שחור לבן צבעוני

לפני כמה ימים, בעונה אחרת לגמרי, הופתעתי למדי. ישבתי בחדרי הצהבהב כשצלילים מוכרים, בלתי ניתנים לשיכחה, התפשטו בבית. שותפי היקר בדיוק התלבש לבילוי כלשהו והחליף את ים המוזיקה הקלאסית שלו ב-The State I Am In של חבריי, בל וסבסטיאן. מכיוון שלא ידעתי שגם הוא, בדיוק כמוני, מסוגל לשמוח עם גיטרה אקוסטית, חצוצרה וכינור, יצאתי מגדרי. מיד שלפתי את חולצת הלהקה הוותיקה שלי, השווצתי מעט, צחקנו לנו ועברנו מיד ל-Electronic Renaissance האדיר באמת. מיד נזכרתי איך כשחבריי ואני היינו כולנו צעירים הרבה יותר, בני 17 בערך, התגלגלנו למסיבת בריט-פופ תל-אביבית עם תקרה נמוכה מדי, ורגע לפני שהיא תמה לה – ×–×” ×”×™×” המנון הזריחה. גם היום, כמו אז, הייתי מסוגל להתעורר עמו.

אבל לא רק אתו קל לי להתעורר. בוקר שבת אפור (אובך בלבד) עם הורטיוס, אריסטו ואוגוסטינוס על הרצפה, הכולל גם רוח קלילה וצבעונית, חייב אותי למעט מרגוע. כך, די בקלות, הפנמתי את הפרויקט החדש של ניק קרגוביץ' (No Kids) הקנדי, שביחד עם שלל חברים מוונקובר הקליט מיני קשתות בענן עטופות כלי נשיפה, מלודיות עגלגלות והרמוניות קוליות של עידן ה-Twee העתיק והמסמיק. כל שיר באלבום החדש הזה (Maintentant), המכונס תחת שם הבמה Gigi, מזכיר לי אביב אחר של חיי, וגם את הקשים שבהם. בהרבה מאוד מובנים ובאין אפשרות אחרת שנראית לעין, כדאי מאוד לנוח על שטיחים ורודים עם כוס תה וחלב (ואולי מעט סוכר, באופן חד-פעמי) ולתת לסופ"ש הזה לדעוך בגאווה. הנה פסקול מומלץ לכך.

Gigi :: The 100th Time
Gigi :: Some Second Best
Gigi :: I'm Not Coming Out Tonight
האלבום המלא