אני פשוט חייב עוד פוסט לפני שאני עולה על הרכבת עם בוקר. פשוט כדי שלא ייעשה מאוחר מדיי. ובכן, אמש הייתי בהופעה של ג'וניור בויז, וכהרגלי הייתי שיכור ושמח, ונהנתי לי לפזז בפינה הימינה של השורה הראשונה. אני בטוח שהחבר'ה על הבמה היו מעט משועממים מן הקהל הגרמני הזה, שאמנם רקד, אבל נראה היה כי כל מה שיש לו בראש זה לצאת כבר לאיזו חופשה במיורקה או בסרדיניה או משהו דומה אחר. בצד השני של הכביש הקימו חוף מדומה, עם מגרש כדורעף חולי ובריכת שחייה עגולה, ומישהו ניגן מוזיקה קאריבית. הלחות נעדרה. ממול, רקדתי לי באושר גדול. אולי אביא את ג'וניור בויז למסיבת המנדט הקרובה בירושלים. אולי.
מה שכן, עכשיו אני בכלל עייף מאוד, אז אגש לעיקר. ל-The Envy Corps יש אי.פי חדש ומשגע, באמת משגע. מעט קסילופונים, מקבצים לבביים, קולות מתגלגלים, וכל מה שצריך כדי לגרום לי לשבת על חלון החדר הגבוה שלי ולהשקיף על כל הצעירים המגולגלים על אופניים לכל פינות העיר אחרי חצות. האי.פי הזה, Kids Gloves, גורם לי להתגעגע למשהו, דבר מה לא מוגדר שאולי אמצא בקרוב, ואולי זו רק הרוח המפתיעה של Plöckstrasse. מכאן כל שנותר לי לעשות הוא לנסוע לאיווה, לחפש אריות ולהאזין לקולותיהם.

 The Envy Corps :: Kids Gloves
 The Envy Corps :: Screen Test
 The Envy Corps :: Briar-Rose

בלישה שוכב מאחורי על הספה בסלון, נוחר בלחישות קטנות של ליל משבר, מוקף באמנות משפטיות שעוד לא הספיק לקרוא היום. אפילו משקה האנרגיה הזול שקנה פה למטה בסופר השכונתי לפני שעתיים לא הושיע אותו. בסופו של דבר, גם הוא, בדיוק כמוני, × ×›× ×¢ בשעות הצהריים היום לאלבום החדש של Noah and the Whale. וזאת באופן מפתיע, יש לומר, ×›×™ לפחות עד ליום שלישי הקרוב – כפי שציינתי לא מזמן – לאיש מבינינו אין זמן לאלבומים שלמים. אז מסתבר שיש יוצאי דופן. נוח והלוויתן החדש, נגיד.

אחרי שכבר כיכבו כאן לפני למעלה משנה וחצי, ואחרי כן הפך Five Years Time לשיר השריקות האולטימטיבי השני של עורכי גלגל"צ אחרי Young Folks, דבר לא הכין אותי לצד האפל והרוטט שאוחז ב-The First Days of Spring שלהם. כל הפולק, סמי פריק-פולק, שתפס נתח הגון בכל מה שעשו קודם לכן התנדף לו לטובת מהלומות סדקור ופוסט-רוק ניינטיזיות כמו ימים גשומים. כל העלילה הזו מולידה אלבום קונספט יחיד במינו, מדכא למדי, סמיך, לא יומרני – ×›×–×” אשר עשוי/עלול להוציא ממני אינספור דמעות בבוא כמה רגעי שקט ובדידות באירופה בעוד ימים ספורים. האלבום ×”×–×” יוצא רשמית ביום האחרון (הלא רשמי) של הקיץ, 31 באוגוסט, אולם כבר עכשיו ברור שהוא אינו שייך לא לעונה החמה וגם לא לאביב. הניחו לסתיו לשקוע לתוככם. אני כנוע.

 Noah and the Whale :: Blue Skies
 Noah and the Whale :: The First Days of Spring
 Noah and the Whale :: Our Window
האלבום המלא

לפני הכל, תרשו לי להצדיע לאחד הקליפים המרגשים של העת האחרונה:

וכעת לעניינים אחרים. יומיים שלמים מחיי עברו לצד שולחן, ליד חלון, על כסא צהוב ועם ים של מאמרים לא מעניינים במיוחד לפניי. גיליתי כי אוגנדה אכן ביצעה פשעי מלחמה אצל שכנתה קונגו, וגם הבנתי לעומק כל מיני סוגיות אפלות במיוחד הנוגעות לחומה המפרידה ביני לבין שכניי. למזלי הרב, בערב שלפני תחילת סוף השבוע הזה תקלטתי קצת פה בעיר הבירה, והבנתי כי ישנם שירים שהופכים מופלאים יותר דווקא כשאיש לא מחכה להם ואתה היחיד שמנסה לשים אליהם לב. הבנתי גם כי טוב קסילופן אחד באוזן בחמישי מ-12 מאמרים בשישי.

אין זה פלא אפוא ש-Pick a Piper, רביעייה קנדית המובלת אל גן העדן המלודי על-ידי ברד וובר שחבר גם ב-Caribou. יש להם אי.פי בכורה יוצא מגדר הרגיל, הכולל ארבעה שירים אינטיליגנטיים אקזוטיים למדי, שלוקחים את כל ה-Krautrock של העבר הרחוק, מוסיפים לו לעתים קצת ליינים של בס סטייל Tortoise ועוד מפלים של מולודיות א-לה קאריבו. לא קשה להתאהב, לא קשה להשתולל בקפיצות בציפייה לאלבום הבכורה. קשה קצת יותר לחשוב שכל זה ישקע מחר דווקא עם הזריחה.

 Pick a Piper :: Rooms
 Pick a Piper :: Yellowknife
 Pick a Piper :: Bechtel Park

כשמלאו לי 17 שנים, פחות או יותר, למדתי לראשונה לחוות את נפלאות ההייפ המוזיקלי. דנושה, חברתנו האהובה, היתה בעליו המאושרים של מנוי NME יחיד במינו, אשר היה מביא את המגזין הבריטי האל-מותי ישירות אל חדרה המצוחצח ברמת אלמוגי. אך היו אלה זמנים קשים לממלכה הבריטית. הבריט-פופ מת, ואיש כבר לא מוכן היה להרים גיטרה ליד ולחדש את ימי האי כקדם עם איזה ריף חשמלי טיפוסי. כלום. לרגע היו מי שחשבו כי טורין ברייקס או אלקטריק סופט פארייד יעשו את העבודה, אך הציפייה הקלושה הזו נמוגה חיש מהר (וטוב שכך).
אולם כל הכשלונות במציאת הדבר הגדול הבא לא הרפו את ידי עורכי וכתבי NME שחירפו את נפשם בין מועדונים קטנים בדנדי וסוונזי. ואז הם מצאו, או איך שהם מצאו. שבוע אחד, ללא כל קשר למציאות, הם פרסו על שערם המכובד את חברי Terris. איש עוד לא שמע החבורה הוולשית הזו אז, אבל את המגזין המשעשע זה לא עניין. הם שמעו אותם בחדרון כלשהו והגיעו למסקנה שהם הם הדבר הבא. וכך, כמדומני, במשך כמה חודשים הם פימפמו את טריס בכל שבוע, העניקו להם ציון 10 על איזה אי.פי בודד (וממש גרוע) שהם הוציאו, וכל שנותר הוא להמתין לאלבום הבכורה. אלא שהוא הגיע שנה מאוחר יותר, נשמע כמו הצרות של פול וולר, והביא לפירוקה של הלהקה. היום בקושי ארבע שורות מוקדשות להם בויקיפדיה, אבל מי זוכר. (אלוהים, הנה לינק לכתבה המקורית מאותם ימים!!!).
אז למה נזכרתי בהייפ הכושל ההוא? האם בכוונתי לסמן להקת הייפ כושלת חדשה? ממש לא, ממש לא. הרי בעידן הנוכחי הייפים נולדים בכל שעה, כך שלא אני האיש שינסה להכתיר מלכים ולשלח אותם בשמי למלחמה. עם זאת, בחודשים האחרונים התקשתי להעלים אוזן ועין מן ההייפ המקוון סביב חברי Passion Pit האמריקנים, ואם יורשה לי להודות – גם אני מתלהב. בניגוד לטריס, האי.פי הראשון שלהם ×”×™×” אדיר (לא פחות) והנה עכשיו מגיע האלבום (האדיר לא פחות) – ואני כבר מוכן לקרוא את הביקורות החגיגיות של השבועות הבאים בכל פינה. תתכוננו גם אתם. 2009 מונחת לפניכם.

 Passion Pit :: Make Light
 Passion Pit :: Moth's Wings
 Passion Pit :: The Reeling
והנה האלבום המלא

בכל שנה אני נדהם מחדש איך האביב (או שמא הקיץ) מגיע בשנייה אחת ומוחק כל זכר של אפור נשגב כזה או אחר. תמיד כאשר זה קורה, עולה בי החשק למיץ תפוזים טרי, אך תפוחי הזהב נעלמים והולכים בימים אלה, אז אני מסתפק בקפה קר עם מים מינרלים מהפריזר. עם זאת, זהו אינו הסימן האולטימטיבי לבוא השמש. הסימבוליקה האביבית שלי באה לרוב לידי ביטוי באסוציאציות מוזיקליות מוארות למדיי, רבויות מלודיות קלילות הגולשות על גיטרות צלולות. כך קרה, שאביבים שלמים מחיי העברתי בחברת The Thrills, Phoenix, Belle and Sebastian, The Aislers Set וה-Mystery Jets. אז הנה זה מתחיל גם השנה.
שבוע אחד של שמש בהר הצופים וכבר אני שבוי בידיהן של מנגינות אמריקניות מסינסינטי, שעליהן חתומה רביעיית Pomegranates. הרימונים המדוברים עושים חיים משוגעים עם כל הכלים שלהם, מוצאים דרכים קופצניות לאינדי עדין, שנשמע רענן כמו ים העלים שצמחו על מיטב העצים פה בחצר. על כל פנים, מסתבר שהרימונים אפילו יודעים דבר או שניים על החיים בציון, ועל כן אף הקדישו לנו, אנשי העיר (המוכרים יותר תחת ההגדרה: "המצטופפים באוטובוסים התקועים בפקקים"), שיר אחד, מוצלח למדי. גם האלבום כולו, Everybody, Come Outside, אגב, פשוט נהדר. באמת.

 Pomegranates :: Jerusalem Had A Bad Day
 Pomegranates :: Everybody, Come Outside
 Pomegranates :: This Land Used To Be My Land, But Now I Hate This Land
 Pomegranates :: Corriander

החגיגות נסתיימו, ואני זקנתי שוב. ואם מישהו היה מגלה לי שהדבר הראשון ממנו אתרגש בשנתי החדשה יגיע דווקא מאזור הים השחור, מן העיר הרוסית רוסטוב על דון, אני נשבע באמא שלי שהייתי מזיל דמעות. טוב, לא, האמת היה שבשנתיים האחרונות כבר למדתי שאין גבולות למוזיקה הטובה שדופקת כרטיס בחיי. כך, מצאתי את עצמי הבוקר, רגע אחרי שיצאתי מהמיטה, צופה ממש במקרה בקליפ של Motorama הרוסים, המום מן האסתטיקה העדינה שאוחזת בצלילם ובצילומיהם. בדיקה קצרה גילתה לי בנוסף כי מדובר בחובבי ינשופים (החיה אשר הוגדרה פה בבית על-ידי תמר כחיה של האינדי), שמאזינים המון, לדבריהם, להרכבי פופ גותיים משנות השמונים ול-Foals, ומושפעים (כך הם רושמים באתרם) מכל הדברים שעושים את החיים ליפים יותר: "שלג, ספרות, חלומות, יערות, דובים, בואי, שועלים, סוסים, ספינות, סמיתס, ינשופים, גשרים, קרפטוורק, זכרונות, צבא, מעילים, זיקיות וזקנים". עכשיו, עם רשימת מצרכים שכזו, אין זה פלא שמדובר בתבשיל משובח כל כך.

motorama – normandy from on Vimeo.

כמו שאתם יכולים לשים לב בוודאי, מדובר בשילוב צבאי משהו של iLiKETRAiNS עם כל להקות החשכה המוכרות מג'וי דיוויז'ן ועד לאדיטורס. לחברי מוטורמה הללו עוד אין אלבום, אלא EP יחיד ובודד שיצא מתישהו לאחרונה ומכונה "סוס", וכמעט כל שיריו נמצאים כאן – זולת אחד בלבד. נתבקשתי להקדיש זאת לז'וזיה (×–'וזפין) כוגן ארונוביץ', ואני עושה זאת באהבה גדולה ובמסירות רבה.

 Motorama :: Anchor
 Motorama :: Wife
 Motorama :: Echoes
 Motorama :: Normandy

חוויה גדולה, אורקולית הייתי מוסיף, עברה עלי לפנות ערב. בתום לב גמור ניגשתי אל עמוד המייספייס של Seabear האיסלנדים היקרים כדי לבדוק האם יש חדש מכיוונם, וכך די במקרה גיליתי שלסולנם, סינדרי מאר סיגפוסון, יש פרויקט משל עצמו. מפה לשם התגלגלתי גם אל עמודו, וגיליתי שהוא מכנה עצמו בשם Sin Fang Bous. התבוננתי לצדדים ומצאתי קליפ. לחצתי פליי, ונותרתי פעור פה, ממש כמו ביומי הראשון בצה"ל, רק עם דגדוג קל בשפה העליונה ששאפה לחיוך. בסוף הגיע החיוך. תראו מדוע:

הורדתי במהרה את אלבום הבכורה שלו, Clangour, וכעת אנו צמד רעים של ממש. הוא מתנגן פה בפעם הרביעית ברצף, משכיח ממני את קטולוס, וירגיליוס וכל דומיהם, וגורם לי להגביר בכל סיבוב את הווליום עוד קצת (בתקווה שהשכנה התינוקת מלמעלה אינה נבהלת). כמות הצבע שנוטפת מן התקרה כשהוא מנגן משתווה רק לתצלום הזה שלו, שהדבקתי פה בראש העמוד. מסות הכישרון שעמן הוא אמור ללכת לישון כל לילה, אותו מר סינדרי מאר סיגפוסון, הן בדיוק הדבר לו הייתי זקוק לפני יציאתי למסע רגלי אל עבר מרכז העיר בשעת ערב זו. מאז My Girls של קולקטיב החיות לא נהנתי כך.

 Sin Fang Bous :: Lies
 Sin Fang Bous :: Clangour and Flutes
 Sin Fang Bous :: Advent in Ives Garden

ואם זה מצא חן באוזניכם: האלבום המלא