו תחתיי, האזניים צרבו מן הדמעות המלודיות החורפיות של אלוביום, ואני נדמתי עם השיר ×”×–×” דקות ארוכות – פעם אחר פעם. עד שהגענו לפראג הלבנה לא פחות.

רגע האמת –> 2:55: הפסנתר ×”×–×”. כך בדיוק כל ×–×” הרגיש. לעצום עיניים מבלי לעצום לרגע.

 
או, ×”× ×” ×–×” ×”×’×™×¢ – רגע הצ'ילווייב הראשון של הערב. לא מזמן קראתי ×›×™ Ernest Greene, הוא הוא Washed Out, הוא נער הפוסטר של ×”×–'אנר האהוב עליי מ-2010. הוא חתיך, כך כתבו, כותב להיטים ברצף וברור לכולם שהוא עוד יגדל להיות מישהו, ×›×–×” שחוצה ×–'אנרים, ככל הנראה. בינתיים, הפנטזיה שבנה בשיר ×”×–×” מצדיקה את התואר לו ×–×›×”, ומסייעת לי לשכלל את יכולת השריקה שלי נגד הרוח. מה שכן, עד היום אינני מסוגל להפנים את המקרה המוזר שקרה לי בקיץ בירושלים, כאשר כמה ימים לאחר שכתבתי על צליליו של גרין, אחד משכניי בבניין ממול האזין לשיר ×”×–×” בפול ווליום. נו, נערי פוסטר תמיד מגיעים לכל פינה.

רגע האמת –> 1:04: תמצית ×”×–'אנר.

 
תחושה של חנק משתלטת עליי כאשר אני מתרכז בשיר העצוב ×”×–×”. כל היופי בו נוגע לחמקמקותה של עצבותו. בנקל הוא יכול לחלוף לידך, מבלי שכלל תבחין שהדבר ×”×–×” נועד לשבור, לצרוב, וכן – לחנוק. וכאשר אתה נחנק מן הגלים הלוהטים האלה, אתה נחשף לעוד אחת משורות הבדידות המוצלחות של 2010: "עשי זאת בלעדיי, עשי זאת כשאינני", ואתה מבין ×›×™ שוב מצאת אור, ולו רק לרגע. קל כל-כך להאמין שכל ×–×” מוקדש בכלל לגולש מזדקן (כמו ×–×” המופיע בקליפ), אבל ברור ×›×™ ×–×” לא העולם האמיתי.

רגע האמת –> 3:10: כמה קריאות שבר מתחזקות מאחורי כל הגלים. פשוט לכסות את הראש בכרית.

 
מוזר להכניס לרשימת שירים את הקטע הבא, אשר נישא על גבי קטגוריה אחרת לגמרי שאינני באמת מסוגל לנסחה כעת. ברבים מלילות השנה האחרונה מצאתי את עצמי שוכב במיטה, קורא דבר מה מייסר או מענג, ומניח את הספר על ×”×—×–×” ברגע בו החל השיר ×”×–×” להתנגן. הוא ניצח את ולטר בנימין, את דן דינר, את היינריך ×”×™×™× ×” ואפילו את זיגפריד לנץ. ייתכן וזה עושה אותו לקדוש עוד יותר מהם, וייתכן ×›×™ שוב – כל ×–×” הוא תעתוע אחד גדול אשר אמור בסך הכל להסתכם בכפתור הריפיט. חלום מרוסק אחד וגדול.

רגע האמת –> 1:59: אחרי כל ההתגברות מגיעה האנחה היוקדת, המסתלסלת.

 
מסיבה מובנת לגמרי, אני די מתקשה לכתוב על השיר הזה. הוא ממוקם במקום השני ברשימת ההאזנות שלי ב-Last.fm ל-2010, הקליפ שלו הוא האהוב עליי מן השנה החולפת, הפתיחה שלו היא אחת היפות בהיסטוריה (אף שהיא מסומפלת משיר צרפתי ישן), והוא גם השיר שניגנתי ושרתי עם גיטרתי הכי הרבה פעמים השנה. בפי כמה ממכריי הוא כונה "השיר עם הקליפ העצוב", אבל אני עדיין חושב שכל הסיפור הזה הוא די מלבב, משמח וגדוש באופטימיות. אולי כי המקצב הזה תמיד לוקח אותי דווקא לתצוגות אופנה נוסטלגיות ולזינוקים על מזרן הקפיצים הזול שהיה לי ברחוב לינקולן. מעולם לא התעצבתי בעקבות צ'יינטאון, להיפך: הוא רכיב האופטימיות הגדול ביותר שמכילה רשימת השירים המדובללת הזו.

רגע האמת –> 0:45: כשג'ק טאטום מתחיל לשיר עם כל ההד ×”×–×” שלו, לכאורה, אני שלו.

 
×”×’×™×¢×” השעה לשמחת החיים הנאיבית, זו אשר אינה קשורה כלל למציאות כלשהי. חודש מאי הוכיח ×›×™ האלבום של להקת התופים לא יאכזב, בעיקר בזכות הסינגל ×”×–×” שדלף מעט לפניו. כל-כך הרבה סיבות למחולות הוא כולל, בין אם ×–×” הפזמון האגדי ובין אם זוהי האווירה הקופצנית עד כאב כפות רגליים. ברור ×›×™ לא יישאר דבר מכל ×”×—×’×™×’×” הזו בבוקר המחרת, ובכל זאת – לשם כך נולדו סינגלים מוצלחים כל-כך. אפילו צ'ופצ'יק, הכלב הסקסי בתבל, אהב לראות אותי קופץ על השטיח לצלילים אלו. פעם אחת הוא אפילו ניסה לתקוף.

רגע האמת –> 2:52: ליין הבס נותר בחזית, וכולם עוברים לריקודים מאחור.

 
וכאן בדיוק מסתיימת ×”×—×’×™×’×” הקודמת. כאן בדיוק מתחילה הנפילה הרגילה, במסגרתה אינני מעוניין להתגבר על דבר – וכך נוצרת תוגה. כל שורה בשיר ×”×–×” חרוטה על חודשי השנה הזו על כל גווניהם, רצונותיהם וכמיהותיהם. גם אם ממש אתאמץ לא אמצא שיר מדכא יותר לפתיחת ימים ולנעילת לילות אבודים. בפעמים בהם חלקתי את האזנותיי לו עם אחרים, לא ×”×™×” כל צורך במילים הללו, ×›×™ הן כנראה היו ברורות מדי. במרכזן עומד הרצון השלילי ביותר הקיים באדם כנראה, הרצון לדעוך ולשקוע אל תוך עצמו.

רגע האמת –> 0:10: היא מצאה אותו.

 
אינני מחבב זיכרונות, אינני אדם נוסטלגי, ואני מעדיף לצבוע את העבר תמיד בצבעים הקודרים ביותר – גם אם לא תמיד הדבר אפשרי. ובכל זאת, אני אוהב לנבור באירועי העבר, לדוש בהם ולסייד בעזרתם את הקירות באפור. השיר הכמעט נשכח ×”×–×”, שמגיע מתוך אלבום מצוין שנקבר על-ידי המבקרים לשווא, התנפץ על בסיס יומי בעולמי בחורף הקודם, וגלש בעצב אל תוך האביב. אין בו קצב, אין בו התפתחויות יוצאות דופן, רק לינאריות פשוטה ומעיקה של געגוע. סתם רגש בנאלי שכל אחד גם ×›×›×” מכיר. ובכל זאת.

רגע האמת –> 2:39: ההבהוב המקסים של הקול, בדרך לעוד יום שני של עיניים דואבות.

 
השנה החולפת היתה השנה בה היכרתי את אחד האנשים המופלאים ביותר בתבל, טאקי שמו. השותף האמריקאי-יווני שלי, נגן האבוב המוכשר בישראל, הכיר לי עולמות חדשים, שטחים שלמים שמעולם לא חשבתי שאתקרב אליהם – לצד אופטימיות וחום אנושי שאיש מעולם לא ידע לנפק בסביבה המוכרת לי. השיר השבדי ×”×–×” ×”×™×” המנון הבית שלנו תקופה ארוכה. בצוותא רקדנו אותנו, בצוותא שמחנו על קיומו, בצוותא זעקנו אותו בקולי קולות בשעות מאוחרות בעיצומה של שבת, ובצוותא חלמנו אותו. הייתי מוכן לחזור אל ערבי האוכל והאוזו שלנו רק כדי לרקוד את כל ×–×” מחדש כמו שלעולם כבר לא ארקוד.

רגע האמת –> 0:00: אווירת הפורנו וספינת האהבה השבדית מתחילה כאן ועכשיו.

 
השנה הזו גררה עמה לכותרות כמה וכמה הרכבים ניאו-רומנטיים בחליפות צמר חומות ועניבות דקות, אשר רצו לחיות את תחילת האייטיז מחדש – ללא כל ורוד או טורקיז בעיניים. הטובה שבהן, לפחות בעיניי, היא להקת "מראות". בעיצומו של האביב התגלגל לרשת אוסף של הקלטות לא מלוטשות של כמה משיריה, ובהם גם ×–×”. ללא קליפ, יחסי ציבור מסודרים או רצון מאורגן בהצלחה מיידית – הוא כבש אותי ואת כל מכריי הקרובים. הוא יכול להישמע קיטשי לרגע כאילו מדובר ×”×™×” בלהקת בנים מן הזן הישן, אך מנגד הוא בעצם להיט חסר תקדים שמעולם לא הפך לכזה – ואולי טוב שכך. הוא רך כל-כך ובאותה השנייה מחוספס ועטוף בשברי לב מדמם אשר אינו יודע מנוח. חזרתי אליו יותר מדי פעמים, והוא שב אליי בעצמו גם כשלא ביקשתי. מעולם לא ×”×™×” לי האומץ להשמיעו במסיבות, אך ניצניה עשתה את העבודה בעבורי די פעמים ואפשרה לי לנוע כאחרון הרומנטיקנים בצמוד לקיר, כאילו ×”×™×” הוא הפרטנר שלי לחיים שלמים.

רגע האמת –> 3:05: מיליון מיילים רחוק כדי שאוכל לראות, ועוד בקול גבוה ומרוח שכזה.

 
על השיר ×”×–×” כתבתי כאן בשיאה של 2009, כשעוד מדובר ×”×™×” בהרכב של אדם אחד בלבד. עם זאת, הוא יצא בגרסה מלוטשת יותר באלבום הבכורה של מאובני החוף הללו במהלך השנה הזו, וגנב אותי מחדש. לפני כחודש זכיתי לרקוד אותו בהופעה ×—×™×” של הברוקלינים האלו, האזנתי לכל מילה ומילה מחדש, על אמת, ושרתי גם את המנגינות כאילו היו למילים היפות בהיסטוריה. מדובר בריף הגיטרות האהוב עליי בשנים האחרונות, בלהיט הניו-יורקי שלי לשנה זו, ובפסקול הנכון ביותר להתרוממות רוח. בכל פעם שהלכתי לעיר ביום שקט כדי לסדר את מחשבותיי כשלא ×”×™×” לי מה לומר ב-2010 – ידעתי שאני עושה זאת כשהוא מאחוריי.

רגע האמת –> 1:12: הפזמון האמיתי אינו כולל אף לא מילה אחת.

 
מעולם לא חשבתי שבמקום הרביעי של רשימת אהבות כלשהי שלי תופיע להקה רוסית. מילא אוקראינית, אבל רוסית? ועוד מרוסטוב ולא מסנט פטרסבורג? אך ×”× ×” ×–×” קרה. רוח הרפאים המעוצבת הזו של הלהקה ×”×›×™ אנדרייטרד ברחבי תבל, או שמא הלהקה ×”×›×™ פחות מוכרת שעל עולם האינדי הרחב להכיר, היא יצירה מזוככת של קצב ונשמה משדות קרח המכסים שדות חיטה במקומות רחוקים. בכל פעם שהתופים הללו פוצחים בהקשות, תחושה של בית עוטפת אותי. ובית אינו דבר מובן מאליו כאשר כל בתיך זמניים וכל חדריך הרבים רק מנסים לגעת במושג הבית הנשגב. המצילתיים נשפכים פה כמו סוכר על סופגניה, והעולם המנוכר – מתקתק כל-כך.

רגע האמת –> 0:25: השורה הזו, ההד ×”×–×”, התעתוע האמיתי והאימתני ×”×–×”.

 
הרבה זמן לא היתה לי חופשת קיץ טהורה, כזו שבה ניסיתי לנוח ללא לימודי גרמנית או מבחני שפה בערים משונות באירופה. אולי בשל כך, באופן סימבולי, חופשת הקיץ של ×’'ק טאטום נפתחת גם היא בלשונות מדוברות להן הוא אינו יכול להתנגד. כל ניסיון לשחזר את המקומות, הרגעים, הפעמים ושעות היום בהם האזנתי לנעימה הזו יעשה עוול לזיכרונותיי. זכורה לי פעם אחת מיוחדת שבה ישבתי במרפסת חדרי בירושלים, בהיתי בעץ הירוק המתחדש והגדול רוקד ברוח, שתיתי יין ונתתי לחגיגה הזו להתנגן לפחות עשר פעמים ברצף. אני שמח שנפל בחלקי להתאהב בכל פינות השיר ×”×–×”, לחלום עמו את הקיץ הנעים הבלתי מושג ולתת לו לנצח מתי שמתחשק לו. חצי שנה הוא איתי – ועדיין לא נמאס לי.

רגע האמת –> 2:34: קולות הרקע העצמיים של ×’'ק טאטום הם הדבר ×”×›×™ חמוד ופשוט שהיה לתבל להעניק לנו השנה.

 
ישבתי על השטיח ובכיתי. בכיתי כמו ילד, ×›×™ ידעתי שהחורף – על צורותיו וצבעיו השונים – ×”×’×™×¢. הייתה זו האזנת בכורה דרך רדיו 1 הבריטי, שהוחלפה במהרה בווידיאו המתאים ביותר שיכול ×”×™×” להיווצר לשיר ×”×–×”. השבוע ההוא בפברואר, ×–×” שחלף בקצב של צב, ומרט את כל שערותיי עד שנאלצתי לנוח לרגע עם הספרים, הרשימות, החלומות והתהיות המחודשות, אותו שבוע מייאש בו אינני רוצה להיזכר לעתים, חושמל על-ידי יאניס פיליפאקיס, סולן Foals, שהתהלך בנחת במדבר הקפוא ×”×–×” באחד הפיורדים הצפוניים. קשה לי לנתק את תמונתו מתמונת החלום שהוא בנה לי, ×–×” הקודר, המדכא והמאיים שאותו אני ×—×™ לעתים גם כיום – על השלג מתחת לבית. שם, אתו, הכל החל.
השבוע סוף-סוף זכיתי לראות את הלהקה המצוינת הזו בהופעה ביחד עם נטלי ורעותה. כשהם החלו לנגן את השיר החשוב ×”×–×”, לא ידעתי למה לצפות. ארבע דקות בתוכו, התפרצתי בידיים משולבות, ובכיתי ללא שליטה – שוב, בצורה הבנאלית ביותר. ניסיתי לעצור, ולא הצלחתי. אחר כך הסתבר שגם נטלי חוותה זאת בצורה דומה. כנראה שזו הבנייה, ההתגברות המתואמת, ההתרוממות השברירית הזו מעלה והקונוטציות שהשיר ×”×–×” מסוגל לרתום לצדו. בסופו של דבר, כולנו צועדים אל תוך הערפל במיליון דרכים מלוכלכות.

רגע האמת –> 4:12. זהו. די.

 
ב-25 בפברואר סיפרתי כאן את סיפורו של השיר היפה ביותר שחדר לתוכי באותם ימים, מבלי לציין את שמו או את שם האמנים האחראים לו – פשוט ×›×™ התבקשתי שלא לעשות כן על-ידי מי שהראה לי את האור. ×–×” אמור ×”×™×” להישאר השיר של שנינו, כך סיפרו לי אז, ולכן התמדתי. השמעתי אותו פעם או פעמיים לבלישה בזמנו, ניסיתי להסביר לו מה ×–×” עושה לי כל ×–×”, אבל בשלב מסוים פשוט מאסתי בכל ההסברים. נשארתי ישוב עם עצמי, שוב ושוב, בכל פעם שבה רציתי לשבור את עצמי קצת יותר – והאזנתי לו. הוא הפך לתקווה המשונה שלי, להבנה הברורה לפיה לאחר כל נפילה – כעוף חול עמוס נוצות אותן בחרתי בעצמי, אני ממריא מחדש למקום אחר. ובאמת שהצלחתי להמריא, תוך כדי שינה אולי, למקומות אחרים.
כעת, מרחק עשרה חודשים מן הנדר ההוא לצד חלון המייספייס הפתוח, אכסניית הזיכרון (ששמה לקוח מאלבום המופת של Max Richter), כבר עומדת על סף אלבום ראשון, שיריה זוכים לחשיפה מוגברת ואני מכיר מעט יחידי סגולה אשר ראו את הפלא בהופעה חיה. לפתע, הזוג שמרכיב אכסנייה זו מתרומם בעצמו, מספר בריאיונות על חייו המוזיקליים, על חלומותיו, על משבריו ועל כמיהותיו הקטנות ביותר. בשלב הזה אתן לכל זה דרור, כדי שאוכל לחוש רגוע יותר. הנה, הוצאתי את זה מתוכי. קחו את זה בכאב.

רגע האמת –> חפשו לבד.

מקומות 30 עד 16 להורדה
מקומות 15 עד 1 להורדה

ישנם רגעים שבהם אני פשוט יושב. יושב מבלי לעשות דבר, מניח את הידיים על ההסקה המתלהטת, בוהה בעץ העירום שצויר במכחול של חורף מתגבש מחוץ לחדרי, מסתכל על הארובה של הבניין השכן, חושב על בולי העץ הקטנים שמתלהטים בתחתיתה, אותם בולי עץ שמאמן האגרוף השכן פירק עם גרזנו בחצר בסוף השבוע שעבר. ברגעים האלה אינני באמת קיים, אלא רק חושב על כך שאני קיים. איש אינו יודע כי אני יושב ומתחמם כך בחדרי, כי איש אינו יודע על קיומי. אני עוד אחד מן המאות שמאיישים את חלונות הבניינים האירופיים הנאים הללו.

כשאני יושב ובוהה, לרוב מרצדים בעולמי הקטן והשקט צלילים שאני יודע כי נבראו אך ורק לשם איוש משבצת "הפסקול של חיי" בסרט הנורדי שבו אני חי. הארובה אמנם פולטת עשן בנינוחות, אך אש אינה יוקדת בשום צורה, בשום מקום. רק במוזיקה שבחדרי. הלהבות הקטנות אוחזות גם ב-Wishing Wars שלמדתי להכיר בשבוע החולף בכל אותם רגעים בהם אני כסטטיסט על כסאי, ליד החלון, עם חלק מגופי על גוף ההסקה הגדול. הוא מתגורר בפרנקלין, מישיגן, ואף שגם הוא אינו רואה שמש כבר שבועות (או שכך אני רק רוצה לדמיין), הוא מבעיר מדורות רכות של אלקטרוניקה לבודדים והוזה חופים ארוכים וחוליים שמתגלגלים עד אין קץ. התנועות המלודיות שלו אינן חדשות לי, הן פשוט מהוות חלק נוסף בפאזל המוזיקלי שמגדיר את מקומי במרחב המתקדר.

Wishing Wars :: Swim
Wishing Wars :: Beach

סתם ים:

אני חצי חירש באוזן שמאל. אמש, קצת לאחר חצות, בקור מופלג, התייצבתי נטול אנרגיה יחסית להופעה כפולה פה בהמבורג. ממש דלת ליד מועדון חשפנות ענק נדחסנו ×›-300 איש בתספורת משונות, שתמיד אגב כללו פוני ×›×–×” או אחר, כדי לראות לייב את Midnight Juggernauts ואחריהם את Gold Panda. בתמורה לתשעה יורו מצאתי את עצמי רוקד ללא הפסקה במשך למעלה משלוש שעות. הבעיה היתה שעשיתי את ×–×” ממש ליד המגבר, כך שאוזן אין לי – אבל חוויה משמעותית אחת לפחות יש.

היתה זו הפעם הראשונה בחיי בה הייתי באירוע צ'ילווייב, אם אפשר להתייחס לכל ×–×” כך. פנדת זהב, בחור בריטי קטן עם כובע צמר קטן עוד יותר, ממש כמו ×–×” של היפסטר היטלר, התייצב על הבמה עם שלל גאדג'טים של אפל, מכונת תופים וכל מיני אביזרים נחמדים – ובאופן סמלי, החל את כל העסק בצלילי גלים, של ים. ×–×” ×”×™×” לרוחי. כולם פתאום החלו לזוז באיטיות, ואז במהירות. ×–×” ×”×™×” סט אינסופי של מקצבים שבורים המפזזים על נחילי מלודיות ארוכות ומרוחקות. פעם ×–×” עלה, פעם ירד, וכאשר ×–×” השתתק – הקהל השתולל, וגולד פנדה הרים ידיים ודחף את כולנו. בחיי שזה הרגיש ×”×›×™ נכון בעולם.

בשלב מסוים, הוא הפעיל סמפול של Active Child וחשבתי שאני נמס. הוא קפץ במקומו, לחץ על פאדל כלשהו והקצב ניתז לכל עבר. שוב כולם צרחו. לפתע כל ה-Glitch של ימים עברו כוסה במעטה שוגייז הגיוני. אז כן, ברור שגולד פנדה מגיע מהצד הקלאבי יותר של המפה, לא רחוק מ-Washed Out, אבל כנראה שגם זה צד הגיוני עכשיו. לראשונה מאז הגעתי לפה, נגעתי ברוח הזמן בידיי. רק חבל על האוזן.

 Gold Panda :: You
 Gold Panda :: Same Dream China
 Gold Panda :: Snow & Taxis
האלבום המלא והמהנה

ועוד שני דברים קטנים וחשובים: השבוע חגג האתר הזה חמש שנים להיווסדו. רציתי לחגוג ושכחתי מכך לגמרי, ואז קיבלתי אי-מייל בו הודיעו לי שהאייפוד רעב נבחר שוב לאחד מחמשת אתרי המוזיקה הטובים בישראל (מטעם מאקו). אז כן, כאחד האבות הגאים, אני מודה לעולם. מקווה שאוהד מצליח להאזין למשהו כעת בדרום אמריקה. נשיקות לכם!

הביטו לרגע בתמונה שלעיל. האם אתם יכולים לנחש כיצד נשמעים הצלילים של האיש אשר מצולם בה? האם אתם חוששים שמדובר בתרגיל, וכי אני מנסה לרמות אתכם בשאלתי וכי התשובה אינה קשורה לגלי הצינה שאוחזים בגופכם כאשר אתם בוהים בה? אל חשש. אין הרבה סיבות לדאגה כאשר מדובר בתמונה דהויה הכוללת בחור רזה במשקפי שמש אשר עומד בגינה כלשהי במערב ארצות הברית. סביר להניח שכמו שהוא נראה – כך הוא גם נשמע. זהו צ'ילווייבר.

בשנה האחרונה אנו מוקפים בכאלו, הם בכל מקום. לעתים הם מתכחשים למהותם ומגדירים עצמם בדפיהם הרשמיים ×›× ×’× ×™ Glo-Fi, אבל לא אתן להם לרמות. קחו את Fiveng, למשל. הוא עשוי מכל החומרים הקטנים שממיסים אותי ללא מאמץ, ובכל זאת הוא אינו מתכחש לדבר. הוא יושב בחדרו, לבד ודאי, וכבר כשנה מקליט ומקליט נעימות קלות על כלים אקזוטיים – כך הוא טוען – תוך שהוא חולם על דב פנדה ×›×–×” או אחר. אין לו קליפ שאינו כולל סרטי 8 מ"מ, ובגבולות ×”×–'אנר שאיש אינו באמת מסוגל להפנים עדיין – הוא אזרח נאמן. לרפובליקה שלו, כלומר. אם הייתי יודע כיצד, כבר מזמן גם לי היו תמונות דומות לשלו, קליפים זהים לשלו ומוזיקה כזו ממש. הוא, כמו רבים אחרים מעולמו, אלוהים קטן של נחת. ברפובליקה שלי, כלומר.

הביטו, זה יפה כל כך.

 Fiveng :: Easy
 Fiveng :: Skin
 Fiveng :: Jonah
 Fiveng :: Give me a Taste
 Fiveng :: Summer Nights