אני רץ למרחקים קצרים שמעולם לא זכה לשיעור במרחקים הארוכים יותר, וזאת בשל מחסור בתשוקה. על הרמץ שתמיד הונח לידי, זה שהדיף ניחוח עצים רטובים שנאלצו לבעור על פי רצונם של אחרים, נהגתי לשוטט עם אצבעותיי, מבלי לתת להן להיכוות – רק כדי להרגיש הכי חזק. אבל חזק מעולם לא הייתי, אפילו לא בימים שבהם הייתי יורד לרחוב כדי לשחק כדורגל במשך שלוש שעות עם ילדים חיפאים שהתגנבו משכונה שבה לא גדלתי. ובאותה ילדות הייתי מסוגל לרוץ המון. ידעתי אפילו להאיץ לקראת הסוף מבלי שאיש שם לב, ותמיד סיימתי ראשון, שני, שלישי, חמישי. אבל תשוקה לא היתה לי. כי את התשוקה נתתי לאחרים. אולי לשבדים, כדי שהם יהרגו אותי בכל פעם מחדש.

שבדיה גונבת לי את כל הרעיונות, את כל החושים. שבדיה גוזלת ממני את החורף בכל פעם שהוא מתחיל, והיא גם מייסרת אותי במילותיה, אלו העמוסות המבטא הנעלם, המתחסד, זה שאינו מורגש בהשוואה לאחיו שבדנמרק. באותה ילדות שבה רצתי יותר, לא דמיינתי ולו לרגע אחד שתגיע שעה כלשהי בחיי שבה אתמסר כך למדינה סקנדינבית, גם אם אינני באמת מסור לה אלא רק ללהקותיה, לזמריה ולזמרותיה. ולמרות זאת, בכל פעם שיש לי הזדמנות להשתולל עם עצמי, להתכרבל בשמיכות של אחרים למשל, או לחלופין להזדהות עם מלודיה כלשהי – שבדיה הזאת מגיעה. סעמק עם שבדיה הזאת. אינעל רבאק עם הרכות שלה, עם הטינופת הססגונית שלה שכל כולה סוכריות קופצות בצבעיהן של אלפי קשתות בעננים. אוף. אוף על כך שאני כנוע כל כך.

הפעם נכנעתי לשלישייה בשם Postiljonen, אבל מה זה משנה מה שמם. כמעט ואין להם שירים, בין שלושה לשבעה בלבד – אינני בטוח, אבל כל שיר – מופת של פופ זערורי וצנוע הוא. על ציר מקסים שמחבר בין Destroyer ל-Washed Out ממוקמים היפים התורנים האלה, שביומיים האחרונים – בין עוד האזנה למוטורמה לעוד האזנה למוטורמה – מחייבים אותי בלופ מיוחד במינו שמוקדש להם. במקרה הנוכחי, בניגוד למקרים אחרים בעת האחרונה, הציפיות שלי בשמיים. תנו לי עוד, פוסטיליונן, תני לי עוד לפני שגם הצליל הזה ייאלץ להיעלם מן העולם.

Postiljonen :: How Will I Know/All That We Had is Lost

Postiljonen :: We Raise Our Hearts

Postiljonen :: Rivers