בכל פעם שבה נשמעת הצפירה החלושה, העיר שלי מזדקקת אל תוך דומיה צרודה של נצח. ותמיד, בדקות שאחרי ניצחון השקט – כל רגש קיים מתחדד, מוסר עצמו לידי השגחה עליונה כלשהי אשר מעצימה את פני הכל. כך, אותה בדידות של הדקות הקודמות לצפירה המבשרת את בוא ×”×—×’ או השבת, הופכת לשגרה פשוטה של שעת אחר צהריים שנתקעת במקומה ל-24 שעות בערך. באותו האופן, שמחת חיים מבוססת אלכוהול של הרגעים הקודמים לצפירה המבשרת את בוא ×”×—×’ או השבת, עשויה בקלות להפוך לבסיסו של אושר גדול אך זמני. וזהו אינו עניין קטן וחסר משמעות. גם אם כל התחושות הללו מדומיינות, הרי שהן מדומיינות מכורח שאיפה רומנטית למצוא משמעות בכל הדממה, בכל דממה.

הערב רוקנה הצפירה את כל מעטפת הבתים שמסביב לבועה שלי. אני מביט מסביב ורואה אפלה. איש אינו נמצא בבית הכנסת, בגינה הציבורית או ברחוב, ואינני יודע לאן כולם נעלמו. אולי הם עלו לגגות, אולי ירדו למרתפים, אולי נסעו הרחק מכאן, לחיפה, לטבריה או לבריסל. בלילו של ×—×’ שני מצאתי את עצמי לבד, ×”×›×™ לבד שניתן לדמיין – ובכל זאת, לא רע לי. מרבית המאורות הגדולים כבויים, ורק החלשים – האירופאים באופיים – פועמים באור צהוב, משוועים לקור ומשליטים סדר והרמוניה בצלילים המעולים שנבחרו עבורם לשם שבירת השקט.

כבר זמן מה שבכל פעם שאני זקוק לשלווה, זו שאבדה לי מעט בעת האחרונה, אני משגיח על עצמי מלמעלה – ודוחף בכוח את האלבום השני של השלישייה הרב-תרבותית Fenster. כפי ששמם הגרמני מרמז הם שליש ברלינאים, אך גם שליש פריזאים ושליש ניו-יורקים. דרמטיים ואפלים כמו שצריך בימים שבהם החורף כבר קבור מתחת לערימות אבק, חולמניים כמו שנדרש בלילות שבהם אין דבר ממשי שמושך את הלב בחוץ, ומדכאים כמו שמתבקש בימים שבהם רק פרפרים חומים מבקרים בחדר שלך באופן קבוע. מאז Broadcast, כך חשבתי ערב אחד השבוע, לא נכבשתי כך על ידי זמרת רצינית ומרוחקת כמו JJ Weihl הסולנית (לפרקים) של פנסטר הללו. ואני יודע שהיא עושה זאת במודע, כובשת את הדממות. האלבום ×”×–×”, The Pink Caves, הוא מסוג האלבומים שאני יודע שעומדים לשנות צורה מולי כל כך הרבה פעמים בחודשים הקרובים. ביחד נצנח, נצמח, נצרח – כבדים ומאושרים בין כניסות חגים להתרוקנויות חגיגיות.

Fenster :: Hit and Run

Fenster :: Sunday Owls

Fenster :: In the Walls

האלבום המלא והמעולה להורדה