הפעם הראשונה שבה תקלטתי את המוזיקה שאני אוהב במסיבה אמתית היתה ב-2003. ביחד עם כמה מחבריי הנצחיים, בלישה, רעותה ודנושה, הגשמתי חלום אינהרנטי, כשבדאנס-בר קטן בעיר התחתית בחיפה ארגנו לראשונה מסיבת "מנדט" שכל כולה היתה אנחנו, מלאה במוזיקה בריטית, מרעננת, כזו שעוד לא נשמעה בחיפה אז. ×”×›×™ הרמנו, את כל ההמון הקטן שהגיע, אבל בעיקר את עצמנו. כמה לילות לפני כן ישבתי שיכור עם טימי ×”×’'×™× ×’'×™, וניסיתי להסביר לו מה אנו עומדים לעשות, מדוע אנו עושים את המסיבה הזו, ומדוע בעצם – בעיקר לאור היותנו חיפאים כאלה – לממש את הדחף הבסיסי ×”×–×”, לחלוק עם אחרים את השירים שאנו אוהבים, את השירים שהפכו אותנו למי שאנחנו, את השירים שחיברו בינינו והפכו אותנו לחברים כאלה, ×–×” הדבר הגדול ביותר שעלינו לעשות בחיים. אז עשינו את ×–×”.

ומאז חלפו עשר שנים שבהן השתנו המון דברים גדולים בחיים. צמחו לי קצת שערות על הידיים, עברתי בין דירות, בין ערים ובין מדינות, למדתי לחלוק את החיים גם עם אחרים ואפילו מצאתי לעצמי כל מיני נתיבי הנאה אחרים. ובכל זאת, שני דברים נותרו יציבים, יציבים מדי, כל המוזיקה הזו וכל החברים ההם, האלה. השבוע כל אחד מאתנו התפזר לחלוטין בתפוצות, כדי לחגוג במדויק את אהבתנו המוזיקלית. בלישה רקד בהופעה של Beach Fossils בקופנהגן, אוהד ושי מתרגשים להם בפסטיבל פרימוורה, רעותה עפה לפריז כדי לגעת בספארקס ובכריס כהן, ניצניה השתחלה לשורה הראשונה בהופעה של ביונסה בברלין, דנושה מסוחררת מכל מה שקורה בבלוק בסופ"ש ורק על עמר חירבן עטלף ברחובות ניו-יורק (אני מציין זאת, כי זה הצד המוזיקלי שאליו הוא התחבר השבוע). לכאורה, אני לא עשיתי דבר מיוחד בכל הנוגע לבמות והופעות, אבל זה סתם עיוות של פרספקטיבה.

אמש, בערך בשתיים בלילה, השמעתי מוזיקה בפעם המי יודע כמה בפאב התקליט בירושלים. מאז שעברתי לבירה לראשונה לפני שש שנים (פאק, שוב, ×–×” מלא זמן), השמעתי שם מוזיקה עשרות פעמים, היכרתי אנשים נפלאים שבאו במיוחד כדי לרקוד את המוזיקה הספציפית שאני אוהב, והתאהבתי בחושך היחסי של הרחבה הקטנה הזו שלמדתי להכיר כל כך טוב עם הזמן. ובכל זאת, משהו אחר קרה אמש, דווקא כשהחלפנו את הצלילים ולא כולם רצו ליהנות אתנו עוד. בין סוזי והבנשיז ל-Gang of Four, נתקעתי עם חבורה יפים ויפות בנפשם ששרו בקולי קולות כמה פיסות סמיתס, ואיכשהו אותה שנייה ×›×” שגרתית הפכה לממיסה, למלכדת, לדתית. כל מה שאי פעם עשיתי, אהבתי, שנאתי, רציתי – התנקז אל תוך הזמן ההוא. כל כך הרבה זיכרונות דגדגו לי את העין ואת האוזן, עד ×›×™ שבעתי. עשר שנים אחרי הפעם הראשונה שניסיתי להשמיע מוזיקה לאנשים, הרגשתי שלם.

הלכתי לישון בחמש והתעוררתי בשבע, יצאתי למסע קטן ברחובות רחביה, חזרתי הביתה, רקדתי עם דמעות בעיניים לבד עם עצמי על השטיח המלוכלך, חשבתי על העלמה שאני אוהב, על החברים שאוהב לנצח, על השירים שהכי אהבתי ועוד אוהב תמיד – ובצורה הנדושה ביותר, התמוטטתי. יש בי כנראה יותר מדי רגש בכדי להבין את עצמי כמו שצריך. כדי להירגע, כדי לנסות ולא להרגיש דבר לרגע, עצרתי הכל, הפעלתי את האלבום החדש של These New Puritans ושתקתי. אני חייב ללמוד לשתוק יותר.

These New Puritans :: Fragment Two

These New Puritans :: Organ Eternal

These New Puritans :: Dream

האלבום המלא, הקשה והמייסר והיפה והמצמרר

בין כל סיפוריה של השכונה בה אני מתגורר בימים אלה, סיפור אחד תמיד צובט את לבי יותר מן האחרים. בשנות הארבעים חיה פה, באחד מרחובותיה של רחביה, המשוררת היהודיה-גרמנייה אלזה לסקר שילר. היא מעולם לא באמת רצתה להיות פה, אך כידוע כנראה שלא היו לה יותר מדי ברירות. סביר להניח שבאותם ימים עוד לא היה פה ירוק במיוחד ושטרם נשמעו פה במרחב זמירות שבת חורכות מרפסות. על איש עוד לא נאמר קדיש, ומערת החשמונאי ברחוב אלפסי היתה גלויה לעין יותר מתמיד, אם מישהו בכלל הבחין בה באותם ימים. אלא שבין הברושים הצעירים, נטולי צל העתיד, הסתובבה גם לסקר-שילר בעלת השיער הכהה, העבה, כשמאחוריה לעתים צועדים היו מיני ילדים מקומיים, בני יקים אחרים, שהיו משליכים עליה אבנים קטנות, מושכים בצמתה בדיאלקט כלשהו, מרוצים מעצמם. או, כמה שהיא שנאה את פלשתינה.

בתחילת 1945, כשהיא סובלת מעצבות קיומית בשיאו של החורף הציוני, רחוק מוופרטאל, עיר הולדתה, היא גוועה לה בסיועו של התקף לב קטן. באופן סמלי, כמה שנים מאוחר יותר מצבתה בהר הזיתים נהרסה, אך שוחזרה והוקמה מחדש אחרי 67. מדי פעם, כך נודע לי בעבר, פוקדים את המקום גרמנים בודדים, מנסים להתרשם מהנוף שאותו לא בחרה. אתמול בסביבות תשע בבוקר קפצתי אל בית הקברות המשונה ×”×–×”, בניסיון למצוא את מצבתה – אך כשלתי בין סלעים לנופי זית וכנסיה רוסית מוזהבת. משהו העמיד אותי במקומי, השיב אותי אל המכונית, אל השמש המדברית החזקה. מיד הפעלתי את כל המוזיקה הרגילה שחוצבת את השבועיים האחרונים – רצופי הקריאה הבלתי פוסקת.

ראשונים בשרשרת השירים היו Tropical Popsicle מקליפורניה. ארבעה גברים שכל קשר בינם לבין הקיץ הישראלי, לא כל שכן למשוררות הגנוזות של ארץ ישראל, אינו קיים גם אם מנסים להתעקש על כך עשרות פעמים. איכשהו, בין Echo and the Bunnymen ל-Deerhunter – ממש כך – הם יוצרים את הצלילים שלהם באלבום הבכורה המצוין שלהם, Dawn of Delight. כל כולו אייטיז מהזן הנכון, ×–×” שתמיד מושיב אותי בכוח בשבי, בורא לי תסמונת שטוקהולם קטנה, ואף מחיה אותי. מצד שני, לאור הצבעים החדשים-ישנים שמאפיינים את עונת השנה הנוכחית, אני חושש שבסופו של דבר האלבום ×”×–×” ייאלץ לחכות ללילות בלבד. ופה ברחביה, הלילות עוד קרירים, בדיוק כפי שהיו לפני 68 שנה.

Tropical Popsicle :: Ghost Beacons

Tropical Popsicle :: The Age of Attraction

Tropical Popsicle :: Cathedral City

האלבום המלא והיפה

בחדרי הירושלמי יש מרפסת, ולמרפסת הירושלמית שלי יש דלת, ובדלת הירושלמית הזו יש שמשה, ודרך השמשה הזו נשקף אליי בחצי השנה האחרונה סלון ביתה של אישה אנגלו-סקסית בשנות השמונים של חייה. למעשה, ביני לבין אותה גברת טיפוסית לשכונה הישנה הזו לא היתה מעולם כל אינטראקציה, אלא אם כן מחשיבים את המחמאות שהעניק לי בסתיו בנה על שום דגל דנמרק הקטן שהתנוסס מן האדנית שלי. בלילות החמים שהיו כאן פעם, כשהיא ואני עוד היינו מתפרעים ונמוגים אל תוך הלילה בחלונות פתוחים, הייתי נרדם לקולות מגוון הסדרות הבריטיות שבהן היא צופה בטלוויזיה שבסלונה. יש לה שם מנורת שולחן יפה המאירה באור צהבהב וצנוע שרשרת דיוקנאות של נשים ערומות וגם את המטפלת הפיליפינית שלה. אינני יודע מה שמותיהן של כל אלו.

אלא שבאחרונה דבר מה החל להשתנות אצל השכנה המזדקנת שלי. שורה של סוכני נדל"ן החלו לפקוד את המרפסת שלה, בכל פעם מצוידים בלקוח פוטנציאלי כלשהו – מרביתם חרדים צרפתים. וכשהם באים, אף פעם אינני רואה, שומע או מרגיש אותה. ברור לי שהמקום ×”×–×” שבו היא ×—×™×” כבר שנים, הסלון ×”×–×” שבו היא צופה באיסטאנדרס כל שבוע, עומד לשנות את צורתו בעוד זמן מה. סביר ×›×™ הבעלים החדשים יגנזו את התאורה העמומה, יסירו את וילון השיפון הלבן וככל הנראה כבר לא יתרגשו מדגל דנמרק שלי – שגם כך נקרע בסופת השלג של ינואר. וכשזה יקרה, סביר שגם החדר שלי, הבית הקט שלי, ישנה את צורתו. לא אבהה עוד בחלונה הקרוב. ×–×” ×™×”×™×” הסוף של משהו. בינתיים אני מנסה להבטיח לעצמי שבטרם ×–×” יקרה אנופף לה לשלום ואחייך אליה פעם אחת ודי.

אם הייתי יכול לעשות יותר מזה גם הייתי עושה. נגיד הערב, בין נהרות הספרים שמציפים את החדר, אני באמת מנסה למשוך את תשומת לבה בהאזנה מתומצתת לאלבום החדש, החלקלק, המעודן והנעים של Still Corners הלונדוניים. עברו כשנתיים מאז הפעם הקודמת שבה יצא להם אלבום, ובזמנו התאהבתי כל כולי בקול ×”×›×” הופ סנדובלי של טסה מאראיי הסולנית. הם היו בעיני כהתגשמות חלום שכולו מיזוג פרחוני בין ביץ' האוס לצ'ילווייב. ובכן, גם אם האלבום החדש – Strange Pleasures – שאמור לצאת בחודש הבא, מעט יותר מופק מקודמו (אם בכלל מדובר בגנאי), הוא עדיין יפהפה עד כדי כך שאינני מהסס לנסות לגרום לשכנה מבוגרת להתייחס אליי בעזרתו. חבל שהיא לא רואה.

Still Corners :: The Trip

Still Corners :: Beginning To Blue

Still Corners :: Berlin Lovers

האלבום המלא והיפהפה

1. להסתובב בחיפה בחלומותיך

2. להשתכר ב-10 בבוקר מבקבוק של וודקה קרמל שחברך הטוב קנה עבור עצמו

3. להבין שאת שארית שנות העשרים שלך תעביר בישיבה ממושכת בספריה

4. להבין במקביל שנותרו עוד חמישה ימים בלבד לשנות העשרים שלך

5. להאזין למוזיקה כמעט 24 שעות ביממה כאילו ששבת אל ימי התיכון

6. לרצות כל כך לקחת את הגיטרה החשמלית שלך כדי לנגן Gang of Four לעצמך כמו לפני שמונה שנים, אבל לדעת שהיא רחוקה מדי ממך

7. לדמיין חופים ים-תיכוניים שלא היית בהם מעולם כאילו נולדת בהם

8. להתיישב מחדש במרפסת שלך, לחשוב שיש שמש ולרעוד מקור

9. לגלח את כל התלתלים מהראש רק כדי למשוך תשומת לב

10. לגלות שאחרי שלושה שבועות שוב צצים התלתלים. להיאנח

11. לשתות קפה מפחית, להיזכר במישהי שעבדה איתך פעם שהיתה מיוחדת ולא זכית לומר לה זאת מעולם

12. להסתכל איך התצלום האהוב עליך בעולם נופל מהקיר שמולך ולא לעשות עם זה דבר

13. ללגום יין לבן זול, להיזכר בקיץ 2007 בפרייבורג, ולהבין שאלא אם כן מישהו יעשה דבר מה – לעולם לא תצעד עוד שוב ברחובותיה של עיר אירופית קטנה עם בקבוק יין שלם שהוא רק לעצמך

14. לחשוב על היינריך היינה, ואז לדמיין את הידיים היפות שהיו לפרופסור שאהבת יותר מכל פרופסור אחר

15. לנסות ללמוד בעל פה את כל הקודים בספרייה, ואז להפנים שאין קומה שאתה אוהב יותר מאשר את זו הרביעית – שבה מונחים כל הסופרים הגרמניים שלעולם לא ידירו אותך

16. לשלוח הודעות אהבה לכמה מחבריך הטובים ביותר, ולדעת שאין עוד אנשים יפים כמוהם בשומקום

17. להיכנס למיטה בארבע לפנות בוקר, להרים את השמיכה מעל לראש ולחשוב שזה יעשה אותך שלם יותר

18. להניח את 40 הספרים החדשים שלך בערימה לצד ערימה לצד ערימה ולהתעלם מן האבק שנולד למרגלותיהם

19. לארגן לעצמך מסיבת יום הולדת ואז להעלים אותה כלא היתה

20. להכשיל סטודנט במבחן ולדעת שהרסת לאדם צעיר יום שלם, אולי שבוע, אולי יותר – ולשתוק

21. להבטיח לעצמך שלעולם לא תיתן לאיש לגרום לך לחוש מיותר או זקן או אבוד

22. לקוות שהשכנים שלך יבואו להתלונן על המוזיקה הרועשת, להתאכזב ולהבין שהם טובים אליך מדיי

23. להתגעגע

24. לתהות למה בדיוק אתה מתגעגע

25. לחייך לאנשים שאינך מכיר, לבהות בהם מחייכים ואז מעלימים את החיוך מן הפנים אחרי שנייה

26. לדעת שיש משהו שמפריע לך, אבל אינך מסוגל להבין מהו

27. להתגעגע

28. להבין פתאום למה את מתגעגע

29. להדליק נרות נשמה לאור זאת

30. לכתוב עוד פוסט באתר שבו את כותב כבר יותר משבע שנים, ואז להבין שמדובר ביותר משבע שנים, שהתחלת עם ×–×” בגיל ההוא שבו עוד לא היכרת חצי מהאנשים שאתה מכיר. לכתוב עוד פוסט על להקה בריטית שנשמעת כמו שלהקות נשמעו בשנה שבה נולדת, ובכל זאת לעשות את ×–×” טוב. ×›×™ אם יש משהו שעושה לך טוב, כמו שמירי אמרה לך פעם, זו נוסטלגיה – ואין ×–×” משנה כמה פעמים תתכחש לשיט ×”×–×”. וזה שיט. שיט אמיתי. שיטוש.

 

Girls Names :: Occultation

 

Girls Names :: Drawing Lines

 

Girls Names :: Notion

עזבתי הכל כדי לשבת פה, שוב. נטשתי את כל הריקודים על הדרגש החום מתחת למאוורר ולו רק כדי להיות פה, שוב. שילמתי, התחבקתי כמאובן בן 290 אלף שנה, התחבקתי שוב, ואז לחצתי יד, רק כדי להיות פה, שוב. רק על מנת להניח את עצמי על הכרית האדומה, לבהות בגלויות ששאול אמסטרדמסקי המיוחד נתן לי בערב קר מזה, לחייך למראה המפוצלת החולה שתליתי על הקיר בסוף הקיץ ההוא, לקרוא שיר אחד מהספר שאור קנתה לי, למרקר את אצבעותיי בצבע כתום, להדליק את הנרות, ולהיזכר שפעם המרפסת שלי שירתה אותי בדרכים אחרות, בהירות כמו השמש שסנוורה אותי באותם ימים.
אני אוהב את ירושלים הזו, אבל לעתים היא אינה אוהבת אותי בחזרה. לפעמים היא אינה מסוגלת להחזיר לי על אהבתי, מתקשה למעוך עם אצבעותיה את הנקודות הכואבות שלי, למולל את שערות ידיי הלא קיימות. בלילות כמו ×–×” ירושלים היא תל אביב והיא חיפה והיא המבורג והיא כלום. סתם הר, גבעה מוריקה לרגע שעתידה להצהיב כמו ראשון הלימונים, כמו האחרונה בשיניי. עזבתי הלילה הכל בראשי כדי לשבת פה, שוב, ולגולל כמה שורות על שירים ששימחו אותי בסוף השבוע ×”×–×”, והנה אני עומד למצוא את עצמי מספר את סיפורן של שורות שפשוט הפכו לי את הצורה. ×›×™ ×›×›×” ×–×” תמיד, כשטוב לך – אתה פורח, זורח, טורח, מורח, מחייך ושותק. וכשאתה נואש – אתה סופר אבני שפה ומנסה לדרוך רק על הכחולות, האדומות, לא על הלבנות. סתם מפספס את הרגע – ואז משמיע שיר אחד פשוט, שוב ושוב, ונימוח בלהט.

אז אומר כמה מילים על אלכס קאלדר. אינני יודע לגמרי בן כמה הוא או מאיפה הוא בא. הייתי יכול לטרוח כתמיד ולחפש את כל הפרטים האלה, אבל אין לי חשק. רק אומר שהוא פנטסטי כמו שלג במרץ, מהוסס והזוי כמו שאני אוהב, והוא אפילו חתום בלייבל האהוב עליי. לא שזה עוזר למישהו. עוד מעט ייצא לו EP ראשון ואז הוא יהיה שייך לעולם כולו כמו שהוא שייך כעת לי, אלא שגם אז אוהב אותו, ואזכור תמיד כי הוא זה שהתנגן בראשי מתחת למאות החלונות הכבויים שציירו לי דרך בלילה הזה. תנו לו צ'אנס אחד קטן, ותגלו שבעוד רגע גם אתם תהיו בידיו. רק כי כל שיריו נועדו להתנגן מהפטיפון בחדר נעוריכם, אם רק היה לכם חדר כזה ופטיפון היה מונח בו.

Alex Calder :: Light Leave Your Eyes

Alex Calder :: Suki and Me

Alex Calder :: Fatal Delay

ה-EP המלא והמעולה

ערימה גדולה של ארגזים הונחה בפינה אחת של החלל שהיה לי לבית שכזה ומולה הר גדול ונפוח של אבק שאותו כבר לא התכוונתי לאסוף לעולם. מזגתי לעצמי כוס של משקה כלשהו, צילמתי כמנהגי תמונה אחת אחרונה וחשבתי על מאות הפעמים שבהן נרדמתי במקום ההוא שהיה לי לבית שכזה. בחלל כלשהו בתוכי, כבר באותה שעה מאוחרת מדי של לילה, הבנתי שזה נגמר. שאת העטלפים, את ×¢×¥ האזדרכת הגדול והאומלל גם יחד, את השכנים הערומים מהגג ממול, את הבובה נטולת הגפיים של דק ×”×¢×¥ למטה ואת הווילון המכוער של שכן אחר בבניין הסמוך – את כל אלה אותיר על המסילה הארוכה של החלון הגדול ביותר שהיה לי בחיי. כך נמלטתי מן החיים האחרונים שהיו לי – בשקט מאובק, ×¢×™×™×£, זדוני, ×›×–×” שידעתי שאליו לא אשוב עוד כנראה לעולם.
עברו מאז כבר כמה חודשים, שבהם לא חשבתי אף לא לרגע על הרגע ההוא. אבל ×”× ×”, הרגע ההוא איכשהו ×”×’×™×¢, ופתאום אני חונק את עצמי שלא לדמיין את כל מה שכן ×”×™×” טוב פעם. איך, למשל, בחורף שעבר נמוגתי לתוך הספה במשך שלושה ימים, בישלתי, מדדתי את טמפרטורת הגוף שלי והאזנתי לשירים ישנים שטרם היכרתי או כאלה שבחרתי לשכוח. שלושה ימים לא כיביתי את המוזיקה לרגע, שלושה ימים לא הנחתי לעצמי ליפול. ופתאום, בתוך כל המחשבה הלא-נכונה הזו, אני רואה את החלון ויודע שאם יש דבר מה שאליו אני מתגעגע הוא היכולת שהיתה לו לנתק אותי מהכל – אפילו מהגשם שאני אוהב כל כך. בדיוק נגמר ×”-EP שגרם לי להיזכר בכל ×–×”. אז ארחיק את האצבעות מהמקלדת ואשים את כל שיריו למטה. רק אומר שהשני בהם הוא היפה ביותר – ואלך.

Sol Seppy :: Part of

Sol Seppy :: Music

Sol Seppy :: Live in Me

ה-EP המלא והיפהפה להורדה

הכי פשוט לשבת בצד ולחכות שכל הרעש ישוב לקדמותו, שכל שירי האביב יגיחו לצמיתות, ועשרות הנערים והנערות שרצים במסדרונות שבהם גם אתה צועד יוכלו לרקוד כפי שהם אוהבים. באמת שזה הדבר הפשוט ביותר שיכול לקרות לרגע הזה, אבל ככל הנראה זה לא יעשה לי דבר במקרה הטוב, או שיפיל אותי מתחת לשטיח כלשהו במקרה הרע. עם זאת, בינתיים כל זה לא קורה ולכן נדרשת אקטיביות מואצת, כזו שלא הייתי מאחל לעצמי שלשום ועל אחת כמה וכמה לא היום. עדיף לי לחבר לעצמי כנפי משי לא יעילות, להתיישב על אדן חלון של בית ישן שאינו שייך לאיש ולקוות לטוב.

לפחות בין לבין יש לי את החסד המיוחד ×”×–×” של Sin Fang, פרויקט הסולו של סינדרי מאר סיגפוסון, שהוא סולן Seabear האיסלנדיים. כאחד הזמרים המרככים ביותר שידעתי, הוא מטיב להתהלך על נוצות זכוכית קטנות בעדינות הרמונית שמאפשרת לו לשרוד הכל. האלבום החדש שלו, Flowers, ×—×™ כל כך, צבעוני כל כך, נעים כל כך, יפה כל כך. נדמה ×›×™ הוא עושה את כל שהוא עושה ללא מאמץ, ללא כל חשד שדבר מה עומד להתפרק לו מול העיניים, מול הידיים. אני מקנא בו מעט, אך לא יותר מדי – ×›×™ קנאה היא סתם רגש שאינו מסייע בדבר. אבל אני מקנא בו מעט. על היכולת לפזר פרחים בכל גוון אפשרי, בנאיביות נכונה, לא מאולצת ולא הפכפכה. כמו ילד.

Sin Fang :: What's Wrong with Your Eyes

Sin Fang :: Young Boys

Sin Fang :: Feel See

האלבום המלא והמעולה