מפלצתה

בניגוד לבלישה החתלתול האוקראני, שכלי הנגינה המאפיין אותו ביותר הוא כנראה גיטרת בס משובשת ומרוטה המחוברת בכבלים של אלעד אל איזשהו פדל דיליי שמכוון בצורה שאף אחד לא התכוון אליה מעולם, אנדרו בירד מזוהה יותר עם הכינור.

מעולם לא אהבתי כינורות. אני חושב שהסלידה שלי מהכלי הקדום הזה החלה עוד בשנת 1988, כשסמיר שוקרי הופיע ב'עוד להיט' בשבת בערב מצויד בכינור החשמלי הלבנבן שלו, כלי שצליליו הצורמים יכולים להעביר אותי על דעתי בשבריר שניה בכל מצב נתון. גם יונתן מילר, חבר בלהקה האגדית 'הופה היי' באחד מגלגוליה המוקדמים יותר, היה בעיני תמיד החוליה החלשה בלהקה גם בגלל מבטו המפחיד אבל בעיקר בגלל אותו כלי חום ומעוות בו ניגן.

למרות כל זאת, מר ציפור הצליח להשיג מקום של כבוד בספריות האייפוד שלי. איך ×–×” קרה ? לא כל כך ברור. מדובר בבחור מוכשר עד מאוד, כנראה. אני עכשיו בשלבים של האזנה לאחור לדיסקוגרפיה שלו, החל מאלבומו האחרון – היצור המסתורי של ביצים, שהשתחל בקלילות אל העשיריה שלי מהשנה החולפת. ×–×”, למשל, השיר הראשון מהאלבום של הבחור מ-2001 – The Swimming Hour. שיר פשוט מצוין.

 Andrew Bird's Bowl of Fire – Two Way Action

הערה – אביעד, עם כל הערכתי ליוצר המוכשר ולשיניו המצחינות, אני חושב שזו זילות של המושג 'שיר כוח'.