לכאורה, דבר אינו באמת משתנה. בכל יום ולילה שבהם אתה מסתובב ברחובותיה של עיר גדולה אתה מתחולל נטול מחשבות גדולות על העתיד. אתה אוסף רגעים קטנים, מביט בזוגות מזדקנים האוחזים ידיים; בילדים הרודפים אחרי דבר מה שאינו נראה לעין; בהורים צעירים העמלים על אושר חדש; בסטודנטים חדשים המחייכים ללא יכולת להבין אם יש דבר מה ראוי לחייך בשמו; במנקי רחובות ערבים שנעלמים לתוך סמטאות בעודם מכוסים בעשרות מעילים; ובבחור עייף המתיישב הפוך על ספסל עקום ומתנשף. מול כל אלה ניגר קצף סמיך ואפור של ספונג'ה בשעה שבה כל מי שאתה אוהב ישן כבר, ומוזיקת חלומות מתרסקת ברקע. ואז מישהו צץ ומבקש שתנמיך את כל זה, שתהיה בן אדם, שתדע להאמין, שתדע לשכוח, שלא תחיה עוד שום פנטזיה, כי באמת שאין טעם. אתה מביט בו, תוהה מדוע הוא אומר את שהוא אומר, אתה נועל את הדלת חמש פעמים, נופל, ומגביר את הצלילים יותר משחשבת שניתן. אתה מגביר את עצמך, ויודע שהשנה הזו שחלפה הייתה כמו סלע שהגיעה השעה לעשות הכל כדי לרסקו ולקחת ממנה רק את השעות הנכונות.

אך הבחור עודנו ישוב על הספסל. מתנשף. כי זו 2014, הכלבה.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2014 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

כל 30 השירים להורדה

———————————————————————

The Vickers :: Hear Me Now

בלילה אחד באביב האחרון התיישבתי צמוד צמוד לבר ×”×¢×¥ באחד הפאבים הירושלמיים שלי, וביקשתי מבעליו להשמיע לעצמו ולי את החבורה האיטלקית הזו. מפה לשם השיחה הפכה לכזו שבה הוא מסביר לי על סוגי גיטרות, על ההתאמה שלהן למי שמנסה ליצור פסיכדליה בימינו, ועל האופן שבו רצוי לעשות זאת. הוא ידע לזהות לי את הגיטרה שבה משתמשים The Vickers אחרי האזנה אחת, והותיר אותי המום שכך יכולים להתנהל דברים. לא עברה יותר משעה וכבר הייתי זרוק ברחוב שוב, מחויך, מעמיד פנים כמי שכל צליל בשיר ×”×–×”, עם האפיפון הענקית שמתנגנת בו, הוקלט למען אותו לילה בחייו. מרוב אנליזות על אפקטים, סוגי ×¢×¥ ומחשבות על סטריאו – שכחתי אז את העיקר: מדובר בלהקה איטלקית. אולי הראשונה שאהבתי בחיי.

Real Estate :: Talking Backwards

לא מזמן ניסיתי לדמיין מה הייתי חושב בגיל 18 על הטעם המוזיקלי של האדם שהפכתי להיות, יותר מ-13 שנה אחרי. מהר מאוד הבנתי שכמעט דבר לא השתנה: הייתי ונותרתי חובב גיטרות, חובב מלודיות פשוטות, חובב קולות גבריים רכים, חובב פזמונים – גם אם הם כאלה שאינם מושרים אלא מנוגנים. אחת ההשלכות המיידיות של מסקנה מן הסוג ×”×–×” היא שגם בגיל 18 הייתי מוצא את עצמי מתאהב בשיר ×”×–×” של Real Estate, בעיקר לאור הפריטות הבלתי פוסקות שמהוות את הפזמון האמיתי שלו. אין בו יותר מרצף פשוט של אקורדים, מילים נכונות ומנגינה שהייתי מסוגל לשרוק פעם, כשעוד ×”×™×” בי די אוויר.

Mac Demarco :: Brother

כל הקצב ×”×–×”, הכבד כל כך, ×”×¢×™×™×£, שמתחיל באחת ממילות השנה: "שיט". שום דבר לא ×–×– כאשר מק שר פה, ×›×™ לטעמו צריך לקחת את הכל לאט וללכת הביתה, פשוט לוותר. אם רק הייתי אח שלו, ואם רק הוא ×”×™×” נותן לי את העצה הזו בזמן מתישהו במהלך השנה האחרונה. העניין הבעייתי באמת הוא שהוא נתן לי את העצה הזו כל כך הרבה פעמים ב-2014, ואיכשהו לא הקשבתי. הקצב המסחרר מדיי שבו החודשים חלפו, על שלל אירועיהם, מטלותיהם, עקרונותיהם ואימותיהם, הותיר אותי לעתים עם קריאה חרישית – כמו יללה – המסונכרנת אך ורק עם עייפותי הבלתי נלאית. פעם מק ×”×™×” חתום על שיר שנה שלי, עכשיו הוא פשוט אח.

Julie Byrne :: Prism Song

השנה האחרונה הכריחה אותי לוותר בצער על אחד ההרגלים החשובים של ×—×™×™ – שינה לצלילי מוזיקה. פרידות קטנות של כלום הותירו אותי נאבק עם המחשבה על חדר ריק, על מיטה גדולה מדיי ומבוזבזת, וחייבו אותי להמיר את שלל שירי הליל בטלוויזיה דולקת, כזו שבה בני אדם מברברים ללא סוף ואני נרדם לצדם. בצער, לעתים. אלא שמדי פעם בכל זאת אני × ×— עם מוזיקאים, ולעתים עם מוזיקאיות. אחד השירים החשובים מן הבחינה הזו נמצא פה, דומם כמעט, כמו דמעה אלמותית החורכת לחי של 150 ק"מ. כך נשמע געגוע: "לעולם לא אוכל לדעת, איזו משמעות יכולה היתה להיות לך עבורי".

Eternal Summers :: Never Enough

מוזר לחשוב על כך שבכל הרשימה החצי ארוכה הזו ×–×” אחד השירים הרועשים ביותר, רועשים באופן יחסי, כמובן. כבר כמה שנים שיש לי רומן קטן עם השלישייה הזו, שאותו אינני יודע באמת להסביר. אולי הוא בכלל נובע מהעדכונים התכופים שלהם באינסטגרם, שבשל הבדלי השעות תמיד מופיעים לי מול העיניים רגע לפני השינה, כשאני עם הטלפון ביד. אני מחבב את האלבום האחרון שלהם, ואני מחבב במיוחד את השיר ×”×–×” הלקוח ממנו. גם הוא, כמו הקודם לו, עוסק בגעגוע – אך התנודות שאותן הוא מייצר שונות כבר ביסודן. איתו לא אירדם לעולם.

Bibio :: Dye the Water Green

בכל שנה צצים שירים שהם כמו גבישי הקרח הקטנים שאספתי בחורף 2008 בעמק רפאים, בפעם הראשונה שבה שלג ירד על עיר בה חייתי. השירים האלה, כבר במגע הראשון שלי איתם, מרטיטים ואוחזים בי בעוצמה, אך אני כבר מן השנייה הראשונה בה אני נוגע בהם מרגיש כיצד בכל רגע עתידי קט הם עשויים להתפוגג. והם מתפוגגים, כשם שהופיעו. כי כאלו הם הימים, נמוגים תמיד אל תוך אפלה צרודה של יום אחר. Bibio הוא אמן כזה, שמרבית שיריו הטובים הם בדיוק כאלה, מרחפים להם בחלל שלם, חלשים, מהפנטים, קצרי טווח. השיר הזה, למשל, הוא בכלל חלום.

iamamiwhoami :: Fountain

החורף שעבר ×”×™×” עלוב, והוא הפך אותי לאדם עצוב אשר אינו יודע מה נכון עבורו יותר – לחלום על מפלי מים גדולים, על יערות מושלגים, על חופים רחוקים בשיא הקיץ או על המיטה של עצמו. לבד מאסופת החברים שהתמידה בניסיונה לעורר בי משהו (והצליחה), מצאתי את עצמי מתנחם בעיקר במוזיקה שבדית, בכמויות אדירות. לא שכל הסקנדינבים האלה הם איזה גורם זר ומפתיע בחיי, אך מעולם לא צרכתי כל כך הרבה מוזיקה נורדית כמו בחורף-אביב 2014. השיר הספציפי ×”×–×” נמצא פה בעיקר בשל ההתמוטטות המושלמת שמגיעה בפזמון שלו, כזו שמפילה בני אדם מצוקים גבוהים אל תוך אגמים צרים וסלעיים.

Dawn Golden :: All I Want

×–'אנר חביב שהפך לשטאנץ נכון למדי, מבחינתי, הוא ×–×” של שירי הנחמה. הוא מבוסס על כל אותם קטעים שבהם אדם אחר מספר את סיפורו העגום, אך הוא – ובניגוד לז'אנר שירי הדיכאון – עושה זאת כשברקע מצלצלים פעמונים או שישנם צלילים גבוהים אחרים; כאלה אשר נשמעים כנצנצים קטנים או כוכבי תקרה, אם רק אלה או אלה יכולים היו לדבר. שירי הנחמה הללו צצים במפתיע כשאיש אינו חושב שמשהו כמותם יכול להופיע, אך הם אינם דומים לברקים קלישאתיים, חלילה. כל כולם זיקוקים רבים, כאלה שאינם מרימים או מורידים אותך – אלא פשוט מלטפים בעדנה. השיר ×”×–×” הוא דוגמה טובה.

Yumi Zouma :: The Brae

לפעמים יכול גם להיות ×›×™×£ מדוד בחיים. סתם, לעתים מאוד נעים ונכון בחיים, או במילים אחרות – ×›×™×£. עד כמה שהדבר יישמע מוזר, כאשר אני מדמיין ×›×™×£ מודל 2014, הרי שככה פחות או יותר הוא נשמע. האם עד כדי כך זקנתי ששירים חדשים אמורים להרגיע אותי בעודי בכלל ישוב על כסא מחשב? ובכן, לא בדיוק. פשוט הפעם הראשונה שבה האזנתי ללהיטון החביב ×”×–×” של יומי זומא היתה באחד הימים הטובים יותר, ×›×–×” שבו הבנתי ששום פרח שאותו טיפחתי במרפסת, אך זנחתי עם בוא הקור היחסי, לא חרב או נעלם. אז חייכתי. אני עדיין מחייך בכל פעם שהוא מגיע.

Iceage :: Forever

אחד האירועים המוזיקליים המשובחים של השנה קשור לדנמרק וללהקה הכי טובה שהמדינה הזו בראה מאז Efterklang. אחרי שני אלבומים שהתקרבו לִפרקים להארדקור בכלל, השנה הגיע השלישי שלהם וכל כולו מוכתם בתחושה קברטית יותר, או שבעצם כל זה מעביר אותם אל העולם הניק קייבי שאיש לא ציפה שאליו יגיעו. שיר הנצח שכלול בו מנצח על כל השינוי, כשכל פינה בו מתרוממת לרגע ואז מתמוטטת. כך, בדיוק כשנדמה שהנצח הוא נצחם של האהובים המנצחים, מסתבר שבכלל מדובר באבדן עצמי נצחי. ואז הקצב עולה, עולה, ונופל למערבולת של כלי מיתר. וכולם שותקים.

Amen Dunes :: Splits are Parted

כמה הרעדות קול, כמה זעקות, כמה מעט כלים שמתנגנים ברקע, וכמה בלונים שמתפוצצים על תקרות חדרים בו זמנית בתזמון מושלם שאינו נסדק לעולם. ישנם שירים שבהם נדמה ×›×™ לא קורה דבר: אין להם בתים מסודרים, אין להם פזמון מתקבל על הדעת, ולמרות כל זאת הם שירים שלמים. כמו בימים שבהם רוחות קרות בכל זאת מצליחות להגיע אל המזרח התיכון הישן, כך השיר ×”×–×” – שנלקח מאחד האלבומים האהובים עליי ב-2014 – מצליף בדרכו הסודית. יותר מכל שיר אחר ברשימה הזו, הוא מהווה תפילה קטנה לבקרים אפורים, לעצים ערומים ולנהיגות ארוכות אל פסגות הרים.

Erlend Øye :: Rainman

אני כל כך אוהב את ארלנד אוי (או איך שלא הוגים את שמו במדינה ממנה הוא מגיע, נורבגיה). אני אוהב מאז תחילת המאה הנוכחית – ולא בגלל המשקפיים, הלוק האלגנטי המעודן או השירים הרכים; אני אוהב אותו בזכות הקול המושלם שלו. לפני שנתיים או משהו ×›×–×” הוא עבר לאיטליה כדי להתגורר עם בת זוגו, וכל החום הים-תיכוני שינה את גישתו למוזיקה, הכניס מקצבים חדשים לנשמתו היפה. לבד מכל ×–×”, השיר הספציפי ×”×–×” כולל גם פזמון האהבה היפה ביותר של 2014, מבחינתי, אך לא אתרגם אותו ×›×™ הוא מושר בצורה בהירה כל כך, שנדמה לי ×›×™ צורך כאן בסיוע מכל סוג שהוא.

The Blackmail :: Honey

בחיי שלא הייתי מאמין שאי-פעם אסכם שנה כלשהי בעזרתה של להקה בלרוסית. אולם לעתים החיים מזמנים לנו הפתעות פוסט-סובייטיות צוננות ומהודקות. לפני כמה שבועות התגלגלתי אל הלהקה הזו דרך פוסטר לפסטיבל רוסי קטן שבו מופיעה גם Motorama, ומשהו פנימי משונה דחק בי לבדוק מי אלו האמנים האחרים שעולים על אותה במה ברוסטוב. התוצאה היממה אותי, הכניסה את החדר שלי ללופ שבו מושמע רק שיר אחד במשך שעה שלמה, ובדרך לאוניברסיטה, ואז באוניברסיטה. בערב כל הלופ חזר על עצמו – וכל כולי גדש מאושר על כך שיש לי אהבה בלרוסית ראשונה. אין פה ציפיות לעתיד גדול, רק הנאה נחמדת מהווה נכון.

Teleman :: Monday Morning

אחת הלהקות הבריטיות האהובות עליי (אי-פעם, לא פחות) היתה Pete and the Pirates. אלא שהפיראטים הללו פירקו את עצמם לפני שנתיים והחליטו לצאת לדרך חדשה. חצי מהם נעלם לעת עתה, בעוד שהחצי השני והמשמעותי יותר הקים את Teleman בסיוע חברים חדשים. אלבום הבכורה שלהם שיצא השנה נותר בצל, כמו בימיהם של הפיראטים, אבל אין סיבה מוצדקת לכך. יום שני בבוקר, רגע השיא של כל בלו מאנדיי, הוא רגע קטן וממזרי של אינדי-פופ במבטא מושלם והקצב הנכון ביותר לריקוד קבוצתי של חבורת חברים אוהבת.

Ariel Pink :: Put Your Number in My Phone

עוצם עיניים ובמקום לדמיין את הסיטואציה המטופשת שבה אריאל פינק מזמין מישהי למסור לה את מספר הטלפון, אני רואה את כל ציפורי העולם חגות להן במשך שבוע שלם מעל למרפסת שלי ללא סוף נראה באופק. יש כל כך הרבה דרכים לעשות פופ איכותי, אחת מהן מונחת כאן. יש פה בחור שמגלה עניין בבחורה, הוא כותב לה שיר קטן על כמה שהוא רוצה להכירה, אבל הוא מלווה בכל כך הרבה השפעות נכונות שאין לי אפילו יכולת להתחיל למנות אותן מבלי לעייף אפילו את עצמי. בגדול, מדובר בשמש חמימה ששרה שיר לעצמה רגע לפני שהיא מתחממת יתר על המידה.

Lowly :: Daydreamers

מתישהו באביב האחרון ×”×’×™×¢×” ההבטחה הדנית הגדולה ביותר לשנה הזו בדמות קולקטיב מוזיקאים וחובבי סאונד מקופנהגן שהוציאו את הסינגל הבודד ×”×–×”, שכפי ששמו מעיד – גולש אל בריכת כדורים גדולה ומעוררת חלומות. עוד לפני שבכלל מאזינים לו ניתן לשער כיצד כל הסיפור יישמע: הד גדול, תופים מרקדים, גיטרות קטנות וכל מיני פילרים סמיכים מאחור. לעתים כאשר מאזינים לשיר בודד של מוזיקאים כלשהם, נותרים עם התחושה שזה כל מה שיש להם לתת; במקרה של Lowly קשה להתנתק מן התחושה שאם ×–×” השיר הראשון, הרי שהעתיד כולל חלומות בהקיץ שלמים יותר.

The Pains of Being Pure at Heart :: Beautiful You

מעט משונה להתייחס אל השיר ×”×–×” ×›×›×–×” אשר מייצג עבורי תקופה או רוח זמן, אבל בשלבים מסוימים של השנה, כאשר אבדה תקוותי, תקווה כלשהי – אין ×–×” משנה איזו – הוא תמיד ×”×™×” שם. להקת ×”-Twee-Pop האהובה הזו, מרביצה גיטרות קיור עם תופים כבדים במשך שש דקות, ולרגע כל ×–×” לא מרגיש ארוך כל כך. אם יש שיר שבגללו עליי להתנצל בפני שכניי בשנה האחרונה, הרי שזהו האחד. הוא ×–×” אשר ×–×›×” להיות מושמע ×”×›×™ הרבה פעמים בווליום גבוה מדיי, רק כדי שאוכל להרגיש את הבס ושהחלונות ירעדו מן ההד. וכן, הוא כולל גם את פתיח הגיטרה האהוב עליי ב-2014. בקיצור, טוב לנו יחד.

Fear of Men :: Luna

בכל שנה, פחות או יותר באותו זמן (מאי-ספטמבר), אני נכנס למצב משונה שבמסגרתו אני מעדיף להתעורר רגעים אחרי זריחת השמש, כדי ליהנות מארוחת הבוקר היוונית שלי עוד לפני שרוב דיירי הבניינים הסמוכים יוצאים מהמיטה. אחד המוטיבים החוזרים בתקופה הזו נוגע לבחירת המוזיקה, זו שאמורה להחיות את הימים שלי, אבל שלא בצורה פראית. ×–×” ×”×™×”, בין השאר התפקיד של Fear of Men – וספציפית של לונה שלהם. להקת החימום של הלהקה שנמצאת במקום ×”-14, ומי שאחראית לאלבום האינדי-פופ ×”×›×™ טוב של השנה הזו, הכתיבה לי מסלול חיים בעיקר בבקרים במהלך החודשים ההם. היא זו שהצליחה להשתיק את קולות המלחמה ואת זכר התפוגגות חלומות הלילה שעבר.

Blank Realm :: Back to the Flood

היו זמנים בהם מוזיקאים אוסטרליים תפסו נתח משמעותי למדיי מהרשימות השנתיות הללו. השנה, באופן לא מפתיע, יש פה נציגות אחת בלבד, אבל היא נהדרת. שלא בשונה מ-Fear of Men, להלן עוד שיר שהיה לאחד משירי הבוקר החשובים של השנה הזו. כשאיש לא ראה אותי, במיוחד כאשר הסתגרתי בבית במשך חודשיים כדי לכתוב את המחקר האקדמי הקטן שלי בקיץ החולף, יותר מדי פעמים מצאתי את עצמי חי אותו, בעזרתו, ועם הקפה, ואז במחול, ואז על הרצפה, מחליק את הרגליים ממקום למקום ומרשה לעצמי להגביר יותר. כל העת חושש מאלישבע השכנה החביבה, שעלולה לכעוס.

Highasakite :: Since Last Wednesday

אף פעם לא ביקרתי בנורבגיה. אני יודע שפיורדים ואני אמורים להפוך לחברים, אבל אף פעם לא יצא לי. ואיכשהו בתוך כל אהבת סקנדינביה שלי, סקנדישמיה – כפי שהיא מכונה בפינו, נורבגיה תמיד מונחת בצל. בלישה גר בקופנהגן, את הטיול הגדול שלנו, רעותה ואני עשינו לאיסלנד, ושבדיה – היא המלכה הנצחית. אז נורבגיה? למרות היותה סוג של אנדרדוג קט, היא הביאה לי לחיים את אחד האלבומים היפים של השנה, ×›×–×” שכל כולו הפקה נורדית מהודקת, ופופ אינטליגנטי ובהיר. פסגת הרגעים של החבורה הזו שמגיעה מאוסלו הוא השיר ×”×–×”, מהמנוני החורף שעבר. עוד דוגמה לשירת הנחמה שצוינה פה כבר קודם. שיר נצח קטן.

Caribou :: Can't Do Without You

יש שירים שכבר בשמיעה הראשונה אתה יודע מה תפקידם, עבור מה נכתבו, למה הם ישמשו אותך, וכיצד הם ישתמשו בך. אתה מבין אותם אחרי 20 שניות, בעיקר כי הגעת עם ציפיות מסוימות, וברוב המקרים אינך מתאכזב מדבר הנוגע אליהם (אולי רק אם הם קצרים מדיי). אתה מזדהה עם הפזמון החוזר שלהם, עם המנגינות הקטנות שלהם, עם המקצב, אתה רוקד להם, אתה מתיישב עמם, את מורם איתם, אתה נופל איתם. יש שירים, במיוחד כאלו של Caribou, שהם הדבר המדויק והנכון ביותר שמישהו יכול היה להקליט ולתקוע בתוך עולמך בזמן ובמקום הנכון.

Emilie Nicolas :: Grown Up

מעולם לא הייתי איש של זמרות, במיוחד לא כאלו בעלות קול גדול. אינני יכול להסביר מדוע, ×–×” סתם עניין של טעם אישי קלוקל כנראה. אלא שהשנה הרבה דברים השתבשו בצורת המחשבה או התחושה שלי, ואיכשהו – בעיקר בשל חפירתי המתמדת באדמתה של סקנדינביה – התחברתי אל שורה ארוכה של זמרות קטנות עם שירים גדולים. אחת האהובות עליי היתה אמילי ניקולאס הנורבגית. אני לא יודע מה קנה אותי קודם, הקליפ הנוסטלגי שלה או השיר עצמו, אך יחד הם חברו לכדי משחק רגשי שהיה גדול מדי בכדי שאשאר אדיש ומנותק למולו. פעם, בשיאו של אוגוסט, כאשר לא מצאתי יותר מרגוע, עמדתי מתחת למים במשך שעה, הם היו קרירים, וניקולאס שרה 20 פעם בערך את פיסת החמד הזו. ובכל פעם שנכנסו הבאסים הגדולים, עצמתי את ×¢×™× ×™×™ מחדש, וחייכתי.

Makthaverskan :: Asleep

כבר כתבתי לפני כמה שירים על אהבות מוזיקליות שפריחתן פוצחת שניות לאחר ששיר מסוים מתחיל להתנגן. אחת הפעמים היפות שבהן זה קרה לי התרחשה באביב האחרון, כאשר מפה לשם מצאתי את עצמי מזנק מהמיטה בשבת בצהריים כדי לתפוס מהו השיר שבדיוק החל להתנגן, כי ידעתי, פשוט ידעתי, שמשהו טוב מתרחש בתוך המחשב שלי. היו אלה השבדים הצווחנים, שהתבצרו עם שיר השינה המעורר שלהם בחיי, ויצרו עבורי את אחד משירי הרנסנס העצמי הרגעי הטובים ביותר. יש בו כל כך הרבה מוטיבים שאהבתי ואוהב באינדי-פופ, שבדי או בכלל, כך שכל הרומן היה לבלתי נמנע, בלתי ניתן לעצירה, מתבקש, הכרחי. ככה ברחתי.

The War on Drugs :: Under the Pressure

אף פעם לא חשבתי שאדלק כך על ברוס ספרינגסטין, לא כל שכן על בריאן אדאמס. עם זאת, השיר ×”×–×” גילה לי שכנראה שאני מסוגל גם לזה וגם לזה. כל כך הרבה מילים כבר השמעתי ושמעתי על האלבום האחרון של The War on Drugs, עד ×›×™ אני מרגיש ×›×™ כל שאוסיף רק יקלקל, גם לעצמי – אז אוסיף עוד קצת בלבד. אני מודה לעולם ×”×–×” על כך שהשיר ×”×–×” קיים בו מסיבות רבות, אך העיקרית בהן היא שהוא הוליד את אחת השיחות המוזיקליות הענוגות ביותר שהיו לי עם אחייני הבכור, בן ×”-18, על המוזיקה בימינו. לראשונה חשתי בטוח למסור לדור הבא, לשגיב האחיין, את ×”×”×’×” כדי שינהיג אותנו עד לשקיעה האמיתית. שיר הדרכים האולטימטיבי של 2014, לפחות הדרכים שבין ירושלים לחיפה.

JJ :: My Boyz

השיר האחרון שמקורו בסקנדינביה למצעד ×”×–×” הוא גם השיר הסקנדינבי הכבד, המתיש, המלא, השובר והמקפיא ביותר שיצא השנה. JJ האהובה מספקת פה תצוגת תכלית רגשית, אשר מזדקקת לתוך מופע ווקאלי לא הגיוני. תנסו פעם לשיר את כל מה שקורה פה, ותגלו שזה בקושי שיר – אלא מונולוג ארוך שמהווה שיר ערש לחודשים שלמים. ברגעי הלבד הרבים, הייתי יכול לתת ללחוש לי שוב ושוב את לחישותיה הרבות, כאלה שהעיפו את כל האבקנים הלבנים בכוח הוריקני ועצרו בשנייה היפה ביותר, עם מילה אחת פשוטה ולא הגיונית שנזרקת בסוף וסוגרת את כל הפרשיה הזו: "אושר".

Blackbird Blackbird :: Darlin' Dear

הנה שיר של רגע. באמצע אוגוסט הלכתי לאיבוד לעולם. ישבתי בבית וכתבתי את התזה שלי, או לפחות את אחת מן הטיוטות שלה. לפנות בוקר, כשידיי כבר היו כואבות מן הניסיון המאתגר להתחבר לראש איכשהו, נהגתי לרדת לרחוב, לקנות בקבוקוני שוטים של קפה עלית (זוועה שכזו), מתיישב על מדרגות הבנק, שותה בשלוק ואז פותח בקבוק מיץ אננס ועף על חיי לעשר דקות הפסקה. פעם אחת, בלילה אחד, פגשתי את הרחוב עם אזניות על הראש, ונתתי לצלילי הנחמה של ציפור שחורה ציפור שחורה להרקיד אותי. בשורטס קטנים וסנדלים קרועים חייכתי חיוך של ניצחון, והבנתי כי השקר עומד להסתיים ואמת גדולה עומדת לצאת לאור. אולי לא צדקתי יותר מדי, אך לא טעיתי. שיר שכולו מרגיש כמו אננס קר וחיוך לאלמונים.

Hospitality :: Last Words

הלב רועד קלות, ספק מגעגוע ספק בשל חדלות עצמית, כשאני נזכר בחודש מרץ גדוש האשליות. על השטיח המטונף שלי, שזכה להתלכלך כבר על ידי כל כך הרבה רגליים בשבע השנים האחרונות, נרקמו יותר חלומות קטנים נטולי כל זכות קיום. אז במרץ עליו פרסתי מפה יוונית, ועליו נפלתי על ברכיי. עליו השתכרתי עם עצמי, ועליו הסתתרתי מפני כולם. עליו הייתי אני, אבל עליו גם נדרשתי להיות אחר. עליו גם נאמרו המילים האחרונות, אלו שלא חשבתי שיאמרו, ועליו נשכבתי במלואי אחרי שהלכת, עשרות פעמים, כדי להבין ולהבין ולהבין. וכך נשמע הלב, מיושר בעוצמת ידיי.

Craft Spells :: Twirl

איך קרה שהאלבום המאכזב של השנה הזו, מבחינתי, הצליח לזרוק לפה את אחד השירים היפים ביותר של הרשימה האישית הזו? אני מניח שזו אחד הסימפטומים של שיח "מותו של האלבום". מי בכלל צריך אלבומים, האמת? בשביל מה אדם צריך להאזין לעשרה שירים שונים ובינוניים של אותו אמן, כאשר הוא יכול להאזין לשיר אחד פשוט אך נהדר שלו, ולעשות זאת עשר פעמים ברצף, נגיד? אני לא באמת מאמין בזה, נראה לי, אולם בתחילתו של הקיץ, אי-שם בחודש יוני המשונה, עם אזניות זקנות שתקועות דרך קבע למחשב ספרייתי בהר הצופים, להיט ה-Twee החמוץ-מתוק הזה החל מתנגן, וחום שלם וארוך טווח עצר ונעלם.

Alvvays :: Archie, Marry Me

בקונסטלציות מסוימות מדובר בשיר השנה שלי. בקונסטלציות אחרות, כאלו משמעותיות יותר – הוא כמעט שיר השנה שלי. אני אדם שאינו מסוגל לעמוד ישר ללא נוע כשהוא שומע דבר שכזה, אני חייב לשיר בקול גדול, לרקוד, לקפוץ,לשמוח, למות ולעוף על כל החיים האלה. רק השבוע אמר לי עידו, בחור צעיר ויקר, שאני אחד האנשים השמחים שהוא מכיר. אמרתי לו שלא תמיד ×–×” ×›×›×”, אבל בעצם לרוב ×–×” סתם מאוזן ושגרתי. ובכל זאת, נדמה לי שבאופן מסונכרן לגמרי עם השנה הנוכחית, הלהיט המופלא ×”×–×” של Alvvays הופיע בצהריי האישיים בדיוק בשנייה שבה הוא אמור ×”×™×” להופיע, ברגעי הלבלוב והפריחה. לא יעזור לי מה יאמרו לי, ×›×™ מבחינתי 3 הדקות ו-16 השניות האלה כוללות בתוכן את הפזמון היפה ביותר של 2014. שיר של ים לאדם שכבר שנים מתגורר ×”×›×™ רחוק משם.

The Twilight Sad :: Last January

אני שונא את חודש ינואר 2014. חודש ינואר 2014 הוא הסמל לכל דבר לא נכון שקרה השנה. ינואר 2014 הוא הוואקום ששאב את השלג, את הרגשות, את העבר, את 2013, את 2012, את האביבים, את החלום, את כל מה שרציתי וחשבתי שארצה. ינואר ההוא העמיד אותי בפינת החדר, חיוור מעט, עם ערימות של מבחנים עצמיים שאותם ×”×™×” עליי לבדוק – ונכשלתי בגדול. אלא שמצד שני, חודש ינואר האחרון ×”×™×” גם החודש היפה ביותר של השנה האחרונה, ×›×™ בו נולדו חברויות אמיצות, בו הקפתי את עצמי באנשים יפים, כאלה אשר תמיד יודעים לאהוב, ותמיד ירוצו איתי לכל חדר פנימי שאצייר עבורם והם יציירו עבורי. בכל פעם שבה אני מנסה להיזכר איך כל הימים ההם נראו, אני רואה חושך, חושך ברחובות, חושך בדירה שברחביה, חושך שאוחז בעצי ×—×’ מולד שנוקו מקישוטים ונזרקו לצדי כבישים. שום חגיגיות לא עטפה אותו, ושום כלום לא ×”×™×” בו. אך מצד שני, הוא בכל זאת ×”×™×” חודש מואר. ינואר 2014 ×”×™×” חיים שלמים.
ואז לפני כמה חודשים הגיע השיר הזה וסיכם הכל. גם אם במבטא סקוטי לא ברור לפרקים. השיר הזה עצמו הוא חיים שלמים.