ישנם רגעים שבהם אני פשוט יושב. יושב מבלי לעשות דבר, מניח את הידיים על ההסקה המתלהטת, בוהה בעץ העירום שצויר במכחול של חורף מתגבש מחוץ לחדרי, מסתכל על הארובה של הבניין השכן, חושב על בולי העץ הקטנים שמתלהטים בתחתיתה, אותם בולי עץ שמאמן האגרוף השכן פירק עם גרזנו בחצר בסוף השבוע שעבר. ברגעים האלה אינני באמת קיים, אלא רק חושב על כך שאני קיים. איש אינו יודע כי אני יושב ומתחמם כך בחדרי, כי איש אינו יודע על קיומי. אני עוד אחד מן המאות שמאיישים את חלונות הבניינים האירופיים הנאים הללו.

כשאני יושב ובוהה, לרוב מרצדים בעולמי הקטן והשקט צלילים שאני יודע כי נבראו אך ורק לשם איוש משבצת "הפסקול של חיי" בסרט הנורדי שבו אני חי. הארובה אמנם פולטת עשן בנינוחות, אך אש אינה יוקדת בשום צורה, בשום מקום. רק במוזיקה שבחדרי. הלהבות הקטנות אוחזות גם ב-Wishing Wars שלמדתי להכיר בשבוע החולף בכל אותם רגעים בהם אני כסטטיסט על כסאי, ליד החלון, עם חלק מגופי על גוף ההסקה הגדול. הוא מתגורר בפרנקלין, מישיגן, ואף שגם הוא אינו רואה שמש כבר שבועות (או שכך אני רק רוצה לדמיין), הוא מבעיר מדורות רכות של אלקטרוניקה לבודדים והוזה חופים ארוכים וחוליים שמתגלגלים עד אין קץ. התנועות המלודיות שלו אינן חדשות לי, הן פשוט מהוות חלק נוסף בפאזל המוזיקלי שמגדיר את מקומי במרחב המתקדר.

Wishing Wars :: Swim
Wishing Wars :: Beach

סתם ים: