נצח אני מחכה כבר לרגע ×”×–×” שבו אוכל שוב להתפנות במלוא אוני אל הדבר היחיד שנדמה ×›×™ עוד יכול לשמור על שפיותי בעיר ההזויה הזו שבה אני ×—×™. מרוב לחצים, געגועים, לבבות מרוסקים, שמש דרך החלון וגם עננים שמרחפים ישירות אל תוך גופי, שכחתי אט-אט מה בונה אותי. המבחנים המזעזעים עומדים להסתיים, והנה אתמול כבר נפתחה לה ×—×’×™×’×” קטנה, סמי-×—×’×™×’×”, פה בסלון כשאני מקפץ כחרגול לצלילי החדשות החדשות המחודשות והמתחדשות, ובלישה מחייך. ל-Friendly Fires יש סינגל חדש, את ×–×” כבר ידעתי כמה ימים, אך לא היטבתי לנסות ולהיחלץ בעזרתו מבור כלשהו. והנה ניסיתי, נכוותי מן האיכות המזעזעת של הקובץ (כמו שוודאי תבינו) – אך נהנתי מן המחשבה ×›×™ משהו טוב, כמו שעמר (עומר, למעשה) האהוב סימס לי, כבר מחכה מעבר לפינה. להיט לוהט באופק. ואגב, שימו לב ×›×™ גם כאן נמשך קו הקרנבל הברזילו-בריטי שהחל עם ×’'ק פנייטה לא מזמן.

Friendly Fires :: Kiss of Life

אלא שאז החלו הדברים להסתבך עוד יותר. בהברקה של רגע בלישה התגלגל לשיר נוסף, לכאורה, של שלישיית הבריטים האופנתית הזו, אך ההפתעה היתה בלתי נסבלת. "×–×” נשמע כמו ניו-אורדר", חשבנו לעצמנו, "שרה רקורדס לגמרי". בדיקה מדוקדקת יותר גילתה לנו ×›×™ מדובר במשהו אחר לגמרי ממה ששיערנו תחילה. ×”×™×” ×–×” 7 אינץ' מ-1986 של להקת The Friendly Fires, ורסיה אפלה יותר של אלו מהפסקה הקודמת. ותשמעו, אני כבר בלופ, חושב על האוטו, על הנסיעה לחיפה שצפויה לי בעוד 4 ימים. לראשונה בחיי – ואני נשבע שזה המצב – אני חש ×›×™ חופש אמיתי עומד לפרוץ אל ×—×™×™.
אוי ארקנסו, ארקנסו.

The Friendly Fires :: Arkansas
The Friendly Fires :: Looks Like Rain

כוס קפה נוספת, מרקר חמישי התרוקן מדיו, השמש שוקעת, השמש זורחת, השמש שוקעת, למי כבר אכפת. זהו חודש מת, שעובר ויעבור עליי כמעט בדממה. מדי פעם ×™×’×™×— דבר מה חדש לאוזניי, אך גם אז אצטרך לבשר לו ×›×™ עליו להמתין כמעט עד אוגוסט, להיידלברג, שם נתאחד בריקוד בחדרי הגרמני. לפחות אני בוחר את הפאוזות המוזיקליות שלי בקפידה יתרה, מנסה להתרענן בעת שטיפת הכלים או סתם בין מאמר אחד לאחר. סוג של חופש קטן. נו, תקופת הבחינות – תקופת הבכיות.

כך, במסגרת אתחנתא אחת כזו, החלטתי לבחון האם לחבריי המגניבים Vampire Weekend יש באופק סינגל חדש ועדין נפש. בדיקה מזורזת גילתה לי שהתשובה שלילית, אז נאלצתי לחפש חלופות הולמות. אלו הגיעו מזימבבואה, לראשונה בחיי, בעזרתו של הברנש Louis Mhlanga, שעושה רושם שהניו-יורקים הצעירים אליהם אני מתגעגע באמצע הקיץ – די מחבבים. קראתי איפשהו שהוא לא פחות טוב מג'ימי הנדריקס או משהו ×›×–×”, שהחיוך שלו שווה מיליון דולר פחות או יותר – אז בדקתי את העניינים. היום כבר רקדתי איתו בצוותא. תנו לשמש לעלות, ושימו פליי.

Louis Mhlanga :: Rhumba All The Way

אני לא נמצא פה באמת. אני רק חולם.

החודש מציינים באיסלנד עשור לצאתו של האלבום החשוב ביותר שהוליד האי ×”×–×” מקרבו, Ágætis byrjun, של Sigur Ros. בין ים המאמרים והחומר שזרוק לצדי, מולי ומתחתיי – אני חש מחויב לציין גם כן את התאריך ×”×–×”. ייתכן מאוד שללא אותו אלבום כחול של ×’'ונסי וחבריו, אשר נפל עליי בזמנו בעיצומה של כיתה ×™"א (כשאני גדוש תלתלים מיותרים) – לא הייתי אני. אולי והייתי אני, אבל לא לגמרי, וכנראה שאינני היחיד בעולם – ואף בסביבתי הקרובה – שמרגיש כך.
על כל פנים, סיגור רוס (שסיימו לא מזמן להקליט אלבום חדש שצפוי לצאת בתחילת העשור הבא) חוגגים גם הם את חגם הפרטי. לכבוד זאת, הם העלו לרשת את קטע ההופעה שלעיל, שלקוח מטקס פרסי המוזיקה האיסלנדיים לשנת 1999, לא פחות. השיר, אגב, הוא ביסייד של Svefn-g-englar, ששמו nýja lagið. בחופש הגדול לפני ×™"ב, כשאלושה ואני ישנו יחד באותה מיטה בניו-יורק במשך שבועיים – הוא שימש כפסקול שלנו.

חג שמח

איבדתי לגמרי את הריכוז בגלל שארית פליטת החורף הזו. כמו זבוב שנואש כבר מנסיונות יציאה אל הטבע דרך חלון סגור, כך אני צמוד אל הזגוגית, צופה בגשם, ברחוב הריק, בעץ החרוב המתנועע באלגנטיות פרועה לצלילי הרוח, וכולי שלווה. מדי פעם אני מביט ימינה, בודק האם יש שינוי בטמפרטורה במד המעלות החיצוניות האלקטרוני שרעותה קנתה לי פעם ליום ההולדת, ושוב אני מדביק את פניי לשמשה. עכשיו ברד, קודם ×”×™×” רגוע יותר. אני מוכן להישבע שהייתי מסוגל לחיות כך לנצח, בלי שמש, בלי שיזוף, בלי אפרסקים, בלי שזיפים, בלי חוף ים חולי ובלי סנדלים. תנו לי קור – ואני מתעורר כפנתר.
הבוקר צירפתי לכל החגיגה הצוננת שלי גם את The Isles מניו-יורק, שנשמע כאילו מבחינתם לא היה מוריסי אחר זולת זה מהאלבום הראשון (של הסמיתס). הם גורמים לי להתגעגע לימים הקדושים ההם, שבהם הורדתי באיטיות גדולה את כל 100 הסינגלים של שרה רקורדס, והבנתי כמה אלמונית יכולה המוזיקה להיות. גם היום עודני חולם להעלות את כל 100 הסינגלים ההם, על טהרת ה-Twee Pop, אל האתר הזה. בינתיים, אסתפק בתחליפים מודרניים יותר.

The Isles :: Justine
The Isles :: After We're Happy

==============================

ועוד משהו. תראו כמה יפה הפרסומת החדשה של מונוקרייב. כאן

בעוד ההמונים שיבחו בשנה האחרונה שוב ושוב את האלבום האחרון של Elbow, אני התקשתי לזוז על הכסא בנחת. "בסדר", חשבתי לעצמי, "כל שנה צריכים הבריטים להנפיק אלבום אחד רציני של להקה שאינה מסוגלת לחייך, אבל למה שאני אתרגש?". בסופו של דבר, מעולם לא הייתי מעריץ גדול של "מרפק". מדוע? כנראה שהייתי מרוכז יותר מדיי בחברים שלהם, Doves – השלישיה המזקינה אך ×”×›×” משובחה שגרמה לי להרגיש בוגר במיוחד כבר בגיל 17. באותם ימים היו לי תלתלי ניסים גרמה, ועמלתי קשות על ניסויים על הגיטרה עם כל מיני אפקטים. אפילו התחלתי לחלום על מימוש חלום קניית קשת הכינור (אותו הגשמנו אוהד ואני בצוותא כבר באותו הקיץ). אלא שבדיוק בין כל הפנטזיות האלה, מודל 2000, נתקלתי בשיר ×”×–×”:

The Ceder Room

הייתי ליונה.

מאז חלף לו כמעט עשור, ואני מוכן להודות שעודני מעריץ אמיתי של Doves. האלבומים שלהם ליוו אותי בכל מיני פינות משונות של החיים, סיפקו לי השראה בזמן שמירה בטירונות, הזיכרו לי שוב ושוב את הפרידות המרגשות שלי מאחי ב-JFK, והקפיצו לי את האצבעות כמעוף היונה בין כתבות משמימות על חסכונות לטווח ארוך. כמו ילד טוב נכנסתי בשנתיים האחרונות לפחות פעם בחודש למייספייס של הברנשים האלו ממנצ'סטר, ולו רק כדי לראות אם יש חדש עם האלבום הבא. והנה זה קרה. אוטוטו הוא יוצא, ויקראו לו Kingdom Of Rust. בינתיים, רק מן המחשבה אני מתמוגג, ומנסה להתרגל לשיר הפותח אותו. הנה:

Doves :: Jetstream

אני יודע שגם אוהד מחכה לזה…

הנה אוזלות להן השניות הפנויות של החורף שלי, בעוד אני קם ונופל על עתידי הגיאופוליטי בתקופת המבחנים הזו. כל כך הרבה דברים חביבים קורים שם בחוץ, בלונדון, פריז, טוקיו וירושלים, אך אני נאלץ לוותר. במקום לשתות משהו ברחוב, אני קורא עוד שורה ומוריד עוד אלבום. אשתדל להתמיד ולא להיעלם בין הספרים, אני מבטיח. על כל פנים, ימים כאלו מצריכים גם קפיצה קטנה ולא מושכלת ללהקות נטולות כל חזון אך גדושות בקלאסה בריטית. נו, משהו קליל כזה שמעורר גיחוך. נגיד, The Rifles.
כל עוד משפחת The Cribs אינה בסביבה עדיין (ואגב, ג'וני מאר הצטרף אליהם באופן רשמי, השם ירחם), אפשר להסתפק ברצינות התהומית של הרביעיה הלונדונית שלעיל. אני מבטיח, אין פה שום דבר יוצא מגדר הרגיל, אין כאן כל חידוש ואפילו אין פה כוונה לחדש. מה שכן יש באלבום הבכורה של דה רייפלז זה ים של קלילות בריט-פופית טיפוסית, כזו המיועדת יותר לבני 16, אבל למי כבר אכפת? יותר ויותר אני מוצא את עצמי בשבועיים האחרונים נותן מרגוע למוחי עם כמה מהלהיטים החביבים שלהם, אז חשבתי להקל גם עליכם את המחשבה.

The Rifles :: Sometimes
The Rifles :: Fool To Sorrow
The Rifles :: The Great Escape

בלישה, חברנו המשובח, המסוקס והמתולתל להפליא, חגג עד לפני כמה שעות את יום הולדתו. את זאת הוא עשה לראשונה בחייו בצימר, או כפי שהוא מכנה זאת "קרוואן מעץ בצפון". בכל מקרה, מחר הוא צפוי כבר לשוב ירושלימה לכבוד המנדט, ואנחנו נכבד את נוכחותו בתרועות ובמחולות. על כל פנים, הוא ודאי ישמח לשמוע עם בואו כי לאחת הלהקות החביבות עליו, Asobi Seksu, יש אלבום חדש, שלישי במספר, Hush שמו. ואם לי הוא עושה נעים באוזן כאילו הייתי שוב תלמיד תיכון בסווטשירט יד-שנייה, אני משוכנע שהאלבום הזה יעשה גם לו טוב. ממש כמו אלבומיהם הקודמים של הניו-יורקרים המדוברים.

ובכן, אסובי סקסו אינו יפניים או משהו כזה, אלא תושבי מערב ברוקלין שבראשם עומדת יוקי אחת, שהיא דווקא כן יפנית. כבר כמעט עשור שלם שהם חורשים עם מגבריהם את עולמם הצר של חובבי השוגייז הנכחדים, והם עושים את זה די יפה. אל לכם לצפות כאן למיי בלאדי ולנטיין מתוחכמים, אלא יותר ל-Pale Saints נשיים, אם בכלל זה עוד אומר משהו למישהו (אפילו אוהד התרגש). היו זמנים בהם הייתי מזיל דמעות לוהטות על מקלדות מיושנות בשל התרגשות נטולת היגיון שמקורה בגיטרות עם דיליי, כמו אלו של אסובי סקסו. כיום אני פשוט מחייך ונזכר בימים בהם גם אני חלמתי לעוף כשאני בוהה בנעליי.

Asobi Seksu :: Familiar Light
Asobi Seksu :: Mehnomae
Asobi Seksu :: Glacially