ביום הראשון של האביב נפטרתי לראשונה מהגרביים. לבשתי את החולצה החדשה של הסמיתס שהזמנתי בכמה דולרים מאתר שלא היכרתי, אפסנתי ספר לא מאוד מעניין בתיק הבד הדק שלי, והתחלתי לצעוד ללא מטרה ברחובות. צעדתי וצעדתי, כשבמשך חצי שעה בערך שרתי בקול את השורה המתגברת מהפזמון של The Stars of Track and Field של בל וסבסטיאן. כך, פעם אחר פעם, נתתי לעצמי לשלוט בעולם הקטן והמנותק שיצרתי לעצמי באותו רגע. כשנאלצתי לבלום הכל ולהמתין ברמזורים האדומים, מי שעמדו לידי לא הבינו מדוע אני שר, אך באופן מפתיע לא נראה ×”×™×” גם שהם מייחסים לכך חשיבות מיוחדת. המשכתי לשיר את הפזמון בלופ, התחלתי להפנים את העובדה שכמו תמיד אני מזיע מעט בכפות הרגליים, התחלתי להשלים עם הרעיון ששוב אני לבד – ושהיא כבר לא תשוב לעולמי. ביום הראשון של האביב החל הקיץ.

ביום השני של האביב ליטפנו כלבים בשמש ואמרנו שיהיה בסדר. סיפרנו אגדות וחלומות והזיות על היום שבו אחד מאיתנו יחצה את כל ההרים המפרידים בין ארמניה ליוון, איך ניפגש בחלקידיקי שליד סלוניקי, ואיך כל הריקנות תתמלא בשמש ובחירות קטנה של חסד. לצדנו התיישב זוג יפה, צעיר, שלם. לו ×”×™×” זקן מדולל של סלאבי, לה הייתה שמלת אושר עדינה, והיה ברור שהם אוהבים. ×–×” ניכר באופן שבו הוא הסתכל עליה בזמן שהיא דיברה איתנו, וזה ×”×™×” בולט עוד יותר בדרך שבה שניהם צחקו ביחד. ברגע מסוים הסתנוורתי, בהיתי ברצפה, האזנתי לשקט שאחז בספסל בית הקפה שבו ישבנו, וניסיתי לדמיין את הקרעים הקטנים שלכאורה השתלטו על לבי, תהיתי אם הם התרחבו, נמתחו, האם הם בכלל קיימים – ואז הבנתי שכל ×–×” כבר לא באמת משנה. ביום השני של האביב החל הסתיו.

ביום השלישי של האביב אספתי את כל הבגדים ממתלה הכביסה, התחלתי לארגן אותם בערימה, ואז התמוטטתי. הבנתי שכבר שבוע אני שיכור, קורא ספרים עם עצמי בימים, שתוי לגמרי בלילות, מתקשה לרצות להתמודד עם ×—×™×™ החדשים – עם כל התמונות שעדיין מסתובבות בכל מיני מגירות נפש עגומות, עם ההבנה שכל מה שעשיתי בשנה וחצי האחרונות ×”×™×” לצייר לעצמי ציורים צבעוניים שבהם כל גשם מפריח שממה וכל שרב מכין את הקרקע לזריעה. בלישה טוען שזו הבעיה שלנו, שאנו מאמינים בפנטזיות שלתוכן נשפכנו, אלו שבנינו במו ידינו – אך במקביל בונות אותנו. אולי הוא צודק, אמרתי לעצמי, והתיישבתי דומע על השטיח שעליו לרוב אני רוקד עם עצמי. נזכרתי במה שתמיד אומר לי המנחה שלי – "את הדוקטורט כבר סיימת. עכשיו אתה רק צריך לכתוב אותו" – והשתכנעתי עוד יותר; אני לא ×—×™ כאן בכלל. קמתי ושמתי שיר מדכא, לא זוכר איזה בכלל, התלבשתי ויצאתי לשתות בבית מלון יוקרתי. כעבור כמה שעות שבתי הביתה גמור, מרוח באודם של מישהי זרה, מיואש, מעושן. הייתי אפר. ביום השלישי של האביב החל החורף.

ביום הרביעי של האביב הוציאו אותי מהבית, גררו אותי לרחובות, אחזו בי ואמרו לי שנעים בחוץ. כך בפשטות, ניסרו זוג חבריי את כל הסורגים שצבעתי בנחת בשבועיים הקודמים. רוח חמה השתלטה על הבית, השמעתי מחדש את כל התקליטים היווניים הישנים (החדשים) שלי, ואפילו קניתי מלא פלפלים, ים של פלפלים, ועשיתי בהם כשפים, שפטים ונסים. מרד הנעורים החדש שלי החל, כך טענתי, התיישבתי על המדרגות והמתנתי לפרפרים הצבעוניים. "בכל רגע הם עומדים להגיע", התעקשתי, "בכל רגע הם עומדים להגיע", חזרתי, "בכל רגע הם עומדים להגיע". אמנם הם עדיין לא הגיעו, אבל לפחות אני יודע שאין טעם לחכות. כשיתחשק להם, לכשיתחשק לעולם, אני כבר אהיה שם, במכנסי בורגונדי ונעלי זמש חומות, בלי פנאי אך עם חלומות קטנים על פירות יער, על טיפות של שמש, על יקיצות של סערות לב ועל כל האהבה שהייתה ואיננה. אינני יודע אם יום אחד אתאהב במישהי אחרת, אבל ייתכן שכל זה כבר אינו נוגע אליי. ביום הרביעי של האביב החל האביב.

ביום החמישי של האביב הגיע האלבום החדש של The Pains of Being Pure at Heart. זה קרה בזמן המדויק ביותר, כשכבר לא נותרו לי מים בעיניים, כאשר התקדרו מעט שמי ירושלים, וכל פיסה של הווה הייתה לזיכרון בלבד. האהבה המוזיקלית הזו היא פשוטה להפליא; הלו כל צליל וצליל שהלהקה הזו השמיעה או תשמיע יהיה שלי לנצח, כי כך נשמעים החיים אחרי הרעשה קונספטואלית, אחרי שכל מה שלכאורה היה שלך התנדף ברגע. כי גם כאשר אינך אוהב את החיים האלה, אתה בכל זאת אוהב את החיים בכללותם.

The Pains of Being Pure at Heart :: Beautiful You

The Pains of Being Pure at Heart :: Eurydice

The Pains of Being Pure at Heart :: The Asp in My Chest

האלבום המלא והמעולה להורדה

בשבת בבוקר, בדקות הצער שבין 11 ל-12, התיישבתי על סלע קטן והשקפתי על המכתש הגדול בנגב. ישבתי שם לבד, הגעתי לשם מבלי לדמיין כמה שעות קודם שכך ייראה הבוקר שלי, ונחתי שם רק כדי לא להישבר. במרחק מאה מטרים ממני ישבה משפחה קטנה, ילדיה שרו שירים שמחים וההד של קולותיהם שיחק בכל הסלעים האחרים במרחב שעליהם לא ישבתי. היה לי רק בקבוק מים קטן איתי ופחות או יותר מיליארד מחשבות קטנות וחסרות כל משמעות אמתית. מדי פעם, אחת לרבע שעה בערך, חלפה מאחוריי מכונית כלשהי, מלאה בבני משפחה צעירה כזו או אחרת, שהובילו את עצמם לתוך המדבר. השמש שרפה את ההזדמנות לבהות בהרים, מחקה כל אופק יפה פוטנציאלי, מסמסה כל חלום חורף שהיה לי. ישבתי שם, מביט ממרחק מה בילדים שהחלו לרקוד עם אביהם הנחמד שהסיר חולצה בדיוק, וקיוויתי בפשטות בינארית שהאביב יכה בי. כל מה שרציתי הוא שהשמש תעצור בלב השמיים, לא תזוז לעולם, לא תשקע, לא תוותר ללילה. ולו רק כדי שלא אשאר לבד במדבר הזה, הזר לי כל כך (כי אני בכלל חיפאי, חובב עצים, צל ורוח קרירה), ואשקע אל תוך בדידותי החדשה. בשלב מסוים פשוט התרוממתי, נכנסתי למכונית ונסעתי משם. בדממה לילית של אמצע היום.

אחרי חצי שעה של נסיעה עצרתי במעלה עקרבים או משהו ×›×–×”, השקפתי על הר קטן שנראה כמו צפרדע, ובהיתי בשני זוגות בני 50 פלוס שצצו לידי והצטלמו עשרות פעמים, לא פחות, על רקע הנוף המיוחד. הגברים סיפרו שהם היו בסביבה הזו במילואים פעם, דיברו לעצמם פחות או יותר, ואני לגמתי מים. חיכיתי שהם ילכו, כדי שכל הריק ישוב ויהיה שלי, כמו שצריך – אך הם לא זזו לשום מקום. כשהם הוציאו ציידנית מהג'יפ הלבן והיקר שלהם, פרשתי. נסעתי לערבה, עצרתי לרגע כדי לבהות במדינה השכנה, ונזכרתי שלא מזמן חלמנו לנסוע לתוכה לכמה ימים. הברחתי את החלום מן הראש, כדי שלא אשבר פתאום ואיעלם. נכנסתי למכונית ונסעתי לים המלח. בנקודה מסוימת עצרתי, קניתי לי בירה והתיישבתי לא רחוק מהמים המתים, נטולי החלומות. ממכונית ליסינג קטנה ×”×’×™×— זוג כלשהו, הם עשו סלפיז קטנים על גבעות המלח הלבנות, ואז הוא הפליק לה בתחת ארבע פעמים או חמש, והם התחבקו. הסתכלתי עוד רגע וירדתי לטעום מלח. הוא ×”×™×” מלוח.

נכנסתי למכונית ובחרתי לשוב לירושלים מבלי לבקר גם בכנרת. את הדרך עשיתי עם הזמר השבדי האהוב עליי בשבועות האחרונים, Joel Alme. אפילו כשהופיעו גמלי תיירות בפאתי יריחו לא עצרתי אותו, וגם לא במחסום אחרי מעלה אדומים. גם לא בהר הצופים ולא בכניסה לרחביה. לרגע הוא ×”×—×™×” אותי ולרגע המית. אבל בגדול, גם אל תוך השבוע גדוש הצרות, האושר, המשברים, האושר, החורבן, האושר, העצבות והשמחות הקטנות – הוא נותר מלך החורף הישראלי הגוסס תמידית שלי. יש שיאמרו שאני גבר במשבר. אני סתם ×—×™.

צעדתי כעת חצי שיכור ברחובותיה השקטים של השכונה שבה אני מתגורר. מעט דתיים צעדו מולי ומאחוריי בדרכם אל בית הכנסת או לארוחת שבת כלשהי, אין לדעת. מרביתם היו אלגנטיים כמו שלא אהיה לעולם, כמה מהם פשוט צעדו – אינני יודע לאן. פסעתי לי בשקט, ניגנתי מנגינות בראשי, וניסיתי להבין מדוע אני אוהב את הרחובות השקטים הללו כשהם אינם בשיאם, כלומר בשבת. לרגע נחרדתי מן המחשבה שכך אני אוהב את העיר הזו. ×›×™ הרי אין ×–×” הגיוני לחבב עיר שקטה. אלא שאז הבנתי: אני אוהב את השבת הירושלמית, ×›×™ היא זו אשר מאפשרת לי תמיד ליהנות מהמוזיקה שלי, ובמיוחד כאשר קר. ופה אצלנו קר כמו שאצלכם לא ×™×”×™×” קר לעולם. עם כל המטען החורפי ×”×–×” אני מסיים את 2013, אחת השנים המשונות שחוויתי, השנה שבה לא הומצא דבר, השנה שבה כולם פשוט עשו מוזיקה מבלי להגדירה מחדש. ועם זאת, היו לי את הרגעים שלי עם המוזיקה שלי בשנה הזו. לא בטוח שאתגעגע אליה, אך לבטח אתגעגע אל חלומותיי המוזיקליים מן השעות הללו, שעות השקיעה בעיר הבירה, שבהן הייתי מכור לחלוטין לאהבותיי – הישנות והחדשות. כל אותן אהבות שלמענן שווה לי לקום בבוקר. אז כן, כמה אהבות גדולות יש לי פה בעיר שהייתה לי לבית מוזר – וכולן נוצקו והתבססו ב-2013, ועל כן טוב לי. בין אלו יש גם כמה שירים, כמה עשרות. ×”× ×” הם פה.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2013 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

אפשר לצפות בכל קליפ של כל אחד משישים השירים שברשימה, ואפשר גם להוריד את כל השירים במכה אחת בזכות שני הקבצים שכאן:
מקומות 60-31, והנה עוד לינק
מקומות 30-1, והנה עוד לינק

המשך בעמוד הבא»

שמונה שנים עברו. פאקינג שמונה שנים חלפו מאז שהבלוג הזה נעמד על הרגליים בפעם הראשונה באוקטובר 2005, השנה שבה השתחררתי מהצבא, רגע אחרי שעזבתי את בית ההורים שלי בחיפה לטובת תל אביב ההיא, לפני שבכלל ידעתי כיצד ירושלים נראית או איך אומרים להתראות בגרמנית. שמונה שנים שלמות שהוכיחו לי דבר אחד פעוט ופשוט הנוגע לחיי: לעולם לא אוכל להפסיק להסתנוור ממוזיקה חדשה. מוזיקה חדשה, כזו שמעולם לא שמעתי (וכלל אין זה משנה מתי היא הוקלטה) מפוררת את כל התאים שעושים אותי. כלומר, לא כל מוזיקה חדשה, אלא כזו שנולדה, לכאורה לפחות, עבורי.

מתישהו בחורף של 2006, מישהי הגיבה לאיזה פוסט של אוהד או שלי, אינני זוכר בדיוק, וטענה שכשנהיה בני 30, כמוה בזמנו, נבין שכל ×–×” חסר משמעות, ושכל החיפוש התמידי ×”×–×” שלנו אחרי דברים חדשים ומרעננים ×™×”×™×” זר לנו. אתם צעירים ומתלהבים, כך היא כתבה אז, וגרמה לי למעט יגון. והנה, שנות השלושים הקשות הגיעו, שרדנו את האינפלציה הקשה, עוד רגע הנאצים עולים לשלטון – ולמרות כל זאת, עודני מתלהב. איש לא ייקח ממני את התשוקה האמתית של ×—×™×™ – לא בוס, לא פרופסור כלשהו, לא הזקנים ממני וודאי שלא אלו הצעירים יותר. כן, לכאורה השנה האחרונה נדמתה כריקה ביותר מטקסטים שידע האייפוד רעב בימיו, אך כל ×–×” חסר משמעות בהתחשב בעובדה שדבר אצלי לא השתנה. והפנים לעתיד. כלשהו.

ניסיתי לחשוב קצת בשבועיים האחרונים על הצורה החדשה שבה אני חווה מוזיקה, על כל היוונית, המזרחית והטורקית שמסמסו לי את המוח בשנתיים האחרונות, ובמיוחד בזו האחרונה פה בירושלים. אלא שבעיצומה של מחשבה – פצצה שבדית נחתה במרפסת שלי. למעשה, כך ×”×™×” ×–×” מאז ומעולם. בכל פעם שבה אני שוקע במחשבות, שבדיה חוזרת. בעצם, אם מסתכלים על כל ×–×” כך, הרי שבפשטות – שבדיה תמיד איתי. אולם הפעם, היא מפץ קטן של אושר. ×›×™×£ לי לחגוג שמונה שנים של אייפוד רעב עם Tove Lo.

העניין הוא שכאשר אתה נתקל בזמרת צעירה, כזו שעוד בקושי הקליטה דבר מה בחייה, אבל מצטיירת ככוכבת ענקית עתידית – אתה חייב לעצור הכל. במיוחד, כצפוי, כאשר היא משטוקהולם, גטבורג, מאלמו וכד'. ×–×” כלל לא נוגע להפקה או לקול המעולה. זו פשוט הדינמיות הזו שעושה את שבדיה, על זמריה, זמרותיה ולהקותיה, כאומת החושך והאור הנצחיים. כל להיט קטן הוא קודר ומסיבתי באותה המידה, ינוארי ואוגוסטי באותו זמן, מתסכל ומרומם כמו חיים שלמים. ×›×™ היופי של האינדי השבדי מאז ומעולם ×”×™×” בהשלמתו עם כל הטוב והרע גם יחד, והיכולת המעולה של העומדים מאחוריו לכונן את כל ×–×” לתוך הצלילים, המילים והאסתטיקה כולה. אין פה משחקים, אין פה חנופה. וכזו היא גם Tove Lo, שאם ירצה השם עומדת להפוך ל-Lykke li החדשה, או שבכלל היא תישאר טובה לו וזהו. שלושה סינגלים מאחוריה, ואבק הכוכבים כבר מהול בפתיתי שלג קטנים של חורף שזוף במיוחד. הלאה הפגרה, הלאה דממה, אני מוכן לכל.

Tove Lo :: Habits

Tove Lo :: Out of My Mind

Lucas Nord feat. Tove Lo :: Run On Love

המים הכי רותחים שרפו לי את הגב במתכוון, כי כך ביקשתי לנהוג בעצמי. עשר, אולי עשרים מעלות, מעל ליכולת הספיגה שלי הותזו רסיסים ארוכים על הכתפיים, דגדגו, צרבו, שרפו, ניקבו את כל הרגעים העגומים שצוירו במכה קטנה של מלל על כל המקומות שאותם אינני רואה. פתחתי מעט את החלון כדי שאוויר מסונן ולכאורה קריר, כזה תוצרת הרי ירושלים, ישחק בי עוד קצת, ושמעתי את אחד השכנים מזמר חזנות בחדרו, כמו תמיד בשעה הזו של היום. "הוא תמיד לא שוכח, הוא מסודר כל כך, חרוץ, אשכנזי", אמרתי לעצמי, "ממש כמו הציפורים שנערמות פה מסביב כל יום, בדיוק שעה לפני השקיעה, כדי לבשר על חורבנו של עוד יום".
הורדתי את הראש והחלפתי את האדים במים קרים, עד כמה שמים כאלה יכולים לשרוד בצינורות הישנים של בשיא הקיץ, התנתקתי מן החלון ודמיינתי עולמות ישנים. איך אספתי נרות גדולים בגרמניה והארתי איתם את החדר, כשבחוץ לא היו אפילו אפס מעלות ובפנים לא היה איש מלבדי; איך בסתיו האחרון, בשיאו ממש, ניסיתי להאיר גם את החדר העכשווי הזה בנר גדול מאיקאה, כשבחוץ היו כל כך הרבה אנשים אך לא רציתי באיש; איך אין מקום לשום נר ברגע הנוכחי הזה שבו כל אוויר הוא דומם כמאות הגלויות שניסיתי להחיות על הקירות. פיסות פיסות של סיד קרעו את השקיעה.

הרבה זמן לא הייתי פה, בבית ×”×–×” שלי, כיוון שלא הייתי מסוגל. כל שורה שרצתה לצאת ממני נאלצה להתעמעם לתוך מערבולת מראי מקום בעבודות אקדמיות, וכשנאלצתי לנשום – נשמתי במובנים אחרים. גם אם לרגעים סבלתי ונרות לא הדלקתי, מצאתי את השניות הנכונות להתאהב באלבום כפי שלא התאהבתי בשום אלבום אחר בשנה הזו. אבל כבר בנובמבר ידעתי שכך ודאי יקרה לכשיקרה. Skyer, אלבום הבכורה של השלישייה השבדית Postiljonen הוא הפנטזיה החלומית/הממתקית/הפרחונית הטובה ביותר שכל מי שמנסה או ניסה בשנים האחרונות לעשות Dreampop איטי, סמיך ואפל ×”×™×” רוצה לחלום. בשבועות האחרונים הוא הצליח להרים ולהוריד אותי, לדפוק לי את הראש במשקוף הדלת ובמעקה המרפסת, להצחיק אותי בכל פעם שלא התחשק לי – ובעיקר להבריח אותי מכל הזאבים הקטנים שהחלו לטייל פה בשוחות שמתחת לבית. ישנם רגעים שבהם הוא בכלל מחליף אותם בפרפרים תכולים זוהרים, קטנים וגדולים, בינוניים ביכולת הישרדותם – אך ענקים ברוחם. שבדיה חוזרת, גם אני.

הפעם הקודמת שלהם פה

Postiljonen :: Atlantis

Postiljonen :: Skying High

Postiljonen :: Plastic Panorama

Postiljonen :: Supreme

האלבום המלא והמעולה

הפעם הראשונה שבה תקלטתי את המוזיקה שאני אוהב במסיבה אמתית היתה ב-2003. ביחד עם כמה מחבריי הנצחיים, בלישה, רעותה ודנושה, הגשמתי חלום אינהרנטי, כשבדאנס-בר קטן בעיר התחתית בחיפה ארגנו לראשונה מסיבת "מנדט" שכל כולה היתה אנחנו, מלאה במוזיקה בריטית, מרעננת, כזו שעוד לא נשמעה בחיפה אז. ×”×›×™ הרמנו, את כל ההמון הקטן שהגיע, אבל בעיקר את עצמנו. כמה לילות לפני כן ישבתי שיכור עם טימי ×”×’'×™× ×’'×™, וניסיתי להסביר לו מה אנו עומדים לעשות, מדוע אנו עושים את המסיבה הזו, ומדוע בעצם – בעיקר לאור היותנו חיפאים כאלה – לממש את הדחף הבסיסי ×”×–×”, לחלוק עם אחרים את השירים שאנו אוהבים, את השירים שהפכו אותנו למי שאנחנו, את השירים שחיברו בינינו והפכו אותנו לחברים כאלה, ×–×” הדבר הגדול ביותר שעלינו לעשות בחיים. אז עשינו את ×–×”.

ומאז חלפו עשר שנים שבהן השתנו המון דברים גדולים בחיים. צמחו לי קצת שערות על הידיים, עברתי בין דירות, בין ערים ובין מדינות, למדתי לחלוק את החיים גם עם אחרים ואפילו מצאתי לעצמי כל מיני נתיבי הנאה אחרים. ובכל זאת, שני דברים נותרו יציבים, יציבים מדי, כל המוזיקה הזו וכל החברים ההם, האלה. השבוע כל אחד מאתנו התפזר לחלוטין בתפוצות, כדי לחגוג במדויק את אהבתנו המוזיקלית. בלישה רקד בהופעה של Beach Fossils בקופנהגן, אוהד ושי מתרגשים להם בפסטיבל פרימוורה, רעותה עפה לפריז כדי לגעת בספארקס ובכריס כהן, ניצניה השתחלה לשורה הראשונה בהופעה של ביונסה בברלין, דנושה מסוחררת מכל מה שקורה בבלוק בסופ"ש ורק על עמר חירבן עטלף ברחובות ניו-יורק (אני מציין זאת, כי זה הצד המוזיקלי שאליו הוא התחבר השבוע). לכאורה, אני לא עשיתי דבר מיוחד בכל הנוגע לבמות והופעות, אבל זה סתם עיוות של פרספקטיבה.

אמש, בערך בשתיים בלילה, השמעתי מוזיקה בפעם המי יודע כמה בפאב התקליט בירושלים. מאז שעברתי לבירה לראשונה לפני שש שנים (פאק, שוב, ×–×” מלא זמן), השמעתי שם מוזיקה עשרות פעמים, היכרתי אנשים נפלאים שבאו במיוחד כדי לרקוד את המוזיקה הספציפית שאני אוהב, והתאהבתי בחושך היחסי של הרחבה הקטנה הזו שלמדתי להכיר כל כך טוב עם הזמן. ובכל זאת, משהו אחר קרה אמש, דווקא כשהחלפנו את הצלילים ולא כולם רצו ליהנות אתנו עוד. בין סוזי והבנשיז ל-Gang of Four, נתקעתי עם חבורה יפים ויפות בנפשם ששרו בקולי קולות כמה פיסות סמיתס, ואיכשהו אותה שנייה ×›×” שגרתית הפכה לממיסה, למלכדת, לדתית. כל מה שאי פעם עשיתי, אהבתי, שנאתי, רציתי – התנקז אל תוך הזמן ההוא. כל כך הרבה זיכרונות דגדגו לי את העין ואת האוזן, עד ×›×™ שבעתי. עשר שנים אחרי הפעם הראשונה שניסיתי להשמיע מוזיקה לאנשים, הרגשתי שלם.

הלכתי לישון בחמש והתעוררתי בשבע, יצאתי למסע קטן ברחובות רחביה, חזרתי הביתה, רקדתי עם דמעות בעיניים לבד עם עצמי על השטיח המלוכלך, חשבתי על העלמה שאני אוהב, על החברים שאוהב לנצח, על השירים שהכי אהבתי ועוד אוהב תמיד – ובצורה הנדושה ביותר, התמוטטתי. יש בי כנראה יותר מדי רגש בכדי להבין את עצמי כמו שצריך. כדי להירגע, כדי לנסות ולא להרגיש דבר לרגע, עצרתי הכל, הפעלתי את האלבום החדש של These New Puritans ושתקתי. אני חייב ללמוד לשתוק יותר.

These New Puritans :: Fragment Two

These New Puritans :: Organ Eternal

These New Puritans :: Dream

האלבום המלא, הקשה והמייסר והיפה והמצמרר

אני חייב להודות שהיה ×–×” רק עניין של זמן באחרונה, עד שאתחיל לחוש שוב בצורך לברוח מפה. אני מביט על הרצפה בחדרי ורואה עשרות ספרים שעליי לקרוא מתישהו, אני פותח את המחשב, עובר בין הספריות השונות ומזהה עשרות מאמרים שעליי לסיים ממש עכשיו, אני מתבונן על האדניות היבשות שזרוקות על הגדר בחוץ ויודע שגורלן נחרץ, ולבי נחמץ. אני פאקינג צריך חופש, לשם החופש, בשם הצורך, ×–×” הטבעי והריטואלי. בא לי לעמוד בצידי כבישים ביוון, להישרף בשמש, לחכות שמכוניות יעצרו לנו בין סלוניקי לחוף כלשהו, להזיע את נשמתי בשורטס קרועים וגזורים, ופשוט לנוח. אני רוצה להשתכר מהבוקר עד הצהריים, לאכול משהו, ואז להשתכר שוב מאחר הצהריים ועד הלילה. כדי לעשות את כל ×–×” אני חייב לסיים פה משהו, ואז אהיה מוכן. עם זאת, החלום – או החלום – הוא כבר מסודר על המדף, רק מחכה לי. עוד רגע.

וכמו תמיד בשלב ×”×–×” של השנה, המוזיקה מתחילה להצטמצם לכדי תמצית מרוכזת של מסיבתיות נטולת סיבתיות, ולבד מבלילות הקצרים – הרעיון הכללי הוא פשוט: אני צריך צבעים, ×›×™ מולי עמודים בשחור-לבן, עשרות אלפי עמודים בשחור-לבן. אז היכן משיגים את הצבע ×”×–×”? נגיד, כאן:

Thumpers הם צמד לונדוני קליל, מחויך, ×”× ×¢ באיחור קל על המסלול המהיר שבין Passion Pit לבין כל מה שאי-פעם אהבתי ב-Chillwave. כלומר, לכאורה מדובר בפסקולים מושלמים לקיץ 2010, אבל איכשהו ×–×” עובד נכון גם היום, וזה מרגיש כמו משהו נפלא כדי להתחיל איתו את החיים. להרכב ×”×–×” עוד אין אלבום, אלא רק כמה שירים, ובאחרונה יצא להם הסינגל שלעיל, ואם הם יהיו זריזים מספיק – נדמה ×›×™ קיץ 2013 יכול להיות שלהם. בינתיים, עד שדבר מן הסוג המיוחד ×”×–×” יקרה, אני תקוע כבר כמה ימים בלופ איתם, מחכה ששיר חדש ×™×’×™×— (מה שלא נראה שיקרה בקרוב), ובעיקר חדור אמונה שבעזרת הצבע שלהם, גם הדפים שלי, על אלפיהם, ייצבעו במשהו. נאמר, בירוק וצהוב.

Thumpers :: Unkinder

Thumpers :: Dancing's Done

Thumpers :: Sound of Screams