בעוד ההמונים שיבחו בשנה האחרונה שוב ושוב את האלבום האחרון של Elbow, אני התקשתי לזוז על הכסא בנחת. "בסדר", חשבתי לעצמי, "כל שנה צריכים הבריטים להנפיק אלבום אחד רציני של להקה שאינה מסוגלת לחייך, אבל למה שאני אתרגש?". בסופו של דבר, מעולם לא הייתי מעריץ גדול של "מרפק". מדוע? כנראה שהייתי מרוכז יותר מדיי בחברים שלהם, Doves – השלישיה המזקינה אך ×”×›×” משובחה שגרמה לי להרגיש בוגר במיוחד כבר בגיל 17. באותם ימים היו לי תלתלי ניסים גרמה, ועמלתי קשות על ניסויים על הגיטרה עם כל מיני אפקטים. אפילו התחלתי לחלום על מימוש חלום קניית קשת הכינור (אותו הגשמנו אוהד ואני בצוותא כבר באותו הקיץ). אלא שבדיוק בין כל הפנטזיות האלה, מודל 2000, נתקלתי בשיר ×”×–×”:

The Ceder Room

הייתי ליונה.

מאז חלף לו כמעט עשור, ואני מוכן להודות שעודני מעריץ אמיתי של Doves. האלבומים שלהם ליוו אותי בכל מיני פינות משונות של החיים, סיפקו לי השראה בזמן שמירה בטירונות, הזיכרו לי שוב ושוב את הפרידות המרגשות שלי מאחי ב-JFK, והקפיצו לי את האצבעות כמעוף היונה בין כתבות משמימות על חסכונות לטווח ארוך. כמו ילד טוב נכנסתי בשנתיים האחרונות לפחות פעם בחודש למייספייס של הברנשים האלו ממנצ'סטר, ולו רק כדי לראות אם יש חדש עם האלבום הבא. והנה זה קרה. אוטוטו הוא יוצא, ויקראו לו Kingdom Of Rust. בינתיים, רק מן המחשבה אני מתמוגג, ומנסה להתרגל לשיר הפותח אותו. הנה:

Doves :: Jetstream

אני יודע שגם אוהד מחכה לזה…