החשיך, בחיי שהחשיך. ולא בשבע וחצי בערב כראוי, אלא חמש שעות מוקדם יותר. עננים באו, אולי וולקאניים, אולי תל-אביביים, אך הם עננים. נוח להם לפאר את הזמן הנוכחי שמתחיל להחזיר את כבודה האבוד של 2010. שוב, אוקיינוסים של אלבומים חדשים וטובים מתכדרים בבקבוקי זכוכית ירוקים שמונחים בעבורי על המים. חלקם מגיעים אל השכנים, אני מתאר לעצמי, וחלק אחר פשוט מתמקם בניחותא מתחת לשולחן העץ במרפסתי. כל זה עושה אותי מאושר, גם אם לרגע, עם מסעות הכיבוש המחודשים שלי בין ניו-יורק להלסיניקי. הערב, כך אני משער כעת, אני בניו-יורק.

לפני עשרה חודשים בדיוק כתבתי כך. היום אני מתכונן לכתוב קצת אחרת. Beach Fossils עושים לי טוב באצבעות. הם מאפשרים לי להתמוגג מהתיאום הקלוקל בין השירה למקצב והמלודיה, מלמדים אותי כי אינדי-פופ יכול להיות צורם, עדין ומחולל גם יחד. אלבום הבכורה שלהם, הנושא את שמם, הוא אחד הטובים ששמעתי השנה. הוא פשוט כל-כך, מרוחק מכל קולות הנפץ הרשמיים שנשמעו כאן בשמיים בימים האחרונים. את בגרותה של ארצי, עם משולשי ההרקולסים ששלחה אתמול 70 מטרים מעל לחדרי, הייתי מחליף בכל רגע נתון בנעוריהם של הברוקלינאים האלה. פעם, כאמור, הענקתי להם כוכב. היום אעניק להם שניים.

Beach Fossils :: Youth
Beach Fossils :: Twelve Roses
Beach Fossils :: Sometimes
Beach Fossils :: Golden Age
שני שירים נוספים

האלבום המלא, הנהדר והמרפא