יש מוזיקה שפשוט לעולם לא תתאים למדינה שבה אני ×—×™. אני משער שמתבקש שבשלב ×–×” אתחיל לדבר על כל אותם הרכבים אפלים, אינסטרומנטליים או חורפיים קלישאתיים יותר או פחות – ובכן, לא לא. דווקא שמים אפורים עוד יש כאן לפעמים. אז מה בכל זאת אין פה? אדניות מתפוצצות בגרניום ורוד או במילים אחרות – אופטימיות אביבית השמורה למקומות אחרים.

בארץ שבה סמסטר מתחיל בחורף, נגמר בחורף שאחריו, ואת הדרך אליו אתה עושה באוטובוס צפוף להחריד שלעולם לא עוצר עצירה מלאה בתחנה – אין פרחים צבעוניים וגם לא פרפרים נצחיים. במקום ×›×–×”, פעמונים וכינורות לא זורקים אותך לשום חווית ילדות ארץ ישראלית גנוזה, אלא מחייבים אותך לעצום עיניים ולדמיין שאתה בן ×’×–×¢ אחר, ביבשת אחרת, זולל חטיפים אחרים.
הנה, קחו למשל את אלבום הבכורה של No kids הקנדים. אף שלפרקים מדובר בפלגיאט אדיר מימדים לסופיאן סטיבנס ולפטר והזאב (יחי האבוב), Come into my House שלהם ריחני ושוקולדי כל-כך שאין לך ברירה אלא לחייך אליו. הוא בתמורה מקמט את מצחו, תוהה מנין הגעת וישר מסנן: "איזראל איז נוט א נייס א קאנטרי". אתה בתמורה מהנהן בהסכמה, נותן לו יד, עוצם שוב עיניים ומתחיל לאסוף עליי מייפל מהחצר הקדמית. נו, זאת עם המדשאה.
טוב, די. נדמה לי שהתפתחו יחסי חיבה נעימים ביני לבין נו קידס (שהוא בעצם פרויקט צד של חברי p:ano). יש בו כזו
רב-גוניות ומלודיוּת משובבת שבא לי להתפוצץ מחדווה, אלוקים.

No Kids :: Great Escape
No Kids :: For Halloween
No Kids :: I love the Weekend

אגב, שימו לב לדמיון בין שיר הבריחה הגדולה לבין I feel like going home של יו לה טנגו.