כשמוריסי רועם, המוזות שותקות. כואב לי הלב לומר זאת, או שבעצם כלל וכלל לא, אבל גדול סולני בריטניה בכל הזמנים מלחיץ אותי. לראשונה בהיסטוריה (ולא, זה באמת לא דומה לימי Your Arsenal) הוא צועק. מה זה צועק? באלבומו החדש Years of Refusal הוא פשוט נחנק מחוסר אוויר. והנורא מכל הוא שכל זה קורה כשברקע הדיסטורשנטים לוחצים אותו יותר ויותר לפינה. בחייאת, מה קורה פה, שמישהו יעצור את הפיאסקו אדיר המימדים הזה. זהו אינו מוריסי שלי, הוא אולי שלכם, אבל לא שלי. אפילו את שיר הסיום באלבום הזה (I'm OK By Myself) הוא אינו מצליח לגמור באלגנטיות. אני איתו גמרתי.

אלא שדבר אחד טוב בכל זאת יצא מהאלבום המחריד ×”×–×”: הוא גרם לי להתגעגע לכמה מהשירים היפים יותר שידעתי בנעוריי, שעליהם חתומים Shed Seven. את אלבומם השני, Maximum High, קניתי בחופש הגדול של כיתה ×–' בטאוור רקורדס בחוצות המפרץ ×–"ל בידיים רועדות. זכורה לי טיסה קרוס אטלנטית ארוכה במיוחד שבוע אחר כך, שבה האזנתי לו תשע פעמים ברצף, וקיוויתי שמישהו סביבי ישים לב, ישאל למה אני מאזין, ולו רק כדי שאוכל לחלוק את אהבתי לאותה בריטניה נהדרת. אך איש לא שם לב. כמו רבים וטובים, ואולי אף כמוני, Shed Seven אלה לא היו קיימים בשנת 1995 אילולא מוריסי, או שפשוט הם היו נשמעים אחרת. בחיים לא הייתי מרשה לעצמי לנדוד אליהם כאן בכתיבתי, אלמלא אותו סטיבן פטריק ממנצ'סטר (לוס אנג'לס או מקסיקו סיטי, בעצם) ×”×™×” מקליט אלבום חדש ומחורבן כל כך. ואולי רק על כך – הודו לו.

מה זה הדבר הזה?
Morrissey :: Something Is Squeezing My Skull
Morrissey :: I'm Throwing My Arms Around Paris

ועכשיו קצת נוסטלגיה, כאמור:
Shed Seven :: On Standby
Shed Seven :: Bully Boy

שלושה בקבוקי שמפנייה הועברו בינינו אמש בסטארדאסט בטרם נשרקה שריקת הסיום לגמר ההוא שבו ניצחו הספרדים, כך שההפסד לא צרם יותר מדי**. בכלל, על אף האנטיתזה שסיפק היורו לכל חובבי הכדורגל הצברי, אני דווקא מוצא את עצמי מפתח געגוע עז ומשונה לקרית אליעזר. קודם אפילו קראתי בשקיקה רבה כתבה בגרמנית על רוברטו קולאוטי באתר של בורוסיה מינשנגלאדבאך, וניסיתי להיזכר בשמו של הבלם האוקראיני ההוא שבעט אצלנו כמה פעמים (קינטוש, קינטוש). אני מזיע את נפשי מול מאוורר שבור, ובמקום לנוח רגע, אני מחפש שביבי מידע באתרים זרים על שחקני עבר ירוקים. כואב הלב, אני יודע.
אולי עדיף שאירגע שוב, כמו בכל השבוע שעבר כמעט, עם האלבום החדש והמפתיע למשעי של Monade. כן, ברור לי שיהיו מי שיזעקו לשמים כעת, ויאמרו שמדובר בגרסת האנפלאגד החיוורת של סטריאולאב, אז תרשו לי להרגיע את כולכם. גם אני לא כל-כך חיבבתי את הרביעייה הצרפתית הזו, המונהגת גם היא על-ידי לטישיה סידר האהובה, ובכל זאת – היצירה הנוכחית שלהם, Monstre Cosmic, טובה למדי. קצת מוזר שבאותה שנה ייצא גם אלבום חדש לסטריאולאב, להקת-האם של לטישיה, אבל אני לא מתכוון להתלונן. עם זאת, אני קצת חושש שהוא לא יצליח להתעלות על ×–×” המדובר פה. נו, שיהיה.

Monade :: Lost Language
Monade :: Entre Chein Et Loup
Monade :: Tout En Tout Est Un

* בוריס צינובוי, הוגה אוקראיני חיפאי.
** אגב, אוהד, ניצן מאוהבת בשוער הספרדי קסיאס. לטיפולך המסור.

אנחנו גרים בבית הפוסט-פאנק. בשירותים, ממש ליד הכיור, מונחות סיכות של גאנג אוף פור, על מדף הספרים יושבת אינציקלופדייה ענקית של ×”×–'אנר, מדפי הדיסקים מתקשים להתרומם מעל לשנת 1980, אני לובש חולצה של איאן קרטיס, ותמר – או תמר – היא היא הגורו הפוסט-פאנקיסטית של העולם ×”×–×”. בכל פעם שנדמה לשנינו שכבר שמענו הכול, צצה לה לפתע עוד להקה איזוטרית שהלכה לאיבוד ברחובות לידס ב-1978, ועכשיו נזכרה להוציא מחדש את כל הסינגלים שלה שאיש לא רצה לשמוע פעם. ×–×” המקרה גם עם חברי השורות, The Lines בלעז.
במסגרת יום הולדתו החמישים של סולן הלהקה, הוא בחר לסדר מחדש את חייו בעזרת אסופה של מיטב שיריו שלו ושל חבריו. הם פעלו בבירת הממלכה בין 1978 ל-1983, וכנראה שלא משכו באותו זמן יותר מדי תשומת לב. למרות זאת, לייבל ההוצאות המחודשות Acute החליט השבוע ×›×™ ×”×’×™×¢×” השעה להעלות מן האוב את הברנשים החינניים האלה – ועושה רושם שזכינו לחסד. לאור אינפלציית להקות האינדי שפושטת ברחבי תבל בשנים האחרונות, עצוב לחשוב שלפני עידנים, או לפני שלושים שנה, מוזיקאים מוצלחים כל-כך לא זכו לקמצוץ ההכרה שמקבלת ברגעים אלו איזו להקה בריטית חסרת כל משמעות שלא תשפיע על כלום. אולי רק על חשבון הבנק של הספּר שלה.

The Lines :: Nerve Pylon
The Lines :: Transit
The Lines :: Over the Brow

אני יודע שזה לא הדבר ×”×›×™ פופולרי לעשות כיום – לפזר שבחים על הלהקה הזו – אך אני מוכן לשים את הזין על הכולם. רק הפעם, לפחות.
לפני 4 שנים בדיוק כלל לא הייתי מתבייש להרים את ראשי, ולספר בגאון לכל המעוניין, כיצד צעדתי לפי הקצב של Red Eyes and Tears בפרוזדורים התת-קרקעיים של הסאבווי מרכבת 7 אל השאטל בגרנד סנטרל. האלבום הראשון שלהם היה אחד הדברים הטובים ביותר שהחורף האורבני, הצורב והאפלולי יכול היה לתת לי באותם רגעים. הייתי בן 18 אז, התפוח היה גדול באותם חודשיים וחצי בעיר הגדולה, ואחריו הגיעו מדי הדקרון, הגדולים והארוכים מעט יותר.
40 ומשהו חודשים חלפו ו-black rebel motorcycle club השמיטו לידי העולם את אלבומם השלישי, אך העולם של 2005 רע ומריר הוא – השמיט את האלבום לפח. מבקרי המוזיקה חבטו ב-howl מכל עבר, ורק אני נותרתי נאמן. אם לא לאריך הנגן כולו, אז לפחות לשיר הנושא. עוד אחד מההמנונים הלא מושרים. עוד מקצב הגון לכניסה או יציאה מקרון רכבת תחתית בינואר אכזר בניו-יורק.

למצוא תמונה צבעונית של הטריו הפסאודו-מיוסר הזה, זו משימה מוטרפת יותר מלחשוב שאהוד אולמרט באמת הולך להיות ראש של משהו פה.

Black Rebel Motorcycle Club – Howl

(לי בכלל אין איי-פוד, אלא איי-ריבר. מותר לי גם?)

כולם אומרים ש-2005 הייתה בינונית. וזה עוד במקרה הטוב. שמעתי לא מעט חדי-לשון מכריזים שזו הייתה פשוט שנה מחורבנת.
זה בולשיט. אני חושב ש-2005 נדמית כחיוורת כי רוב האמנים והאלבומים שהועלו על נס התקשורת השנה וקיבלו הרבה תשומת לב – בלוק פארטי, מחא כפיים ואמור כן, קולדפליי החדש – פשוט היו בינוניים במקרה הטוב. הדברים הטובים באמת אוהבים להתחבא מתחת לפני השטח, והמשובחים במיוחד הם בדרך כלל אלה שנגלה רק בסוף 2006, כשנספיק להוריד את כל תוצרי 2005 שלא הספקנו לשמוע כי כולם דיברו על סופיאן סטיבנס.

אני דווקא לא התחברתי לאחרון של סופיאן. גם לא למחא כפיים, ואת בלוק פארטי אני בכלל מתעב (אין להם תו מקורי אחד בכל האלבום, הם משעממים אותי יותר ממשינה). וכמו כולם, גם אני יצאתי מ-2005 עם מקסימום עשרה אלבומים משמעותיים שמלווים אותי גם היום. אבל אני יודע שזה ישתנה. אני יודע שכמו שבשנה האחרונה גיליתי פנינים ואוצרות מ-2003 ו-2004, גם את השנה הזו יהיה הכי חכם לסכם בעוד שנתיים.
אבל אין זמן, ומי יזכור, אז הנה, נתחיל:

Devendra Banhart – Cripple Crow

מי שהיה מלך 2004 עם Rejoicing in the hands, ואחרי אלבום ביניים שלא אהבתי, הגיע השנה עם היצירה הכי שלמה שלו עד היום. Cripple Crow מבשר את סוף עידן הפריק-פולק (הקצר יחסית), פשוט כי מהפסגה אפשר רק להתדרדר. אחרי אלבומים מלאים בשברי שירים, ברעיונות יפים יותר מהגשמתם ובהרבה אבק פיות אבל מעט קסמים מוחשיים של ממש – בנהארט מתעלה באלבום הזה לשיא ומצליח להטות את כל הנחלים בהם הוא שוחה לאגם אחד מבהיק ומנצנץ. חברי וחברות "המשפחה" פה (וגם על העטיפה), וכמעט כל השירים יפהפיים, עשירים, מלאים, בעיבודים יותר ויותר עשירים. תענוג.
מאיפה להתחיל: "Heard somebody say"

Antony and the Johnsons – I am a bird now

מה כבר נשאר לומר על האלבום הזה? מגיעים לו כל הפרסים וכל התשבוחות וכל הזרים שקושרים לראשו. אחרי שכל האופנות יעברו, אחרי הנשורת הגרעינית מהמפץ המוזיקלי הבא, האלבום הזה הוא היחיד שיישאר, כמו ג'וקים. אלבום נצחי, שמתעלה ומתעלם מטרנדים ושיקים, אלבום של שירים מושלמים, של רגש מזוקק, ובפשטות – אחד האלבומים שהסתובבו לי הכי הרבה במערכת השנה.
מאיפה להתחיל: "Hope there's someone"
(הפנינה: "You are my sister" עם בוי ג'ורג')

Bright eyes – I'm wide awake, it's morning

האלבום הזה הוא-הוא אלבום השנה שלי, פשוט כי הוא חדר לבטן שלי הכי עמוק, הכי מהר, ונשאר שם הכי הרבה זמן. הוא היה יכול לזכות לכל מה שכתבתי לפני רגע על אנטוני, אבל האלבום הזה אינו על-זמני (או אל-זמני) כמוהו, זה אלבום שהיה יכול להיווצר ולהישאר רק כאן ועכשיו. בסרט התיעודי של סקורסזה אמרו על דילן "אם אתם מוכנים להאמין לתיאוריה של תת-מודע קולקטיבי של דור שלם, הוא מצא איכשהו דרך להתחבר ולצותת לו". קונור אוברסט, הצעיר עם העיניים הבורקות, מנסח באלבום הזה חרדות, אהבות ומחשבות שעוברות בחתך רוחב של דור שלם: מפוליטיקה אמריקנית עד חרדות טיסה פוסט-9/11, ודרך משבר גיל העשרים-וקצת של מיליוני אנשים. וכמו דילן, גם אוברסט משאיר אחריו כמה שירים שיישארו לתמיד, כשבעיניי העיקרי שבהם הוא "First day of my life", כנראה שיר האהבה הכי יפה ששמעתי מזה שנים.
מאיפה להתחיל: "Landlocked blues"
(הפנינה: First day of my life"")

Maria Taylor – 11:11

גם כן מהלייבל Saddle Creek של מר אוברסט מגיעה טיילור, חצי הצמד אזורה ריי. קראתי שמישהו כתב עליה שהיא החזירה את הכבוד לפופ, ואני נאלץ לוותר על ניסוחים מפותלים ולומר שאני פשוט מסכים. טיילור היא בעיניי קרול קינג של אלפיים וקצת: היא אולי לא המבצעת הכי מרשימה בעולם, אבל את מגע הזהב שלה ליצירת מלודיות פופיות אישיות ופשוטות שנדבקות לך לחלק הפנימי של העור למשך חודשים – אף אחד לא ייקח ממנה.
מאיפה להתחיל: "Leap year"
(הפנינה: "Two of those too")

Blackalicious – The Craft

Common – Be

את שני האלבומים האלה הצמדתי כי אף אחד מהם לא כבש אותי במאה אחוז, אבל לא יכולתי להתעלם מהם, וכשמציבים אותם ביחד הם חזית היפ-הופ שקשה לעמוד בפניה. שני אלבומי היפ-הופ אוף-מיינסטרים, שני אלבומים שגורמים לך גם להפעיל קצת את הראש ולא רק את האגן. קומון כבש אותי עם פתיחת הקונטרבאס המבריקה לאלבום והסול החם שנשפך מכל ביט וביט, ובלאקלישס עם הגרוב הקצבי והמחשבתי שלהם, והיצירתיות שכל כך חסרה בהיפ-הופ בשנים האחרונות. אני ממליץ לקחת את שניהם כמנה אחת.
מאיפה להתחיל: מהשירים הפותחים כל אלבום –
Common – Be
Blackalicious – World of vibrations

Roisin Murphy – Ruby Blue

הכרתי רק שיר אחד של רושין מרפי כשהגעתי לפסטיבל אורנג' בחיפה וראיתי אותה מופיעה בערב של פיית'לס. קצת לא נעים להודות, אבל נהניתי יותר במופע שלה מאשר באקסטזה ההמונית של פיית'לס, ויצאתי משם עם קראש ענקי על הג'ינג'ית הזו. מרפי היא דיווה, אבל לא דיווה משעממת ומוגזמת כמו סלין דיון, נגיד. היא דיווה כי היא פשוט ענקית, לא משנה מה היא תעשה. עם תלבושות מופרכות וסקס אפיל שיגרום לנזיר בודהיסטי לאונן, היא לוקחת את הפופ ומפרקת אותו לגורמים ראשוניים, ואז מרכיבה אותו מחדש (בעזרת המפיק המבריק מתיו הרברט), כשאת הכל מחבר הקול הזיקיתי שלה, שגם משמש ככלי נגינה של ממש באלבום הזה – מסומפל, נחתך ומפוזר דק דק על ארוחת הגורמה הפופית הזו. אם הפופ מת, אז מרפי מבצעת בו כאלה מעשים נקרופיליים מגונים, שהוא פשוט חייב להזדקף על שולחן הניתוחים ולצעוק "אני חי, אני חי!" אה, והיא ג'ינג'ית, מה יכולתי לעשות?
מאיפה להתחיל: "Night of the dancing flame"

ברי סחרוף ורע מוכיח – 11א

מאור כהן – פרחי הרע

עוד זיווג שרירותי, אבל גם כאן אף אלבום לא מגיע למאה אחוז, אך שניהם ביחד עולים על סך מרכיביהם (סינרגיה, אוהבים לקרוא לזה).
מאור כהן הביא אותה השנה בתפנית שלא צפיתי והראה לכל המלעיזים בדיוק איזה פרפורמר מדהים הוא יכול להיות כשהוא רק לוקח את עצמו קצת יותר ברצינות. עם תרגומים מבריקים של דורי מנור לשירי שארל בודלר ועם הפקת רטרו של פיטר רוט, כהן הוציא אלבום שאריק איינשטיין שומע בבית כדי להיזכר כמה טוב הוא היה פעם.
סחרוף, שהגיע באלבומו הקודם (האחר) לשיא מבחינתי, חובר פה למוכיח וממשיך לספק את ההיתוך הכי טוב בארץ בין ביטים אלקטרוניים לכאסח גיטרות. עם פצצות אטום כמו "רוח חדשה" (בקלות השיר הישראלי הכי טוב שיצא השנה) ו"אל נעלמים", קשה לעמוד בפני האלבום הזה, גם אם הוא לא מושלם, וגם אם רע מוכיח מסתמן כפוץ.
מאיפה להתחיל:
ברי ורע – "רוח חדשה"
מאור כהן – "החוזר"

Secret love

האוסף הזה יצא בסוף 2004, אז אני מרשה לעצמי להכליל אותו כאן כי אף אחד לא שם לב אליו. Sonar Kollektiv הוא לייבל אירופי משובח שמתמחה בעיקר באלקטרוניקה על גווניה, עם נטייה להשפעות ג'אז. אמנים כמו ג'אזנובה, מיקטון (שהוציאו השנה אלבום בינוני שכולל את אחד השירים הכי יפים ששמעתי השנה – "Mars"), ו-Forss חתומים שם. שניים מחברי הלייבל, אחד מהם חבר בג'אזנובה והשני עובד בחנות תקליטים, יצרו את האוסף הכי טוב ששמעתי בעשור האחרון (כן כן – מה ששמעתם). ההגדרה המשונה שלהם היא "מבט על פולק", אבל כמעט ולא תשמעו כאן פולק, בטח לא במובן המקובל של בחור/ה עם גיטרה אקוסטית. מה שכן תמצאו הוא הפסקול המושלם החדש לשישי אחר הצהריים, מלא בגרוב עדין, פופ אקוסטי, מלודיות כובשות וביטים מפוזרים. ויותר מזה – מבחינת עריכה, האוסף הזה מושלם. מפתיחת הפסודו-סול-סבנטיז של הסופראימפוזרס ועד הצלילים המסיימים של הבטא בנד ומרדן היל, השירים פה לא יוצרים אסופה מבולגנת שמנסה להתחבר, אלא זרימה מושלמת בין צלילים וקולות, זרימה כל כך טבעית שהיא יכולה לצאת רק תחת ידיהם של אנשים שיודעים לסובב את הפטיפונים מתוך שינה; זרימה כל כך טבעית עד שכשנזכרים בדיסק הזה אחר כך, שירים נמסים זה לתוך זה בתוך הראש.
מאיפה להתחיל: Rosie Brown – Bliss

כמה עצוב שכבר חלפה לה 2005. בסערה יצאתי לדרך בוקר אחד בינואר, חמוש במעיל ב' צבאי, אייפוד לבן מסוקס, ואוזניות המשמיעות בקצב הרכבת הדוהרת את "לונו" של בלוק פארטי. לא הספקתי לומר בריאן ×’'ונסטאון מאסאקר וכבר ×–×” נגמר. אולי זו הרגיעה הביטחונית, אולי בעלי ההון אשמים גם בזה, ואולי פשוט הזדקנתי – אבל תקנו אותי בבקשה אם טועה אנוכי: 2005 היתה שנה בינונית. נדמה ×›×™ הפוסט רוק מת, המוזיקה האלקטרונית הניסיונית על שלל גווניה נחרדה מן האקספרמנטים האינסופיים של עצמה, והבריטים ממשיכים לקרוא NME. כולם ביחד גילו פתאום את גאנג אוף פור ויוזף קה, ויצאו במחול הפוסט Pאנק (Fאנק), והמתוחכמים נזכרו שפעם היו גרמנים טובים בדיסלדורף שהקליטו תיבות מונוטוניות מינימליסטיות שהיו לדבר הבא.
אפסיק להתלונן ואודה, בכנות רבה יש לומר, כי אצא לי לדרך חדשה בינואר הקרוב כשאייפודי טעון בכמה ניצוצות כישרון מהשנה החולפת. להלן בחירותיי:

Caribou – The Milk of Human Kindness

אצלנו בבית אוהבים גרמנים. ולא, ×–×” כלל לא קשור לעובדה ×›×™ סבתי ברלינאית הגונה. מה לעשות, שבכל הקשור למוזיקה יש משהו במדינה המשונה הזו שגורם למיטב סטודנטיה המוזיקליים לערוך ניסויים שונים ומשונים על כליהם. במקרה של caribou (דן סנאיית', או במילים אחרות: manitoba), מדובר אמנם בבחור קנדי, אך השפעותיו גלויות לכל, ואף משובחות: תנו לו neu, תנו לו can ובלי כל קשר הוסיפו מעט סילבר אפלס, והרי לכם – מתכון מזין לשנה דלוחה. בקצב הסופיסטיקייטד. לא נעים לי לומר, אך ייתכן וזהו אלבום השנה שלי. אבל רק שלי.

Sufjan Stevens – Illinois

×–×” רק התחיל וידעתי. כלל לא הייתי צריך יותר מממשק הנקישות המלודי ×”×–×” על הפסנתר כדי להבין שאני שלו. והוא שלי. מעולם לא ביקרתי באילינוי, אבל גם לחיפה של הקיץ האחרון ×–×” הספיק לי. בטלוויזיה קשקשו על מראות קורעי לב, על מפונים, על חיילים שבוכים – ולי ×”×™×” אותך, סופיאן. מה ×–×” השם ×”×–×” בכלל? מי חשב עליו? כמה זמן עוד אאלץ לנסות להתחקות אחר שורשיך המלודיים יוצאי הדופן. ומי אלו הקוזינות המזמרות הנפלאות כל כך?
אם יש טיעון אחד מדוע על ישראל להצטרף ככוכב ×”-51 לארץ היאנקים – הרי זהו סטיבנס. נסו לדמיין עולם שבו הנסיך הקטן סופיאן מקדיש אלבום שלם לנו, העם בציון.

Art Brut – Formed A Band

בספר הזכרונות שלי כבר כתבתי כל שידוע לי על קיץ בנתיב עזריאלי-בית מעריב. פסיעה ממושכת זו כללה, ואני מצטט, "זיעה, אגזוזים של קטנועים, אגזוזים של מוניות, אגזוזים של מכוניות פרטיות, אגזוזים של אוטובוסים, אגזוזים של משאיות, זיעה, שמש בדיוק מעל לראש, זיעה ומבטא בריטי כבד". אינני יודע מה היה קורה לתל-אביב אלמלא זעקות "leave the light on for me" של הקוקנים המטונפים האלה. לרגע נדמה היה לי כי הבריט פופ קם לתחייה, מרק אי.סמית' הושאל לשורותיו, והעיר העברית הראשונה עלתה באש. אם הייתי בן 14, אין ספק שכך הייתי רוצה להישמע.

Alog – Miniatures

כבר בכיתה י"א למדתי כי יש אלבומים שמתחילים בעטיפה, עוברים ביצירה עצמה, ומסתיימים בעטיפה האחורית. שני הנורווגים, בלונדינים כנראה, עושים מוזיקה צהובה, בדיוק לדמות צהובה ופסאודו-אשכנזית כמוני. 5 ספרים סיימתי כשברקע מתנגנים המנוני המינימליזם המודרניים של alog. הצ'לו, הקסילופון והחצוצרה החלו פוסעים להם בצוותא תחת מטריה אחת, עד שהגיע השופר הסקנדינבי לפורקן שרק ויקינג מדופלם יודע להשיג. זה נשמע קשה לעיכול, אך לא בנמצא אוונגארד מרגש מזה ב-2005.

Bertrand Burgalat – Portrait Robot

מדהים מה שהאזנה אינטנסיבית לקראפטוורק וסרג' גיינסבורג יכולה לעולל לקורסיקאי תמים. לפי מקרה ברטרה בורגלה, מסתבר שהאזנה לסוטים צרפתים וגרמנים מסוג זה עושה נפלאות לאוזניים ישראליות. מאז האלבום הראשון של Colder לא נשמעה רומנטיקה כל כך מכנית, נוגה לפרקים. מפליא מה שמבטא צרפתי, מעט יומרה ובעיקר ניסויי רובוטיקה מסוגלים לעשות לנתוני הסקס אפיל של זמר אחד. אין ספק כי מדובר בפסקול המושלם ליחסים אינטימיים בסלולר.

The National – Alligator

רק בחודש האחרון הבנתי איזו מציאה כמעט ופספסתי. "הייתי בהופעה מעולה שבוע שעבר", סיפר לי אחי לפני שנה בדיוק, כששב מאיזה גיג ניו-יורקי של להקה מקומית ותיקה העונה לשם הסתום "דה נשיונל". אחר כך באו הפצרות חוזרות ונשנות מצדו להקדיש מעט זמן פנוי לאלבומם האחרון "תנין", ואני נותרתי באדישותי. ובכל זאת, חודש לפני סגירת השנה גיליתי את האור בלהקה הזו. אמנם זה מעט בוגר מדי, אך ייסורי האינדי המתבגר הם משובחים כשמדובר בך, להקת לאום שלי. ארקייד פייר לבני 30 פלוס.

Doveman – The Acrobat

בכל רשימה של אלבומים מוצלחים חייב תמיד להופיע אמן אחד, שמחויב למתן קרדיט לגדול הסינגר/סונגרייטרים הבריטיים, ניק דרייק. את משבצת "אאזין לברנדנבורגים של באך ביום מותי" ברשימה זו תופסת להקת איש יונה הניו-יורקית. לחישות עצלות, עצבות עסיסית, ובעיקר אלבום שחור-לבן. למרות שלאיש לא מתחשק באמת להיות עצוב, נדמה כי לתומס ברטלט ורעיו דווקא די נוח לשקוע בסדקורט שלהם עם סדקור שאפילו low כבר שכחו כי ניתן להקליט. מזל שלא מתחשק לי לבכות הלילה.

Hanne Hukkelberg – Little Things

"אוי, האנה, איזו פנינה נורווגית את. בזכותך אין עוד טעם באחיות המשונות cocorosie. אפילו הצלחת להשכיח ממני את pram. את וכל החיות המשונות שעוטפות את קולך. פעם אחת, בשעת לילה מאוחרת, שכבתי במיטה לבד, את שרת לי את שירך המשובח ביותר, עצמתי עיניי ונזרקתי ישירות ליער ירוק, מלא בפטריות שובבות ובציפורים חייכניות. למרות שלעתים את מזכירה לי את מייסי גריי, אני חייב לשבח את מפיקך, שאם רק היה חובר ל-broadcast, אולי גם הם היו מצליחים להשתרבב לרשימה זו. בינתיים, את מעניינת אותי יותר מהם. ואני בכלל לא יודע איך את נראית".

The Juan Maclean – Less Than Human

אצלנו ביציע נהוג היה לשיר ליריבה העירונית "הופה, הופה, הופה, הופה, אין גביע, אין אירופה". לחן יווני, אם שאלתם. כדי להגיע לרמות ריגוש דומות בעת שירה קצבית, לפי חואן מאקלאן, יש לשאוב את כל ההשפעות הקראוטיות שלך, ולנתבן ללייבל הניו-יורקי העליז מכולם (DFA). אם אתם תוהים מהו אותו פוסט-Pאנק-Fאנק שאתו כה רבים אוהבים להשתרלל במילים, הרי לכם הדוגמה המוצלחת ביותר שהשנה החולפת יכולה היתה לספק. אימה קודרת, אורבניות מופתית ואווירת מסיבה גדולה. ועכשיו נותר לחכות לשובם של The Rapture.

Clap Your Hands Say Yeah – Clap Your Hands Say Yeah

אין בעולם עיר שמחה מניו-יורק. עזבו אתכם מבירמינגהאם, סן אנטוניו, רחובות וקואלה לומפור. אם התפוח הגדול היה תלוי ב"עשו כפיים ואמרו יאללה יאללה" העולם כולו היה נאה יותר. המכסים על היבוא היו שבים, השווקים היו מתכנסים בתוך עצמם, תמר גוז'נסקי היתה הממונה על השכר באוצר, ואני בכלל הייתי פרפר. בין לבין הייתי נח על אוזניות האייפוד הזמינות ביותר, שהיו מוכנות להשמיע לי את החבורה הצבעונית והשמחה הזו מוויליאמסבורג שבברוקלין. אם הם היו שכנים שלי, הייתי מספר לכל חבריי הצברים כי מצאתי חבורת נערי אינדי נפלאה, שכנראה העבירה את גיל הטיפש-עשרה בהאזנה ממושכת למצעד העליזים של of montreal. בינתיים, רק בינתיים, אני בתל-אביב וסתם כיף לי לחייך ולמחוא כפיים.

Vashti Bunyan – Lookaftering

הגיעה שעתכם הגדולה לשכוח ממגילת אסתר. המן לא היה רוצה שאתם, יהודים קטנים שלי, תעצמו עין עם ושתי בוניאן. ואף-על-פי-כן, ושתי שלנו מושלמת לעת המרגוע ההזוי הבא שלכם. העובדה שאנימל קולקטיב הקליטו עמה EP וארקייד פייר בחרו בה להשפעתם הגדולה ביותר, רק מוכיחה כי כיף לחלום עם ושתי. לוושתי יש קסילופון הפוך, חליל קליל, וקול לתפארת גיל הזהב, שאליו היא אכן מתקרבת. עם אלבום שני שמגיע 35 שנה אחרי קודמו, מלכת הפולק קמה לתחייה. 4 בבוקר עכשיו, ואני מעדיף לחייך.

Hood – Outside Closer

איש לא יוכל לגזול מהגדולה בלהקות הגשם את העובדה שאלבומם האחרון יצא ב-2005. אמנם ×–×” קרה אי-שם בחודש ינואר הרחוק, אך עדיין, 2005. אינני אובייקטיבי, אני מודה. כחובב חורף מושבע, איש גשם, עלם רוחות ונער פוסטר של שלוליות – חבורת ×”×’'×™× ×’'ים מיורק הירוקה עושים לי את ×–×” כמו מירי בוהדנה לקוראי בלייזר. כל מקצביהם הקרועים, הגיטרות המתפזרות, והקול הבריטי ×”×›×” אפרורי. כמה חבל שדני דויטש בכלל מדבר על בצורת…

×–×” כל כך נדוש לעשות סיכומי שנה שזה כבר אנטי-פוסט-מודרניזם לא לעשות אותם. אפשר להגיד עלי הרבה דברים – אבל אנטי-פוסט-מודרניסט הוא בטוח לא אחד מהם. אז ×”× ×”, סיכום השנה של האייפוד הרעב. הייתי כותב כמה השנה הייתה יחסית דלה ומאכזבת אבל את ×–×” כבר כולם אמרו. אז ×”× ×” עשרת האלבומים המשובחים ביותר שזכיתי לשמוע בשנת 2005, שנה מגעילה מכל הבחינות, גם המוסיקלית. אין סדר מסוים לאלבומים. כלומר, יש, אבל אין לו משמעות.

Broken Social Scene – Broken Social Scene

אני חושב שזה שינוי לטובה. האלבום ×”×–×” ממש שובר את הטרנד הנפוץ מדי בימינו של להקה שהאלבום השני שלה (או לצורך העניין – האלבום שאחרי האלבום המטורף שלהם) נשמע כמו זכוכית שבורה מלאה בקוטג' מקולקל. האלבום ×”×–×” ×—×™ ונושם לפחות כמו הקודם.

Wolf Parade – Apologies to the Queen Mary

השניות הראשונות של האלבום ×”×–×” העבירו בי צמרמורות והזכירו לי את ימי נעורי, עת הייתי יושב ומאזין לאמפישלושים של מודסט מאוס. ההמשך לא אכזב – הפקה טובה עם שירים לא רעים בכלל. ורק המחשבה על הקליפ המטורף שיהיה לזאבים האלה אוטומטית מקפיצה אותם אל העשיריה הפותחת.

Sufjan Stevens – Illinoise

אני לא אכתוב כי אביעד רצה לכתוב על האלבום הזה. טוב, אולי קצת. מדובר באלבום עמוס לעייפה ביצירות מופת של הלבנוני הגאון הזה. לא זוכר איפה קראתי את זה, (ולכן כל הזכויות שמורות למי שזה לא יהיה), אבל זה סוג של פוליפוניק ספרי למי שאלרגי לכל הדביקות של התזמורות שלהם. גאון.

Bloc Party – Silent Alarm

האמת היא שזה היה די מזמן, בתחילת השנה, אבל אני זוכר שהייתי די מרוצה מהאלבום הזה שהיה וכנראה עדיין הינו אנרגטי וחם. קשה להגיד שאני מאלו שגדלו על ברכיהם של הג'וי דיביז'ן ושאר החיוורים, אבל מהפרסבקטיבה שלי זה עדיין נראה טוב. אז מה אם העטיפה של האלבום נראית כמו העטיפה של האלבום השני של טראוויס.

Bright Eyes – I'm Wide Awake, It's Morning

שמעתי את האלבום הרבה פעמים כדי להיות בטוח, ועכשיו אני בטוח. מדובר באלבום קלאסי. כל השירים טובים מאוד. אפשר להגיד שזה גם אחד האלבומים הראשונים בהיסטוריה שגרמו לי להקשיב למילים. כנראה שזה רע אבל זה היה כיף.

Jose Gonzales – Veneer

האלבום הזה השתרבב לרשימת עשרת הגדולים בשבועיים האחרונים אבל הוא עשה את זה עם הרבה פאסון ובלי לחשוש יותר מדי. בדקתי אתמול וגיליתי שהצליל של כל השירים זהה לחלוטין, מה שמעורר הערכה בימים אלו של גיטרות במהופך. אחלה שבדי.

Iron and Wine with Calexico – In The Reins

כשאביעד ראה את האלבום הזה ברשימה שלי הוא נפנף בזלזול ואמר 'הי אוהד אני רואה שיש לך הרבה פולק ברשימה'. הדפתי את האשמותיו לכל הרוחות. האלבום הזה מצוין ומתבלט בעיקר בגלל כתיבת השירים המופלאה של ברזל ויין. האלבום האלקטרוני של השנה.

Stars – Set Yourself on Fire

אני יודע שהוא לא היה כל כך פופולרי במקומות שבהם משמיעים מוסיקה שהרבה אנשים אוהבים לשמוע, אבל כנראה שזה אלבום הפופ של השנה. פופ-שוגייז. דרים-פופ. משהו כזה. קשה להגיד שזה אלבום רציף ויציב במיוחד אבל יש בו כמה שירים בולטים.

Andrew Bird – The Mysterious Production of Eggs

תמיד שנאתי כינורות. אבל האלבום הזה דווקא מצליח להביא את הכינורות באופן לא מאוד מעצבן. כאן במפקדת האייפוד הרעב הגענו למסקנה שאנדרו בירד נשמע כמו שילוב של סטפן מלקמוס, תום יורק ויש הגורסים שגם רופוס ויינרייט אבל אני לא אוהב אותו אז לא אכפת לי. אלבום טוב על אף התעלמותו הבוטה מקיומן של תרנגולות.

Sigur Ros – Takk…

לדעתי האלבום הזה הוא האלבום שמקבע את מעמדה של סיגור רוס כאחת הלהקות המשמעותיות שהזמר שלהן נשמע כמו לוויתן חובב אינדי. אלבום מצוין שהתגובה האינסטנקטיבית אליו היא לרוץ לעבר משרד הנסיעות הקרוב ולרכוש במהרה כרטיס למטוס הבא שיוצא לאיסלנד. יש סיכוי טוב שאני עלול לעשות את זה בקרוב. זה היה יכול להיות אלבום החורף של חורף 2005/06 לו רק היה פה חורף.