אני אוהב להתעורר בחיפה. תמיד מרגיש פה בקיץ כאילו קונפטי שלם של לחות ושמש שולט ברחובות והוא מלא בצבעים ובאורות. כלומר, זה לעולם לא מרגיש כך, אני רק מנסה לשרוד את העיר הזו בעזרת הדמיונות האלה. כדי להתמודד עם תופת החום פה, כבר כמה ימים שאני יודע בדיוק מה אעשה בעיר שבה גדלתי, בחדר הישן הזה שאינו שייך עוד לאיש. מאז יום שני בבוקר לפחות הייתי משוכנע שארקוד פה באמצע החלל הקטן לצלילי אלבום אחד שכובש אותי בהפתעה בעוצמות שאותן נדרש אדם שכמותי להגדיר רק במילה פשוטה כמו: כוח. ולא טעיתי. האמת, לא חשבתי שאזכה שוב בצורה שלווה שכזו לנופש מוזיקלי אקזוטי סטייל 2010, אבל The Palace Garden של Beat Connection פשוט ניצח.

בפעם הראשונה שהתראינו, Beat Connection ואני, ירד עליי ים של גשם (×”× ×”, תראו) אירופאי, והם הצליחו להמציא את אחד מלהיטי הצ'ילווייב החשובים ביותר כנראה (אם יש משהו חשוב באמת בז'אנר ×”×–×”) – In the Water. הפעם הם נחתו באמצע מבול של מחשבות אחרות, וכל החיבוק הלא מיידי בינינו החל להתרומם לגבהים מיוחדים יותר. דהיינו, לא ציפיתי.

האלבום החדש של הצמד מסיאטל, ×’'ורדן קופלוויץ וריד יונגר, אינו מהפכני, אינו חדשני, ואפילו אינו יוצא מגדר הרגיל. הוא פשוט כולל כמה להיטי אש ומים שעם הרמקולים הנכונים יכולים לשנות את פניהן של ערי שדה שלמות בעולם. ניקח, למשל, את באקו. אני מוכן להישבע שאם היו משמיעים שם את Further Out שלהלן – לא כל שכן את Saola – ברמקולים אדירי מימדים, התוצאה היתה אחת: כל גברי העיר האזרים היו מתחבקים ×–×” עם ×–×”, מגלחים שפמיהם ומפיצים אושר לכל עבר. ובכן, בינתיים, אני פשוט רוקד עם עצמי, בלב לבה של עיר אחרת, נטולת גברים משופמים. שיהיה.

Beat Connection :: Further Out
Beat Connection :: Saola
Beat Connection :: Palace Garden, 4am
האלבום המלא והיפה הזה

כשהיא שאלה אותי מה ארצה להיות כשאהיה גדול, סיפקתי לה תשובה ארוכה בת לפחות 750 מילה. במונחים הפרוזאיים ביותר של עולמי, הייתי יכול למלא בתשובה ההיא עמוד נטול פרסומות בעיתון, אבל עם תמונת שלושה טור ושני טיזרים לפחות. כשהיא החמיאה לי על התשובה המנומקת, סיפקתי לה בתגובה שלל משפטים שבורים על ילדות, נעורים, בגרות, זקנה, משבר מעמד הביניים, חיפה, תל אביב, ירושלים, המבורג וקופנהגן. בקיצור, נחנקתי ליד שולחנה התשוש. כשהיא חייכה ואמרה שנדמה לה שעליה להסביר לי כמה דברים בסיסיים, סיפקתי לה חיוך קל ושתיקה ארוכה שנחתכה רק על ידי הנהונים רכים ותנועות ידיים מגושמות שאינן אופייניות לי. היא מצדה המשיכה בשירת הנימוקים וההנחות היסודיות. כשהיא שאלה אותי אם אני שומע את חריקות המזגן, העדפתי פשוט לומר לה שלא. בסופו של בוקר, בשיאו של קיץ, בתחילתם של חיים, לא מכבים מזגנים. במיוחד לא משום שהם חורקים. כששוב היא שאלה אותי מה ארצה להיות כשאהיה גדול, חרקתי שיניים, נשכתי שפתיים ואמרתי לה שכבר הייתי גדול, ושכבר הייתי מה שרציתי להיות, ולכן אין כאן כל שאלה של ממש.

חשבתי לומר לה גם שאני עדיין מסוגל להתאהב ברגע – להזות שדות שבהם קוטפים ביחד גם פרחים מוגנים – לכתוב שירים קטנים על דעיכות נטולות מזור – לרקוח תמיסות פטל מתוקות שאותן מושחים על ידיים ועל שפתיים – להרכיב מושבים לאופניים ולרכוב בשדרות אירופיות בקור בלתי נתפס – לקנות וילונות בצוותא ולא לתלות אותם לעולם – לשיר לבד – להתרגש מאלבום מצוין בעודי אוסף פירורי לחמניות מהשטיח – לישון. אבל לא אמרתי דבר נוסף. היססתי. שתיקה נולדה. שתיקה של עירום לא סביר שאינו אמור ליצוק כל תוכן ליחסים בינינו. אז התלבשתי ונתתי לה לשמוע את צלילי הלילה הנכונים.

מבלי להתאמץ יותר מדי היא הבינה על מה אני מדבר. פשוט שנינו הגענו מאותו הבית, לא רחוק משוחות הכרובים המשקיפות על גבעות ערמוני הבר שכבר תופחים בשלב הזה של השנה. ביחד האזנו לאלבום החדש של BEAK, ההרכב המחוכם של ג'ף באראו מ-Portishead, דילגנו שנינו בין חורים קטנים שצצו בסלון, וניתרנו ממוקש ימי אחד לאחר עד שהגענו אל המטבח התל אביבי הקטן. ושם, על השיש, ליד הכיור, נפרדנו בפשטות. כי יש רגעים שבהם עדיף להיות לבד. כבר שבוע שאני יושב לבד ומאזין להמנוני הבס האלה בגפי, נזכר בכל מה שרציתי להיות פעם, במה שהייתי פעם, ונמוג אל הרים פחות ירוקים מאלו שבהם גדלתי. שם, כנראה, משהו בכל זאת מסתתר.

BEAK :: Yatton
BEAK :: Spinning Top
BEAK :: Deserters
האלבום המלא והמעולה

DIIV :: Druun

"×›×™×£ לך שאתה יכול להיות גרופי גם בגיל 29", אמר לי לפני כמה שבועות אוהד בסלון ביתו, בעוד אנו ממתינים לאוכל סיני כדי לצפות ביחד בטרילוגיית Pusher של ניקולס וינדינג רפן. בתחילה, למשמע האמירה הזו חשתי נבוך. חשתי כזקן שאינו מעוניין להישיר את מבטו אל שיערותיו האפורות – וגרוע מכך, כמי שכל מהותו עלולה להיגנז בכל רגע. אלא שאוהד הרגיע אותי ופשוט אמר שזה דבר טוב. במידה מסוימת, ככל הנראה, כל אחד ×”×™×” רוצה להיות נחוש כל כך לאהוב יוצרים כלשהם, כפי שנהגנו להעריץ יוצרים אחרים כשעוד היינו תמימים ונעריים יותר.

DIIV :: Doused

וכן, בחודשים האחרונים שרפתי מחשבות על גבי מחשבות, כאלו של בוקר על אדן החלון וכאלו של לילה במיטה המוגבהת, בניסיון להבין כיצד אני אמור להתמודד עם ההתרגשות הלא מפוענחת שלי מ-DIIV. ההרכב הברוקליני הצעיר, המהווה את פרויקט הצד של גיטריסט Beach Fossils זכארי קול סמית', הגדיר לי מחדש את מקומי הכרונולוגי. ×–×” קרה כאשר מצאתי את עצמי בודק בכל יום לפחות פעמיים האם אלבום הבכורה שלהם Oshin כבר דלף למקום כלשהו. ×–×” בא לידי ביטוי בכך ששכנתי בעבודה מצאה עצמה מזמזמת את אחד משירי ההרכב – מבלי שכלל האזינה לו מעולם, אלא רק לזמזומיי אותו. ×–×” התבטא גם בעובדה שבכל הזדמנות קטנה שהיתה לי להלל את הסינגלים המוקדמים של הלהקה, טרחתי לעשות זאת, תוך הסברים מעמיקים לכאורה על חשיבותם.

DIIV :: Past Lives

ומה חשיבותה של DIIV בעצם? לפני שלושה שבועות, בדרכנו אל חוף נווה ים, ניסינו רינגל ואני לנסח זאת במילים כלשהן. "זו הישיריות, המיידיות של ההקלטה וההפקה", אמרנו. "זה השילוב הראשון בכל הזמנים בין קורט קוביין לבין My Bloody Valentine", זרקנו אז, ואני אוסיף: קול סמית', שאכן הוגדר בכמה מקומות כקורט קוביין של העולם התת-ימי, השיב אל העולם את הרוקנ'רול בגרסה חדשה. אין פה שוב רטרו או צלילים שכבר שמענו בעבר. לראשונה זה שנים ארוכות, יש פה פיצוץ בין-ז'אנרי שבולס בנחת שני עולמות מוזיקליים לא קשורים זה לזה בעליל: גראנג' ושוגייז. ולא, זה לא סתם עניין סמי-אקדמי של מוזיקה להמונים.

DIIV :: Follow

Oshin המעולה של DIIV הוא אולי האלבום הראשון בעידן ×”-DIY המוזיקלי שבו אנו מסתובבים כבר כמה שנים שאינו נוסטלגי בשום מובן שהוא. כל כולו עבר, השפעות של KrautRock גרמני נמצאות שם בפינות רבות, תחושת הריחוף או הגלישה באמת מקורה בבריטניה של תחילת שנות התשעים, והשירה (והשיער) אכן מזכירה את סיאטל – אבל כל ×–×” רק מהווה השראה, לא יותר. ×›×™ DIIV לא רוצים לגרום לך לשלוף מהמדף אצל ההורים אלבום תמונות ישן מהילדות ולנבור בו, הם רוצים שתעמוד מול המראה, תסתכל על עצמך ותחשוב מה אינך או הנך עושה נכון. די דומה למה שה-Strokes הצליחו לעשות באלבום הבכורה שלהם לפני יותר מעשור.

DIIV :: How Long Have you Known

מי שהטיב להסביר את המצב החדש הזה הוא דניאל ג'יימס שלאט, הטכנאי שהיה אחראי על הקלטת האלבום. לדבריו, כפי שאמר בראיון לא מזמן, Oshin הוא אלבום ה-Mid-Fi הראשון: "כזה שבו השתמשו בציוד ובתוכנות מתקדמים ביותר, אבל דחפו את הכל לאזור נטול כל ברק של קידמה". וזהו כנראה הקסם הגדול של הלהקה הזו. Oshin שלה הוא אלבום אצטדיונים צנוע, כזה שנועד להתגלגל לוומבלי, אבל חבריו לעולם לא ירחיקו לכת יותר מאשר אולם ובו מקום לאלף איש. אז מדוע הם היו צריכים את זה? כי הם היו יכולים, וכי הם מוכשרים מספיק. כי לא היתה להם ברירה אלא להתפוצץ כך ולבלום את עצמם בו זמנית.

DIIV :: Sometime

את האזנת הבכורה לאלבום ×”×–×”, החביב עליי עד ×›×” בין כל אלבומי 2012, עשיתי בחברת שניים מהאנשים האהובים עליי בעולם, בדירה קטנה בקופנהגן, בזמן שקיעה בסביבות חצות. ישבתי בפינה עם שני גבעולי כרישה בידיים, רקדתי, עם רגליי באוויר, שמחתי שמחה גדולה. התקשיתי שלא להרגיש כמו ילד – וכנראה שרק לאור ההנאה שבשחזור הילדות הזו, שווה ×”×™×” לי להכיר את DIIV.

האלבום המלא והמעולה

על קירות הבית שבו אני מתגורר תלויות יותר ממאה גלויות. את רובן קניתי בחנות אחת בירושלים שאליה אני חוזר בכל ביקור בבירה, אך האחרות בכל זאת נקנו במקומות אטרקטיביים יותר כמו קופנהגן, המבורג, ניו יורק, תל אביב, חיפה, רייקיאוויק, הלסינקי, ונציה, בולוניה, פריז וסן חוסה. אני אוהב את עולם הגלויות שלי, משום שהוא אינו באמת שלי. כל כולו מורכב מרעיונות של אחרים, שחלקם רק קנו, שמרו, ונכדיהם מסרו – וחלקם קנו, כתבו, שלחו, ונתנו לאחרים למסור זאת לנכדיהם שמסרו זאת לאחרים. יש פה גלויות ברכה, גלויות החלמה מהירה, גלויות עם תמונות של גברים יהודים מפחידים מראשית המאה ×”-20 וגלויות של גברים יהודים מפחידים מראשית המאה ×”-18. לאור העובדה שעל פי מדדים בינלאומיים אנכרוניסטיים כלשהם גם אני גבר יהודי מפחיד מעידן כלשהו, אסתפק ואומר – שנוח לי בחברתם של שלל הפרצופים המביטים עליי מכל עבר. בכל לילה, לפחות בלילה, גם אני יהודי.

וכיהודי מתבגר אני נוטה לנדודים. הבוקר, למשל, בטרם התיישב לידי באוטובוס אחד מכתבי העיתון שבו אני עובד, הספקתי לבקר בפיוטריקוב, בברלין ובבגדד. בכל אחת מהערים האלה גדל מישהו שהוליד מישהו שהפך לאחד מהוריי. ובכל זאת, לי אין כל קשר למקומות האלה, לבד מגלויה בגדדית אחת ושפה גרמנית שחדרה לפי. או משהו כזה. העניין הוא אחר.
העניין הוא שכל היופי בסיפור הגלויות נוגע להיותן התפאורה המושלמת לכל מה שקורה כאן בסלון הזה, ובמיוחד לרגעים האלה שבהם אני מתייחד עם כוסית משקה עתיק (שונה מזה ששתה סבי הפולני, וייתכן שדומה לזה שלגם סבי העיראקי). ברגע אחד של מיני-שכרות נופלות עליי הגלויות כולן בעוד אני רוקד על הספה, כי כך הכי בריא.

והלילה, כמו הבוקר, וכמו בבוקר האתמול ושלשום – אני רוקד עם אחת הלהקות האהובות עליי מחיי הירושלמיים – Disappears. חבורת בחורי שיקגו הזו חוצבת בסלעים שכולם גאראג' טינופת מקומבן בשוגייז ×’×™×™×–×™ ובפנטזיות של ילדי רוק-חללי כרובי בלתי נסבל. כל דבר, אבל באמת כל דבר, שהם עשו עד היום – רומם את נפשי בזמן מקלחות בדירות עם קירות מתקלפים. הפעם, באלבום הנוכחי שלהם – Pre Language – אני בכלל שבוי. אמש נרדמתי איתו, הבוקר התעוררתי עמו, ואת מרבית נסיעות האוטובוס האחרונות עשיתי עמו. עד שהגיע אותו כתב, ושלף אותי מהנדודים בפיוטריקוב המלכה.

Disappears :: Joa
Disappears :: Replicate
Disappears :: Brother Joliene
האלבום המלא והמעולה

מתחתיי נחה לה עיר גדולה שזמינה לגחמותיי לנצח. בצפון יושב לו המקום שאותו נטשתי מזמן ולבי מיילל לכבודו מפעם לפעם. במזרח יושב המקום שאליו אני נושא את עיניי לאחר חורבן השקיעה. בדרום לא קורה שום דבר כי בדרום מעולם לא היה ירוק מספיק. ובמערב מת העולם. אותו עולם שמספק לי רגעי חלום ארוכים ונהירים מספיק, כדי שלעולם לא אשתעמם. כי כשמשעמם לי, אני נאלץ להתחיל להגשים חלומות. אני קונה כרטיסי טיסה, אני קונה כרטיסים להופעות, אני קונה ספרים כצידה לדרך, כל דרך שהיא, ואני קונה חירות בכסף. הבעיה היא שהמסע אל הגשמת החלומות הפשוטים האלה כוללת זעם מסוים על כל דבר שזז. וכשאני זועם, כפי שסיפרתי הלילה לרעותה, אני בועט במגדלים שאותם אני בונה. רק כדי לבחון אם הם מצליחים להיוותר על כנם.

ברוב המקרים הכל נשאר כשהיה, אל דאגה. ובכל זאת, יש דבר מה מענג בתחושת הרפיון, בחוסר הביטחון או הוודאות, ברוח הינקות מעוררת החמלה העצמית. הזעם הוא נלוז בסופו של יום ובמיוחד בסופו של לילה. עם זאת, הזעם אינו מגונה, שכן לרוב הוא מעודד אותי לגעת בגיטרות אחרות, חסרות כל טוהר וגדושות יומרה של ניפוץ זגוגיות בידיים חשופות שלא ייפגעו לעולם. זהו הרגע שבו הכי טוב לעוף על דברים כמו KEEL HER.

מדוע? מהסיבה הפשוטה ש-KEEL HER הבריטית נולדה כדי לפזר לי נסורת על השטיח ולגרום לי לאנחות נחת. יש לה ים של שירים עמומים, שבורים, קרים אך לוהטים כבירה חצי קפואה של אחרי יום עבודה גדוש מסים וטבלאות. איכשהו, בימים שבהם אני מותיר את המוזיקה בבית פועלת כדי שצליל כלשהו יחכה לי בשובי לדירה, באורח פלא ממש, KEEL HER ממתינה לי עם פזמוניה הגוססים. ואז אני מתיישב על הספה בת 40 השנה שלי. רק מתיישב.

KEEL HER :: Riot Grrrl
KEEL HER :: Agitated
KEEL HER :: Luv Fuzz
אוסף הדמואים החביב עליי שלה, להורדה

תל אביב, ירושלים, תל אביב, רמלה, תל אביב, חיפה, תל אביב. ×”×›×™ ×›×™×£ לקרוע את הארץ בתוך יומיים, רוב הזמן בתחבורה ציבורית, חלקו הניכר של רוב הזמן ×”×–×” במוניות שירות, תמיד בשמש. סוף השבוע ×”×–×” אמור להוות הגשמה קטנה של חלום השבוע שעבר – ×–×” שבו ראיתי את עצמי יושב עם חבריי במכונית נטולת ×’×’ במרחבי אמריקה. אז מה אם במקום ארצות הברית עליי לבהות במשטחים המצהיבים של אזור התעשייה איילון בלוד, באצטדיון החמד של נתניה ובציפורניי המשחירות בשקט מלכלוכי המוניות. ואינני מתלונן, אני רק מרקד עם שירי הלכת הקייציים הרבים שהחלו מזדחלים מכל עבר.

בשבוע שעבר, בדרך המקרה, התגלגלתי אל להקה קטנה בשם Summerays, המגיעה מקליבלנד – מקום שסביר ×›×™ לא הייתי מבקר בו גם אם הייתי עורך קרוסקאנטרי אמריקאי ארוך. כל הסיפור של הצמד ×”×–×”, או שאולי הם יותר, הוא לקחת את כל הדברים המוכרים מכל גלי פופ-הגולשים של השנים האחרונות, אך לזרוק לתוכם מוטיבים אסייתיים קטנים. על פניו כל ×–×” נשמע ילדותי, ברור, אבל התוצאה מעודנת כל כך – על אף ראשוניותה. מכל הדברים הטובים שנפלו לתוך מחשבי בשבועיים האחרונים, אין לי ברירה אלא להשקיע את הדקות האלה דווקא ב-EP הראשון שלהם, Daydream, סתם כדי לסייע ללהקה קטנה, מרוחקת, שלא זוכה לחשיפה. כעת אצא להתגלגל בכבישים שוב.

Summerays :: Spacious
Summerays ::Toyohashi
ה-EP המלא להאזנה ולקנייה. אפילו אני קניתי!

אתחיל כעת מן ההתחלה, ×›×™ מתחשק לי לברוח. אתחיל כעת מן ההתחלה, ×›×™ אם הייתי יכול הייתי אוסף את חבריי הטובים ביותר אל תוך מכונית גדולה אחת, נותן לאחד מהם את המפתחות, פותח את ×”×’×’ ויוצא לחצות את אמריקה ממזרחה אל מערבה. או להפך, אין ×–×” משנה. אתחיל כעת מן ההתחלה, ×›×™ באמת שעבר זמן רב מדי מאז שהייתי כאן, מאז שחשתי צורך גדול לומר מילה על מוזיקה שאותה אני שומע – ×›×™ כך ×–×” לעתים בחיים, כשהחשק או כשהפנאי זזים הצידה. אתחיל כעת מן ההתחלה, ×›×™ האביב ×”×–×” לגמרי גומר אותי, ממלא ומרוקן אותי מאוויר גם יחד. כעת באמת אתחיל מן ההתחלה, ×›×™ אני מת על הדבר הבא.

אלא שהדבר הבא הוא בעצם הדבר הקודם, הרגיל, הכמעט שגרתי שתמיד אהבתי. פשוט משום שבכל מה שקשור ל-Craft Spells אינני זקוק להרבה חידושים. גם ב-EP החדש שלהם – Gallery – הם עדיין מקליטים באיכות ביתית כמעט, ×’'סטין הסולן מתקשה שלא לזייף מעט פה ושם, והם אינם מנסים להתרחק יותר מדי מהשפעות New Order הקבועות שלהם. את כל הטוב ×”×–×” הם עושים תוך כדי פיזור פרחים על גבי פרחים בכל הרקיעים הקיימים פה ושם.

בכלל, מאז ששבנו רעותה ואני מפאריז בתחילת נובמבר, נדמה ×›×™ צעדים רבים שלנו מחושבים בצוותא בסיוע הלהקה הזו – כמו היינו נערים שוב. אנו מודעים לתחלואיה, ועם זאת נדלקים ממלודיותיה. איננו באופוריה מלהיטיה המוצלחים ביותר, שכן ברור שהחיים גם ×›×›×” לא מספיק נוצצים כדי לאכלס אופוריה כזו. אנו פשוט חולמים בגוונים שעמם Craft Spells מציעים את מיטותנו.

Craft Spells :: Warmth
Craft Spells :: Burst
Craft Spells :: Leave My Shadow
ה-EP המלא המעולה