שורות אלה נכתבות בשלבים האחרונים של אריזת חפצי לקראת נסיעתי מחר ל- ATP. התפריט המוזיקלי שלי בשלושת החודשים האחרונים, הורכב מהמינימום ההכרחי של מוזיקה חדשה וביתר הזמן בהשלמות חיוניות לקראת הפסטיבל. כך נקלעתי, לאלבום הטוען לכתר המכובד – "אלבום של broken social scene שיצא מבלי ששמעתי עליו כלל, רחמנא ליצלן". אגב, רשמית, ×–×” אינו אלבום של כלל הלהקה, אלא אלבום סולו של קווין דרו, אחד משני האנשים הדומיננטיים בהרכב, אליו הצטרפו מיני אורחים (לידיעתכם, האלבום הוקלט בבית של בחור בשם אוהד). בשורה התחתונה, אם ×–×” נשמע כמו אלבום של broken social scene והשם שלהם כלול בטייטל, ×–×” בטח אלבום שלהם, לפחות מבחינתי. ההבדל העיקרי שניתן לאתר כאן לעומת שני האלבומים הקודמים, הוא התמקדות בסולן אחד בלבד.

מרבית השירים באלבום הזה קולעים בצורה מדוייקת לנישה המיוחדת של הסצנה החברתית השבורה. ההגדרה עבורי היא שירים שמצליחים להיות מלנכוליים ובעת ובעונה אחת אנרגטיים להחריד. ייתכן שהמאחד אותם הוא החרדה מהחופש המוחלט, בו בעת עם הניסיון לחגוג את החופש המוחלט. מבלי להסתבך בתיאורים פתלתלים יתר על המידה, אני יכול להגיד לכם בביטחון, שהאלבום הזה כל כך מוצלח, עד שהתעורר בי הצורך להעלות לכאן את כולו ולחסוך לעצמי את הבחירה באחד השירים. ובכל זאת, יש שיר אחד, שהוא לאו דווקא הטוב מכולם (ובהחלט לא המייצג את האלבום בכללותו), שבחרתי להעלות. בשנייה ה-42 בשיר, יש סיכוי סביר שתרצו להיות הגיטרה בידיו של קווין דרו, כדי שינפץ אתכם ברכות על הקיר בנחלאות, בעודכם צועדים לעבר השוק. בשינוי מיקום קל, אולי זה בדיוק מה שיקרה לי ביום ראשון הקרוב, בשעה שמונה ושלושים, בדרומה של אנגליה.

Broken Social Scene Presents Kevin Drew – Back Out On The..