(לי בכלל אין איי-פוד, אלא איי-ריבר. מותר לי גם?)

כולם אומרים ש-2005 הייתה בינונית. וזה עוד במקרה הטוב. שמעתי לא מעט חדי-לשון מכריזים שזו הייתה פשוט שנה מחורבנת.
זה בולשיט. אני חושב ש-2005 נדמית כחיוורת כי רוב האמנים והאלבומים שהועלו על נס התקשורת השנה וקיבלו הרבה תשומת לב – בלוק פארטי, מחא כפיים ואמור כן, קולדפליי החדש – פשוט היו בינוניים במקרה הטוב. הדברים הטובים באמת אוהבים להתחבא מתחת לפני השטח, והמשובחים במיוחד הם בדרך כלל אלה שנגלה רק בסוף 2006, כשנספיק להוריד את כל תוצרי 2005 שלא הספקנו לשמוע כי כולם דיברו על סופיאן סטיבנס.

אני דווקא לא התחברתי לאחרון של סופיאן. גם לא למחא כפיים, ואת בלוק פארטי אני בכלל מתעב (אין להם תו מקורי אחד בכל האלבום, הם משעממים אותי יותר ממשינה). וכמו כולם, גם אני יצאתי מ-2005 עם מקסימום עשרה אלבומים משמעותיים שמלווים אותי גם היום. אבל אני יודע שזה ישתנה. אני יודע שכמו שבשנה האחרונה גיליתי פנינים ואוצרות מ-2003 ו-2004, גם את השנה הזו יהיה הכי חכם לסכם בעוד שנתיים.
אבל אין זמן, ומי יזכור, אז הנה, נתחיל:

Devendra Banhart – Cripple Crow

מי שהיה מלך 2004 עם Rejoicing in the hands, ואחרי אלבום ביניים שלא אהבתי, הגיע השנה עם היצירה הכי שלמה שלו עד היום. Cripple Crow מבשר את סוף עידן הפריק-פולק (הקצר יחסית), פשוט כי מהפסגה אפשר רק להתדרדר. אחרי אלבומים מלאים בשברי שירים, ברעיונות יפים יותר מהגשמתם ובהרבה אבק פיות אבל מעט קסמים מוחשיים של ממש – בנהארט מתעלה באלבום הזה לשיא ומצליח להטות את כל הנחלים בהם הוא שוחה לאגם אחד מבהיק ומנצנץ. חברי וחברות "המשפחה" פה (וגם על העטיפה), וכמעט כל השירים יפהפיים, עשירים, מלאים, בעיבודים יותר ויותר עשירים. תענוג.
מאיפה להתחיל: " Heard somebody say"

Antony and the Johnsons – I am a bird now

מה כבר נשאר לומר על האלבום הזה? מגיעים לו כל הפרסים וכל התשבוחות וכל הזרים שקושרים לראשו. אחרי שכל האופנות יעברו, אחרי הנשורת הגרעינית מהמפץ המוזיקלי הבא, האלבום הזה הוא היחיד שיישאר, כמו ג'וקים. אלבום נצחי, שמתעלה ומתעלם מטרנדים ושיקים, אלבום של שירים מושלמים, של רגש מזוקק, ובפשטות – אחד האלבומים שהסתובבו לי הכי הרבה במערכת השנה.
מאיפה להתחיל: "Hope there's someone"
(הפנינה: "You are my sister" עם בוי ג'ורג')

Bright eyes – I'm wide awake, it's morning

האלבום הזה הוא-הוא אלבום השנה שלי, פשוט כי הוא חדר לבטן שלי הכי עמוק, הכי מהר, ונשאר שם הכי הרבה זמן. הוא היה יכול לזכות לכל מה שכתבתי לפני רגע על אנטוני, אבל האלבום הזה אינו על-זמני (או אל-זמני) כמוהו, זה אלבום שהיה יכול להיווצר ולהישאר רק כאן ועכשיו. בסרט התיעודי של סקורסזה אמרו על דילן "אם אתם מוכנים להאמין לתיאוריה של תת-מודע קולקטיבי של דור שלם, הוא מצא איכשהו דרך להתחבר ולצותת לו". קונור אוברסט, הצעיר עם העיניים הבורקות, מנסח באלבום הזה חרדות, אהבות ומחשבות שעוברות בחתך רוחב של דור שלם: מפוליטיקה אמריקנית עד חרדות טיסה פוסט-9/11, ודרך משבר גיל העשרים-וקצת של מיליוני אנשים. וכמו דילן, גם אוברסט משאיר אחריו כמה שירים שיישארו לתמיד, כשבעיניי העיקרי שבהם הוא "First day of my life", כנראה שיר האהבה הכי יפה ששמעתי מזה שנים.
מאיפה להתחיל: " Landlocked blues"
(הפנינה:  First day of my life"")

Maria Taylor – 11:11

גם כן מהלייבל Saddle Creek של מר אוברסט מגיעה טיילור, חצי הצמד אזורה ריי. קראתי שמישהו כתב עליה שהיא החזירה את הכבוד לפופ, ואני נאלץ לוותר על ניסוחים מפותלים ולומר שאני פשוט מסכים. טיילור היא בעיניי קרול קינג של אלפיים וקצת: היא אולי לא המבצעת הכי מרשימה בעולם, אבל את מגע הזהב שלה ליצירת מלודיות פופיות אישיות ופשוטות שנדבקות לך לחלק הפנימי של העור למשך חודשים – אף אחד לא ייקח ממנה.
מאיפה להתחיל: " Leap year"
(הפנינה: " Two of those too")

Blackalicious – The Craft

Common – Be

את שני האלבומים האלה הצמדתי כי אף אחד מהם לא כבש אותי במאה אחוז, אבל לא יכולתי להתעלם מהם, וכשמציבים אותם ביחד הם חזית היפ-הופ שקשה לעמוד בפניה. שני אלבומי היפ-הופ אוף-מיינסטרים, שני אלבומים שגורמים לך גם להפעיל קצת את הראש ולא רק את האגן. קומון כבש אותי עם פתיחת הקונטרבאס המבריקה לאלבום והסול החם שנשפך מכל ביט וביט, ובלאקלישס עם הגרוב הקצבי והמחשבתי שלהם, והיצירתיות שכל כך חסרה בהיפ-הופ בשנים האחרונות. אני ממליץ לקחת את שניהם כמנה אחת.
מאיפה להתחיל: מהשירים הפותחים כל אלבום –
 Common – Be
 Blackalicious – World of vibrations

Roisin Murphy – Ruby Blue

הכרתי רק שיר אחד של רושין מרפי כשהגעתי לפסטיבל אורנג' בחיפה וראיתי אותה מופיעה בערב של פיית'לס. קצת לא נעים להודות, אבל נהניתי יותר במופע שלה מאשר באקסטזה ההמונית של פיית'לס, ויצאתי משם עם קראש ענקי על הג'ינג'ית הזו. מרפי היא דיווה, אבל לא דיווה משעממת ומוגזמת כמו סלין דיון, נגיד. היא דיווה כי היא פשוט ענקית, לא משנה מה היא תעשה. עם תלבושות מופרכות וסקס אפיל שיגרום לנזיר בודהיסטי לאונן, היא לוקחת את הפופ ומפרקת אותו לגורמים ראשוניים, ואז מרכיבה אותו מחדש (בעזרת המפיק המבריק מתיו הרברט), כשאת הכל מחבר הקול הזיקיתי שלה, שגם משמש ככלי נגינה של ממש באלבום הזה – מסומפל, נחתך ומפוזר דק דק על ארוחת הגורמה הפופית הזו. אם הפופ מת, אז מרפי מבצעת בו כאלה מעשים נקרופיליים מגונים, שהוא פשוט חייב להזדקף על שולחן הניתוחים ולצעוק "אני חי, אני חי!" אה, והיא ג'ינג'ית, מה יכולתי לעשות?
מאיפה להתחיל: " Night of the dancing flame"

ברי סחרוף ורע מוכיח – 11א

מאור כהן – פרחי הרע

עוד זיווג שרירותי, אבל גם כאן אף אלבום לא מגיע למאה אחוז, אך שניהם ביחד עולים על סך מרכיביהם (סינרגיה, אוהבים לקרוא לזה).
מאור כהן הביא אותה השנה בתפנית שלא צפיתי והראה לכל המלעיזים בדיוק איזה פרפורמר מדהים הוא יכול להיות כשהוא רק לוקח את עצמו קצת יותר ברצינות. עם תרגומים מבריקים של דורי מנור לשירי שארל בודלר ועם הפקת רטרו של פיטר רוט, כהן הוציא אלבום שאריק איינשטיין שומע בבית כדי להיזכר כמה טוב הוא היה פעם.
סחרוף, שהגיע באלבומו הקודם (האחר) לשיא מבחינתי, חובר פה למוכיח וממשיך לספק את ההיתוך הכי טוב בארץ בין ביטים אלקטרוניים לכאסח גיטרות. עם פצצות אטום כמו "רוח חדשה" (בקלות השיר הישראלי הכי טוב שיצא השנה) ו"אל נעלמים", קשה לעמוד בפני האלבום הזה, גם אם הוא לא מושלם, וגם אם רע מוכיח מסתמן כפוץ.
מאיפה להתחיל:
ברי ורע – " ×¨×•×— חדשה"
מאור כהן – " ×”חוזר"

Secret love

האוסף הזה יצא בסוף 2004, אז אני מרשה לעצמי להכליל אותו כאן כי אף אחד לא שם לב אליו. Sonar Kollektiv הוא לייבל אירופי משובח שמתמחה בעיקר באלקטרוניקה על גווניה, עם נטייה להשפעות ג'אז. אמנים כמו ג'אזנובה, מיקטון (שהוציאו השנה אלבום בינוני שכולל את אחד השירים הכי יפים ששמעתי השנה – "Mars"), ו-Forss חתומים שם. שניים מחברי הלייבל, אחד מהם חבר בג'אזנובה והשני עובד בחנות תקליטים, יצרו את האוסף הכי טוב ששמעתי בעשור האחרון (כן כן – מה ששמעתם). ההגדרה המשונה שלהם היא "מבט על פולק", אבל כמעט ולא תשמעו כאן פולק, בטח לא במובן המקובל של בחור/ה עם גיטרה אקוסטית. מה שכן תמצאו הוא הפסקול המושלם החדש לשישי אחר הצהריים, מלא בגרוב עדין, פופ אקוסטי, מלודיות כובשות וביטים מפוזרים. ויותר מזה – מבחינת עריכה, האוסף הזה מושלם. מפתיחת הפסודו-סול-סבנטיז של הסופראימפוזרס ועד הצלילים המסיימים של הבטא בנד ומרדן היל, השירים פה לא יוצרים אסופה מבולגנת שמנסה להתחבר, אלא זרימה מושלמת בין צלילים וקולות, זרימה כל כך טבעית שהיא יכולה לצאת רק תחת ידיהם של אנשים שיודעים לסובב את הפטיפונים מתוך שינה; זרימה כל כך טבעית עד שכשנזכרים בדיסק הזה אחר כך, שירים נמסים זה לתוך זה בתוך הראש.
מאיפה להתחיל:  Rosie Brown – Bliss