אתמול הרווחתי ביושר איזו הפסקה בת שעתיים מהלימודים, אז החלטתי לנצלה היטב והמראתי לפסטיבל גלסטנברי בבריטניה. טוב, נו, לא באמת, אבל לפחות ניצלתי את המחשבים החדשים בספרייה, הצמודים למסכי ענק דקים, כדי לצפות במיטב הקליפים שיש ליו-טיוב להציע מן הפסטיבל האחרון שהתקיים בסוף השבוע. כיאה לשנה מוזיקלית מופלאה כמו 2008, אומרים שהיה זה אחד האיבנטים המופלאים בתולדות גלסטנברי זה.
כבר בשבת האחרונה התעדכנתי בכל חדשות החגיגה הזו דרך אתר ה-NME, ממש כמו בימיי הטובים. ומה גיליתי? שנואל גלאגר לכלך על ג'יי זי וטען כי אין לו סיכוי להצליח כמופע המרכזי של הפסטיבל, ואף קרא למנוע את כניסת ההיפ-הופ להיכל הרוקנ'רול הבוצי הזה. הראפר המהולל פתח, לפיכך, את הופעתו בקליפ משעשע שעסק בדברי הדינוזאור ממנצ'סטר ואף ביצע קאבר הזוי לחומת הפלאים של להקת נווה מדבר. במקביל, הכניסה איימי ויינהאוס אגרוף לאחד החברים בקהל, שעכשיו כצפוי מנסה לקחת לה כמה פאונדים בבית המשפט. חגיגה.
חוץ מזה שקעתי בחזות הכמעט קפוצ'ינית של בט' דיטו מה-Gossip ובשלל הסלבס שצפו בה מן הטריבונה שמעל לבמה, ראיתי את ה-Foals מזייפים קלות בקסיוס ומנסים לטפס על ברזלים בשיר אחר ואהוב לא פחות, וגם צפיתי בראיון בריטי הזוי לגמרי עם הקריבס (רק אנגלים יכולים להיות שיכורים ובו זמנית להשתמש ב-Approximately בנינוחות). בנוסף, שקעתי בהזיות קלות מול הוט צ'יפ הגיקים להחריד ונער בית הספר שלהם, השתעשעתי מן העובדה שחברי Vampire Weekend לא מוותרים על החולצות של רלף לורן גם כשהם נועלים ערדליים, חזיתי ב-Lykke Li מנגנת ליד המדורה, ואפילו חלמתי שוב על פריז עם ה-Friendly Fires.

בחייאת. הסרתי אוזניות, וצפיתי במסכה של שכנתי בטרקטור ההוא הופך את האוטובוס. באמת שבירושלים סוער הרבה יותר. ניסיתי לומר זאת ללחוצים מהחוג לכלכלה, אך הם לא היו שם איתי באותה הספרה.

בינתיים, תהנו ממה שעינג אותי:

הסרטון על נואל:

וונדרוול:

הוט צ'יפ:

קאסיוס:

סוף השבוע של הערפדים:

ליקה לי בגינה:

קריסטל קאסאלס (לעזאזל, גם אני רוצה):

הגוסיפ וברני הדינוזאור. אלוהים:

אגב, אוהד, שוב אתה: הסימפול של מחיאות הכפיים אצל הגוסיפ לא מזכיר לך משהו? :)

שורות אלה נכתבות בשלבים האחרונים של אריזת חפצי לקראת נסיעתי מחר ל- ATP. התפריט המוזיקלי שלי בשלושת החודשים האחרונים, הורכב מהמינימום ההכרחי של מוזיקה חדשה וביתר הזמן בהשלמות חיוניות לקראת הפסטיבל. כך נקלעתי, לאלבום הטוען לכתר המכובד – "אלבום של broken social scene שיצא מבלי ששמעתי עליו כלל, רחמנא ליצלן". אגב, רשמית, ×–×” אינו אלבום של כלל הלהקה, אלא אלבום סולו של קווין דרו, אחד משני האנשים הדומיננטיים בהרכב, אליו הצטרפו מיני אורחים (לידיעתכם, האלבום הוקלט בבית של בחור בשם אוהד). בשורה התחתונה, אם ×–×” נשמע כמו אלבום של broken social scene והשם שלהם כלול בטייטל, ×–×” בטח אלבום שלהם, לפחות מבחינתי. ההבדל העיקרי שניתן לאתר כאן לעומת שני האלבומים הקודמים, הוא התמקדות בסולן אחד בלבד.

מרבית השירים באלבום הזה קולעים בצורה מדוייקת לנישה המיוחדת של הסצנה החברתית השבורה. ההגדרה עבורי היא שירים שמצליחים להיות מלנכוליים ובעת ובעונה אחת אנרגטיים להחריד. ייתכן שהמאחד אותם הוא החרדה מהחופש המוחלט, בו בעת עם הניסיון לחגוג את החופש המוחלט. מבלי להסתבך בתיאורים פתלתלים יתר על המידה, אני יכול להגיד לכם בביטחון, שהאלבום הזה כל כך מוצלח, עד שהתעורר בי הצורך להעלות לכאן את כולו ולחסוך לעצמי את הבחירה באחד השירים. ובכל זאת, יש שיר אחד, שהוא לאו דווקא הטוב מכולם (ובהחלט לא המייצג את האלבום בכללותו), שבחרתי להעלות. בשנייה ה-42 בשיר, יש סיכוי סביר שתרצו להיות הגיטרה בידיו של קווין דרו, כדי שינפץ אתכם ברכות על הקיר בנחלאות, בעודכם צועדים לעבר השוק. בשינוי מיקום קל, אולי זה בדיוק מה שיקרה לי ביום ראשון הקרוב, בשעה שמונה ושלושים, בדרומה של אנגליה.
 
Broken Social Scene Presents Kevin Drew – Back Out On The..

לכתוב באותו הבלוג יחד עם אביעד מרגיש בשבועיים האחרונים קצת כמו לנסות להשתלב בתנועה סואנת של משאיות עמוסות גזעי עצי באובב על כביש מהיר עם פולקסואגן חיפושית צהובה מודל '65. שפר עלי גורלי ואביעד הוא אינו נהג משאית טיפוסי (על אף חזותו המטעה) והנה הוא מסמן לי ממש עכשיו עם היד "כנס כנס אני לא ממהר". נפלאות האדיבות. גם כך לא היה לי רע להמתין בשולי הדרך, בטח לא כשעברה המשאית עם המיסטרי ג'טס. ואוו. ואווו.

לאלבום של הטוקיו פוליס קלאב חיכיתי בסבלנות שנה שלמה (כאמור). והנה, הגיע הזמן, ואלבומם יצא לאויר העולם בשבוע שעבר. מה רבה הייתה מבוכתי לכשגיליתי שאורכו אך ורק 28 דקות, ממש כמו שני שירים של אואזיס מהתקופה הקשה שלפני התקופה הקשה מאוד. בחצי שעה קצרה זו מצליחים חברי הקנדים לדחוס לא פחות מ-11 שירים לא רעים בכלל. אנרגטיים, דינמיים, מקפיצים וגורמים לי להגביר את הווליום ממש כמו שציפיתי. אם זה לא היה נגמר כל כך בפתאומיות, אולי הייתי מספיק להגיע למסקנה מה אני חושב על האלבום. אבל לא הספקתי, אז שמעתי אותו שוב ושוב. כמה פעמים. עדיין לא הספקתי. אבל היה כיף.

 Tokyo Police Club – Graves
 Tokyo Police Club – Tessellate

יש מוזיקה שפשוט לעולם לא תתאים למדינה שבה אני ×—×™. אני משער שמתבקש שבשלב ×–×” אתחיל לדבר על כל אותם הרכבים אפלים, אינסטרומנטליים או חורפיים קלישאתיים יותר או פחות – ובכן, לא לא. דווקא שמים אפורים עוד יש כאן לפעמים. אז מה בכל זאת אין פה? אדניות מתפוצצות בגרניום ורוד או במילים אחרות – אופטימיות אביבית השמורה למקומות אחרים.

בארץ שבה סמסטר מתחיל בחורף, נגמר בחורף שאחריו, ואת הדרך אליו אתה עושה באוטובוס צפוף להחריד שלעולם לא עוצר עצירה מלאה בתחנה – אין פרחים צבעוניים וגם לא פרפרים נצחיים. במקום ×›×–×”, פעמונים וכינורות לא זורקים אותך לשום חווית ילדות ארץ ישראלית גנוזה, אלא מחייבים אותך לעצום עיניים ולדמיין שאתה בן ×’×–×¢ אחר, ביבשת אחרת, זולל חטיפים אחרים.
הנה, קחו למשל את אלבום הבכורה של No kids הקנדים. אף שלפרקים מדובר בפלגיאט אדיר מימדים לסופיאן סטיבנס ולפטר והזאב (יחי האבוב), Come into my House שלהם ריחני ושוקולדי כל-כך שאין לך ברירה אלא לחייך אליו. הוא בתמורה מקמט את מצחו, תוהה מנין הגעת וישר מסנן: "איזראל איז נוט א נייס א קאנטרי". אתה בתמורה מהנהן בהסכמה, נותן לו יד, עוצם שוב עיניים ומתחיל לאסוף עליי מייפל מהחצר הקדמית. נו, זאת עם המדשאה.
טוב, די. נדמה לי שהתפתחו יחסי חיבה נעימים ביני לבין נו קידס (שהוא בעצם פרויקט צד של חברי p:ano). יש בו כזו
רב-גוניות ומלודיוּת משובבת שבא לי להתפוצץ מחדווה, אלוקים.

 No Kids :: Great Escape
 No Kids :: For Halloween
 No Kids :: I love the Weekend

אגב, שימו לב לדמיון בין שיר הבריחה הגדולה לבין I feel like going home של יו לה טנגו.

בשעה טובה ומוצלחת הסתיימו העבודות במפקדת האייפוד הרעב החדשה והותקנו נקודות אינטרנט בכל עמדות העבודה שבמגדל הענק שלנו המשקיף על המטרופולין עמוס שוורי הבורסה המכוערים והמצועצעים. אפשר להמשיך לעבוד. הייתי מתנצל על העדרם של פירסומים וגורמי עניין לקהל קוראינו, אך מסתבר שאביעד מילא היטב את החסר, וכנראה יותר טוב ממני. החלמה מהירה, תמר.

אלה הם שני שירים מהאלבום החדש של הIslands. האיים הם להקה שנולדה על חורבותיה של להקת היוניקורנס הקנדית שמעולם לא שמעתי ואולי אני צריך. בכל אופן, האלבום עוד לא יצא, אבל הוא נשמע לי מאוד נחמד. אני אודיע בהמשך מה טיב יחסיו עם האייפוד שלי.

 Islands – Humans
 Islands – Rough Gem

הידעתם ? בקנדה יש 31,754 אגמים.

כמה עצוב שכבר חלפה לה 2005. בסערה יצאתי לדרך בוקר אחד בינואר, חמוש במעיל ב' צבאי, אייפוד לבן מסוקס, ואוזניות המשמיעות בקצב הרכבת הדוהרת את "לונו" של בלוק פארטי. לא הספקתי לומר בריאן ×’'ונסטאון מאסאקר וכבר ×–×” נגמר. אולי זו הרגיעה הביטחונית, אולי בעלי ההון אשמים גם בזה, ואולי פשוט הזדקנתי – אבל תקנו אותי בבקשה אם טועה אנוכי: 2005 היתה שנה בינונית. נדמה ×›×™ הפוסט רוק מת, המוזיקה האלקטרונית הניסיונית על שלל גווניה נחרדה מן האקספרמנטים האינסופיים של עצמה, והבריטים ממשיכים לקרוא NME. כולם ביחד גילו פתאום את גאנג אוף פור ויוזף קה, ויצאו במחול הפוסט Pאנק (Fאנק), והמתוחכמים נזכרו שפעם היו גרמנים טובים בדיסלדורף שהקליטו תיבות מונוטוניות מינימליסטיות שהיו לדבר הבא.
אפסיק להתלונן ואודה, בכנות רבה יש לומר, כי אצא לי לדרך חדשה בינואר הקרוב כשאייפודי טעון בכמה ניצוצות כישרון מהשנה החולפת. להלן בחירותיי:

Caribou – The Milk of Human Kindness

אצלנו בבית אוהבים גרמנים. ולא, ×–×” כלל לא קשור לעובדה ×›×™ סבתי ברלינאית הגונה. מה לעשות, שבכל הקשור למוזיקה יש משהו במדינה המשונה הזו שגורם למיטב סטודנטיה המוזיקליים לערוך ניסויים שונים ומשונים על כליהם. במקרה של caribou (דן סנאיית', או במילים אחרות: manitoba), מדובר אמנם בבחור קנדי, אך השפעותיו גלויות לכל, ואף משובחות: תנו לו neu, תנו לו can ובלי כל קשר הוסיפו מעט סילבר אפלס, והרי לכם – מתכון מזין לשנה דלוחה. בקצב הסופיסטיקייטד. לא נעים לי לומר, אך ייתכן וזהו אלבום השנה שלי. אבל רק שלי.

Sufjan Stevens – Illinois

×–×” רק התחיל וידעתי. כלל לא הייתי צריך יותר מממשק הנקישות המלודי ×”×–×” על הפסנתר כדי להבין שאני שלו. והוא שלי. מעולם לא ביקרתי באילינוי, אבל גם לחיפה של הקיץ האחרון ×–×” הספיק לי. בטלוויזיה קשקשו על מראות קורעי לב, על מפונים, על חיילים שבוכים – ולי ×”×™×” אותך, סופיאן. מה ×–×” השם ×”×–×” בכלל? מי חשב עליו? כמה זמן עוד אאלץ לנסות להתחקות אחר שורשיך המלודיים יוצאי הדופן. ומי אלו הקוזינות המזמרות הנפלאות כל כך?
אם יש טיעון אחד מדוע על ישראל להצטרף ככוכב ×”-51 לארץ היאנקים – הרי זהו סטיבנס. נסו לדמיין עולם שבו הנסיך הקטן סופיאן מקדיש אלבום שלם לנו, העם בציון.

Art Brut – Formed A Band

בספר הזכרונות שלי כבר כתבתי כל שידוע לי על קיץ בנתיב עזריאלי-בית מעריב. פסיעה ממושכת זו כללה, ואני מצטט, "זיעה, אגזוזים של קטנועים, אגזוזים של מוניות, אגזוזים של מכוניות פרטיות, אגזוזים של אוטובוסים, אגזוזים של משאיות, זיעה, שמש בדיוק מעל לראש, זיעה ומבטא בריטי כבד". אינני יודע מה היה קורה לתל-אביב אלמלא זעקות "leave the light on for me" של הקוקנים המטונפים האלה. לרגע נדמה היה לי כי הבריט פופ קם לתחייה, מרק אי.סמית' הושאל לשורותיו, והעיר העברית הראשונה עלתה באש. אם הייתי בן 14, אין ספק שכך הייתי רוצה להישמע.

Alog – Miniatures

כבר בכיתה י"א למדתי כי יש אלבומים שמתחילים בעטיפה, עוברים ביצירה עצמה, ומסתיימים בעטיפה האחורית. שני הנורווגים, בלונדינים כנראה, עושים מוזיקה צהובה, בדיוק לדמות צהובה ופסאודו-אשכנזית כמוני. 5 ספרים סיימתי כשברקע מתנגנים המנוני המינימליזם המודרניים של alog. הצ'לו, הקסילופון והחצוצרה החלו פוסעים להם בצוותא תחת מטריה אחת, עד שהגיע השופר הסקנדינבי לפורקן שרק ויקינג מדופלם יודע להשיג. זה נשמע קשה לעיכול, אך לא בנמצא אוונגארד מרגש מזה ב-2005.

Bertrand Burgalat – Portrait Robot

מדהים מה שהאזנה אינטנסיבית לקראפטוורק וסרג' גיינסבורג יכולה לעולל לקורסיקאי תמים. לפי מקרה ברטרה בורגלה, מסתבר שהאזנה לסוטים צרפתים וגרמנים מסוג זה עושה נפלאות לאוזניים ישראליות. מאז האלבום הראשון של Colder לא נשמעה רומנטיקה כל כך מכנית, נוגה לפרקים. מפליא מה שמבטא צרפתי, מעט יומרה ובעיקר ניסויי רובוטיקה מסוגלים לעשות לנתוני הסקס אפיל של זמר אחד. אין ספק כי מדובר בפסקול המושלם ליחסים אינטימיים בסלולר.

The National – Alligator

רק בחודש האחרון הבנתי איזו מציאה כמעט ופספסתי. "הייתי בהופעה מעולה שבוע שעבר", סיפר לי אחי לפני שנה בדיוק, כששב מאיזה גיג ניו-יורקי של להקה מקומית ותיקה העונה לשם הסתום "דה נשיונל". אחר כך באו הפצרות חוזרות ונשנות מצדו להקדיש מעט זמן פנוי לאלבומם האחרון "תנין", ואני נותרתי באדישותי. ובכל זאת, חודש לפני סגירת השנה גיליתי את האור בלהקה הזו. אמנם זה מעט בוגר מדי, אך ייסורי האינדי המתבגר הם משובחים כשמדובר בך, להקת לאום שלי. ארקייד פייר לבני 30 פלוס.

Doveman – The Acrobat

בכל רשימה של אלבומים מוצלחים חייב תמיד להופיע אמן אחד, שמחויב למתן קרדיט לגדול הסינגר/סונגרייטרים הבריטיים, ניק דרייק. את משבצת "אאזין לברנדנבורגים של באך ביום מותי" ברשימה זו תופסת להקת איש יונה הניו-יורקית. לחישות עצלות, עצבות עסיסית, ובעיקר אלבום שחור-לבן. למרות שלאיש לא מתחשק באמת להיות עצוב, נדמה כי לתומס ברטלט ורעיו דווקא די נוח לשקוע בסדקורט שלהם עם סדקור שאפילו low כבר שכחו כי ניתן להקליט. מזל שלא מתחשק לי לבכות הלילה.

Hanne Hukkelberg – Little Things

"אוי, האנה, איזו פנינה נורווגית את. בזכותך אין עוד טעם באחיות המשונות cocorosie. אפילו הצלחת להשכיח ממני את pram. את וכל החיות המשונות שעוטפות את קולך. פעם אחת, בשעת לילה מאוחרת, שכבתי במיטה לבד, את שרת לי את שירך המשובח ביותר, עצמתי עיניי ונזרקתי ישירות ליער ירוק, מלא בפטריות שובבות ובציפורים חייכניות. למרות שלעתים את מזכירה לי את מייסי גריי, אני חייב לשבח את מפיקך, שאם רק היה חובר ל-broadcast, אולי גם הם היו מצליחים להשתרבב לרשימה זו. בינתיים, את מעניינת אותי יותר מהם. ואני בכלל לא יודע איך את נראית".

The Juan Maclean – Less Than Human

אצלנו ביציע נהוג היה לשיר ליריבה העירונית "הופה, הופה, הופה, הופה, אין גביע, אין אירופה". לחן יווני, אם שאלתם. כדי להגיע לרמות ריגוש דומות בעת שירה קצבית, לפי חואן מאקלאן, יש לשאוב את כל ההשפעות הקראוטיות שלך, ולנתבן ללייבל הניו-יורקי העליז מכולם (DFA). אם אתם תוהים מהו אותו פוסט-Pאנק-Fאנק שאתו כה רבים אוהבים להשתרלל במילים, הרי לכם הדוגמה המוצלחת ביותר שהשנה החולפת יכולה היתה לספק. אימה קודרת, אורבניות מופתית ואווירת מסיבה גדולה. ועכשיו נותר לחכות לשובם של The Rapture.

Clap Your Hands Say Yeah – Clap Your Hands Say Yeah

אין בעולם עיר שמחה מניו-יורק. עזבו אתכם מבירמינגהאם, סן אנטוניו, רחובות וקואלה לומפור. אם התפוח הגדול היה תלוי ב"עשו כפיים ואמרו יאללה יאללה" העולם כולו היה נאה יותר. המכסים על היבוא היו שבים, השווקים היו מתכנסים בתוך עצמם, תמר גוז'נסקי היתה הממונה על השכר באוצר, ואני בכלל הייתי פרפר. בין לבין הייתי נח על אוזניות האייפוד הזמינות ביותר, שהיו מוכנות להשמיע לי את החבורה הצבעונית והשמחה הזו מוויליאמסבורג שבברוקלין. אם הם היו שכנים שלי, הייתי מספר לכל חבריי הצברים כי מצאתי חבורת נערי אינדי נפלאה, שכנראה העבירה את גיל הטיפש-עשרה בהאזנה ממושכת למצעד העליזים של of montreal. בינתיים, רק בינתיים, אני בתל-אביב וסתם כיף לי לחייך ולמחוא כפיים.

Vashti Bunyan – Lookaftering

הגיעה שעתכם הגדולה לשכוח ממגילת אסתר. המן לא היה רוצה שאתם, יהודים קטנים שלי, תעצמו עין עם ושתי בוניאן. ואף-על-פי-כן, ושתי שלנו מושלמת לעת המרגוע ההזוי הבא שלכם. העובדה שאנימל קולקטיב הקליטו עמה EP וארקייד פייר בחרו בה להשפעתם הגדולה ביותר, רק מוכיחה כי כיף לחלום עם ושתי. לוושתי יש קסילופון הפוך, חליל קליל, וקול לתפארת גיל הזהב, שאליו היא אכן מתקרבת. עם אלבום שני שמגיע 35 שנה אחרי קודמו, מלכת הפולק קמה לתחייה. 4 בבוקר עכשיו, ואני מעדיף לחייך.

Hood – Outside Closer

איש לא יוכל לגזול מהגדולה בלהקות הגשם את העובדה שאלבומם האחרון יצא ב-2005. אמנם ×–×” קרה אי-שם בחודש ינואר הרחוק, אך עדיין, 2005. אינני אובייקטיבי, אני מודה. כחובב חורף מושבע, איש גשם, עלם רוחות ונער פוסטר של שלוליות – חבורת ×”×’'×™× ×’'ים מיורק הירוקה עושים לי את ×–×” כמו מירי בוהדנה לקוראי בלייזר. כל מקצביהם הקרועים, הגיטרות המתפזרות, והקול הבריטי ×”×›×” אפרורי. כמה חבל שדני דויטש בכלל מדבר על בצורת…

×–×” כל כך נדוש לעשות סיכומי שנה שזה כבר אנטי-פוסט-מודרניזם לא לעשות אותם. אפשר להגיד עלי הרבה דברים – אבל אנטי-פוסט-מודרניסט הוא בטוח לא אחד מהם. אז ×”× ×”, סיכום השנה של האייפוד הרעב. הייתי כותב כמה השנה הייתה יחסית דלה ומאכזבת אבל את ×–×” כבר כולם אמרו. אז ×”× ×” עשרת האלבומים המשובחים ביותר שזכיתי לשמוע בשנת 2005, שנה מגעילה מכל הבחינות, גם המוסיקלית. אין סדר מסוים לאלבומים. כלומר, יש, אבל אין לו משמעות.

Broken Social Scene – Broken Social Scene

אני חושב שזה שינוי לטובה. האלבום ×”×–×” ממש שובר את הטרנד הנפוץ מדי בימינו של להקה שהאלבום השני שלה (או לצורך העניין – האלבום שאחרי האלבום המטורף שלהם) נשמע כמו זכוכית שבורה מלאה בקוטג' מקולקל. האלבום ×”×–×” ×—×™ ונושם לפחות כמו הקודם.

Wolf Parade – Apologies to the Queen Mary

השניות הראשונות של האלבום ×”×–×” העבירו בי צמרמורות והזכירו לי את ימי נעורי, עת הייתי יושב ומאזין לאמפישלושים של מודסט מאוס. ההמשך לא אכזב – הפקה טובה עם שירים לא רעים בכלל. ורק המחשבה על הקליפ המטורף שיהיה לזאבים האלה אוטומטית מקפיצה אותם אל העשיריה הפותחת.

Sufjan Stevens – Illinoise

אני לא אכתוב כי אביעד רצה לכתוב על האלבום הזה. טוב, אולי קצת. מדובר באלבום עמוס לעייפה ביצירות מופת של הלבנוני הגאון הזה. לא זוכר איפה קראתי את זה, (ולכן כל הזכויות שמורות למי שזה לא יהיה), אבל זה סוג של פוליפוניק ספרי למי שאלרגי לכל הדביקות של התזמורות שלהם. גאון.

Bloc Party – Silent Alarm

האמת היא שזה היה די מזמן, בתחילת השנה, אבל אני זוכר שהייתי די מרוצה מהאלבום הזה שהיה וכנראה עדיין הינו אנרגטי וחם. קשה להגיד שאני מאלו שגדלו על ברכיהם של הג'וי דיביז'ן ושאר החיוורים, אבל מהפרסבקטיבה שלי זה עדיין נראה טוב. אז מה אם העטיפה של האלבום נראית כמו העטיפה של האלבום השני של טראוויס.

Bright Eyes – I'm Wide Awake, It's Morning

שמעתי את האלבום הרבה פעמים כדי להיות בטוח, ועכשיו אני בטוח. מדובר באלבום קלאסי. כל השירים טובים מאוד. אפשר להגיד שזה גם אחד האלבומים הראשונים בהיסטוריה שגרמו לי להקשיב למילים. כנראה שזה רע אבל זה היה כיף.

Jose Gonzales – Veneer

האלבום הזה השתרבב לרשימת עשרת הגדולים בשבועיים האחרונים אבל הוא עשה את זה עם הרבה פאסון ובלי לחשוש יותר מדי. בדקתי אתמול וגיליתי שהצליל של כל השירים זהה לחלוטין, מה שמעורר הערכה בימים אלו של גיטרות במהופך. אחלה שבדי.

Iron and Wine with Calexico – In The Reins

כשאביעד ראה את האלבום הזה ברשימה שלי הוא נפנף בזלזול ואמר 'הי אוהד אני רואה שיש לך הרבה פולק ברשימה'. הדפתי את האשמותיו לכל הרוחות. האלבום הזה מצוין ומתבלט בעיקר בגלל כתיבת השירים המופלאה של ברזל ויין. האלבום האלקטרוני של השנה.

Stars – Set Yourself on Fire

אני יודע שהוא לא היה כל כך פופולרי במקומות שבהם משמיעים מוסיקה שהרבה אנשים אוהבים לשמוע, אבל כנראה שזה אלבום הפופ של השנה. פופ-שוגייז. דרים-פופ. משהו כזה. קשה להגיד שזה אלבום רציף ויציב במיוחד אבל יש בו כמה שירים בולטים.

Andrew Bird – The Mysterious Production of Eggs

תמיד שנאתי כינורות. אבל האלבום הזה דווקא מצליח להביא את הכינורות באופן לא מאוד מעצבן. כאן במפקדת האייפוד הרעב הגענו למסקנה שאנדרו בירד נשמע כמו שילוב של סטפן מלקמוס, תום יורק ויש הגורסים שגם רופוס ויינרייט אבל אני לא אוהב אותו אז לא אכפת לי. אלבום טוב על אף התעלמותו הבוטה מקיומן של תרנגולות.

Sigur Ros – Takk…

לדעתי האלבום הזה הוא האלבום שמקבע את מעמדה של סיגור רוס כאחת הלהקות המשמעותיות שהזמר שלהן נשמע כמו לוויתן חובב אינדי. אלבום מצוין שהתגובה האינסטנקטיבית אליו היא לרוץ לעבר משרד הנסיעות הקרוב ולרכוש במהרה כרטיס למטוס הבא שיוצא לאיסלנד. יש סיכוי טוב שאני עלול לעשות את זה בקרוב. זה היה יכול להיות אלבום החורף של חורף 2005/06 לו רק היה פה חורף.