שוב פגשתי את חברי הנורווגי ארלנד אוי. כנראה שלא הוגים את השם שלו כמו שעכשיו דמיינתם שהוגים אותו, או כך לפחות טוענת יועצת האייפוד לענייני בלשנות סקנדינבית – אניטה. לשם הפשטות נקרא לו מעתה בשמו היהודי – אריה אור.

את אריה אני פוגש מדי פעם, ובאופן די מוחלט כל אלבום שבו הוא צץ הופך בין לילה לפריט הכרחי בספריית המוסיקה שלי. מהאלבומים שאני משיג גם אם הם נמחקים. שני האלבומים הידועים של Kings of Convenience כדוגמה הברורה הראשונה, האלבום הראשון של רויקסופ ואוסף ה Dj-kicks המדהים שהוא ערך וכבר כתבתי עליו פעם. האיש יודע מה הוא עושה.

הפעם מדובר על האלבום החדש של להקתו The Whitest Boy Alive, היוצא בחודש הבא ונזכה לשמעו במידה ועדיין תהיה לנו מדינה ריבונית ולא אנרכיה טוטאלית. כל פעם ששמעתי את האלבום הקודם שלהם, Dreams, (ואלוהים יודע שזה קרה כמה מאות פעמים) חשבתי לעצמי שאם הייתי מוסיקאי דגול ככה הייתי רוצה שהאלבום שלי ישמע. מרקיד לפרקים, רגוע, חד, מדויק, ופשוט.

האלבום החדש – Rules, נשמע לא מאוד שונה מהקודם, וזה למעשה עונה על כל הציפיות שהיו לי ממנו ואולי אפילו קצת יותר.

The Whitest Boy Alive – High on The Heels
The Whitest Boy Alive – 1517