אני יודע שזה לא הדבר ×”×›×™ פופולרי לעשות כיום – לפזר שבחים על הלהקה הזו – אך אני מוכן לשים את הזין על הכולם. רק הפעם, לפחות.
לפני 4 שנים בדיוק כלל לא הייתי מתבייש להרים את ראשי, ולספר בגאון לכל המעוניין, כיצד צעדתי לפי הקצב של Red Eyes and Tears בפרוזדורים התת-קרקעיים של הסאבווי מרכבת 7 אל השאטל בגרנד סנטרל. האלבום הראשון שלהם היה אחד הדברים הטובים ביותר שהחורף האורבני, הצורב והאפלולי יכול היה לתת לי באותם רגעים. הייתי בן 18 אז, התפוח היה גדול באותם חודשיים וחצי בעיר הגדולה, ואחריו הגיעו מדי הדקרון, הגדולים והארוכים מעט יותר.
40 ומשהו חודשים חלפו ו-black rebel motorcycle club השמיטו לידי העולם את אלבומם השלישי, אך העולם של 2005 רע ומריר הוא – השמיט את האלבום לפח. מבקרי המוזיקה חבטו ב-howl מכל עבר, ורק אני נותרתי נאמן. אם לא לאריך הנגן כולו, אז לפחות לשיר הנושא. עוד אחד מההמנונים הלא מושרים. עוד מקצב הגון לכניסה או יציאה מקרון רכבת תחתית בינואר אכזר בניו-יורק.

למה לי פוליטיקה עכשיו?

למצוא תמונה צבעונית של הטריו הפסאודו-מיוסר הזה, זו משימה מוטרפת יותר מלחשוב שאהוד אולמרט באמת הולך להיות ראש של משהו פה.

Black Rebel Motorcycle Club – Howl