הפעם הראשונה שבה תקלטתי את המוזיקה שאני אוהב במסיבה אמתית היתה ב-2003. ביחד עם כמה מחבריי הנצחיים, בלישה, רעותה ודנושה, הגשמתי חלום אינהרנטי, כשבדאנס-בר קטן בעיר התחתית בחיפה ארגנו לראשונה מסיבת "מנדט" שכל כולה היתה אנחנו, מלאה במוזיקה בריטית, מרעננת, כזו שעוד לא נשמעה בחיפה אז. ×”×›×™ הרמנו, את כל ההמון הקטן שהגיע, אבל בעיקר את עצמנו. כמה לילות לפני כן ישבתי שיכור עם טימי ×”×’'×™× ×’'×™, וניסיתי להסביר לו מה אנו עומדים לעשות, מדוע אנו עושים את המסיבה הזו, ומדוע בעצם – בעיקר לאור היותנו חיפאים כאלה – לממש את הדחף הבסיסי ×”×–×”, לחלוק עם אחרים את השירים שאנו אוהבים, את השירים שהפכו אותנו למי שאנחנו, את השירים שחיברו בינינו והפכו אותנו לחברים כאלה, ×–×” הדבר הגדול ביותר שעלינו לעשות בחיים. אז עשינו את ×–×”.

ומאז חלפו עשר שנים שבהן השתנו המון דברים גדולים בחיים. צמחו לי קצת שערות על הידיים, עברתי בין דירות, בין ערים ובין מדינות, למדתי לחלוק את החיים גם עם אחרים ואפילו מצאתי לעצמי כל מיני נתיבי הנאה אחרים. ובכל זאת, שני דברים נותרו יציבים, יציבים מדי, כל המוזיקה הזו וכל החברים ההם, האלה. השבוע כל אחד מאתנו התפזר לחלוטין בתפוצות, כדי לחגוג במדויק את אהבתנו המוזיקלית. בלישה רקד בהופעה של Beach Fossils בקופנהגן, אוהד ושי מתרגשים להם בפסטיבל פרימוורה, רעותה עפה לפריז כדי לגעת בספארקס ובכריס כהן, ניצניה השתחלה לשורה הראשונה בהופעה של ביונסה בברלין, דנושה מסוחררת מכל מה שקורה בבלוק בסופ"ש ורק על עמר חירבן עטלף ברחובות ניו-יורק (אני מציין זאת, כי זה הצד המוזיקלי שאליו הוא התחבר השבוע). לכאורה, אני לא עשיתי דבר מיוחד בכל הנוגע לבמות והופעות, אבל זה סתם עיוות של פרספקטיבה.

אמש, בערך בשתיים בלילה, השמעתי מוזיקה בפעם המי יודע כמה בפאב התקליט בירושלים. מאז שעברתי לבירה לראשונה לפני שש שנים (פאק, שוב, ×–×” מלא זמן), השמעתי שם מוזיקה עשרות פעמים, היכרתי אנשים נפלאים שבאו במיוחד כדי לרקוד את המוזיקה הספציפית שאני אוהב, והתאהבתי בחושך היחסי של הרחבה הקטנה הזו שלמדתי להכיר כל כך טוב עם הזמן. ובכל זאת, משהו אחר קרה אמש, דווקא כשהחלפנו את הצלילים ולא כולם רצו ליהנות אתנו עוד. בין סוזי והבנשיז ל-Gang of Four, נתקעתי עם חבורה יפים ויפות בנפשם ששרו בקולי קולות כמה פיסות סמיתס, ואיכשהו אותה שנייה ×›×” שגרתית הפכה לממיסה, למלכדת, לדתית. כל מה שאי פעם עשיתי, אהבתי, שנאתי, רציתי – התנקז אל תוך הזמן ההוא. כל כך הרבה זיכרונות דגדגו לי את העין ואת האוזן, עד ×›×™ שבעתי. עשר שנים אחרי הפעם הראשונה שניסיתי להשמיע מוזיקה לאנשים, הרגשתי שלם.

הלכתי לישון בחמש והתעוררתי בשבע, יצאתי למסע קטן ברחובות רחביה, חזרתי הביתה, רקדתי עם דמעות בעיניים לבד עם עצמי על השטיח המלוכלך, חשבתי על העלמה שאני אוהב, על החברים שאוהב לנצח, על השירים שהכי אהבתי ועוד אוהב תמיד – ובצורה הנדושה ביותר, התמוטטתי. יש בי כנראה יותר מדי רגש בכדי להבין את עצמי כמו שצריך. כדי להירגע, כדי לנסות ולא להרגיש דבר לרגע, עצרתי הכל, הפעלתי את האלבום החדש של These New Puritans ושתקתי. אני חייב ללמוד לשתוק יותר.

These New Puritans :: Fragment Two

These New Puritans :: Organ Eternal

These New Puritans :: Dream

האלבום המלא, הקשה והמייסר והיפה והמצמרר