אוי לי. תמיד אני מגיח כשזולגות מיני טיפות מכל מיני פינות. היום בבוקר, רגע אחרי ששוב הפעלתי את האייפוד בפינת מלצ'ט, הרחתי לרגע את ניו-יורק, או שאולי היתה זו בכלל רייקיאוויק, אינני יודע. משב רוח רענן של אלפי תקוות צעירות התגלגל מכל מרפסת, ושוב ושוב הבנתי כמה טוב לוותר על הערותיו של אחד מידידיי, שמטיב להמליץ לי להפסיק להאזין למוזיקה ברחוב. "תתחבר לאווירה האורבנית", הוא אומר. ואותי, אותי זה לא מעניין. למה? כי הבוקר, פחות או יותר, ב-11:35 האזנתי לראשונה לתרכובת איסלנדית חדשה, כזו שכרגיל מכה בי. גלים, גלים כמובן. כמו אספאניול.
אולי אני נאיבי, אבל באמת שהחסרתי צעד כש-Libraries של Seabear התנגן לו קצת אחרי מלצ'ט. אפילו חייכתי לראשונה בחיי לחתול. הוא לא חייך בחזרה. אווירה איסלנדית השתלטה על פניו, והוא התנדף במהרה לביתו הארעי באחד הפחים. כשהגיעה השנייה ה-53 בשיר הזה, כבר השפלתי מבט לרצפה והבנתי שהגיע הזמן לשמור את החיוך לעצמי. שנייה נפלאה היתה זו. אני עדיין חושב כך.
נכתב תחת הנושא מוסיקה :: 4 תגובות
אתה אלרגי לחתולים.
יש שם באזור כמה חתולים מוצלחים ממש. אולי נפלת על אחד מקולקל.
שיר חמוד.
לגבי חתולים אני לא בטוח אבל כלבים, הו הו, מלא כלבי ים וגם כלבת ימים. ימים יגידו. מאד נהנה לקרוא אותך.
אביעדו, רצית רייקיאוויק ואמש קיבלת אגמים, נהרות וגייזרים מסריחים בדאונטאון חיפה.
מישהו שם למעלה מנסה למלא אחר משאלות לבך.
